לא נרדמת תל אביב דני רובס קריוקי

לא נרדמת תל אביב דני רובס קריוקי

האזן לדוגמית פלייבק / כתוביות

דני רובס (נולד ב-24 בדצמבר 1957) הוא זמר, פזמונאי, מלחין, מוזיקאי ומעבד מוזיקלי ישראלי.
רובס נולד בקיבוץ שובל לאבא יוצא מרוקו ואמא ילידת מצרים, גדל והתחנך ברחובות. עם גיוסו לצה”ל שובץ בחיל התותחנים, סיים את מסלול ההכשרה ללוחמים ושובץ בגדוד תותחנים. הוא יצא לקורס קצינים ועם סיומו שב לגדוד. בהמשך שימש מפקד סוללה והשתחרר בדרגת סגן. בתחילת שירותו במילואים המשיך לשרת כקצין תותחנים, אך לאחר מספר שנים הפך לזמר מילואים וכן לבוחן עבור הלהקות הצבאיות.
אחיו הצעיר יואב נפטר מסרטן בהיותו חייל, במהלך מלחמת לבנון. רובס כתב עליו את השירים “מחר הוא יחזור” ו”מכתב קטן”. את שני השירים הוא התקשה לבצע בהתחלה בעצמו ולכן מסר אותם ללהקה צבאית. לא נרדמת תל אביב דני רובס קריוקי
רובס היה נשוי לדינה ולזוג שלוש בנות. בתו השנייה, רוני רובס, מופיעה כזמרת ליווי בחלק מהופעותיו בשנים האחרונות. סב לשני נכדים מבתו הבכורה. ביוני 2009 נישא רובס לזמרת אילאיל תמיר, בתו של יהודה תמיר מלהקת “חלב ודבש”. והשניים הורים לבת ובן. הזוג מתגורר כיום בכפר קיש.
את דרכו המוזיקלית החל רובס כגיטריסט ליווי לזמרים מצליחים ביניהם אריק סיני, מתי כספי (כנגן באלבומו “שירים במיץ עגבניות”) ושלמה ארצי (השתתף כנגן באלבומיו “מקום”, “תרקוד”, “לילה לא שקט” ו”חום יולי אוגוסט”). חשיפתו הטלוויזיונית הראשונה של רובס הייתה ב-1980, בתוכנית “עוד להיט” כזמר הליווי של עדנה לב בקליפ לשירה “אחרת”[4].
בשנת 1989 הופיע במופע חד פעמי לילדים בשם “הפסטיבל” ובו שר עם בנותיו גל ורוני את השיר “בכפר קטן ליד ההר”. השיר זכה להשמעות ברדיו ואף צולם לערוץ הראשון, אולם לא יצא עדיין על גבי תקליטור.
בשנים 1999-1997 שימש רובס כמנהל האמנותי של פסטיבל ערד. לא נרדמת תל אביב דני רובס קריוקי
ב-1999 השתתף רובס בהרכב “4X4” (“ארבע על ארבע”) יחד עם אורי הרפז, דני ליטני ויואל לרנר. לאחר הוצאת אלבומם, שלא זכה להצלחה, ופירוק ההרכב, המשיך להופיע עם ליטני במופע משותף שבו שרו השניים ממיטב שיריהם.
רובס ידוע באהבתו ללהקת הביטלס והוא נוהג לבצע כמה משיריהם בהופעותיו. בשנים 1994-1993 העלה מופע בשם “שיהיה”, שהוקדש כולו לשירי הלהקה בתוספת השיר “רכבות 68-80-88”, שכתב לזכר ג’ון לנון. במופע ליוו אותו הקלידן דובי אנגלר והגיטריסט עמית יורגנסון. בשנות האלפיים חזר להופיע מדי פעם במופע משירי הביטלס בשם “דני רובס שר ומספר ביטלס”, לעתים עם יורגנסון, ובשנים האחרונות גם עם אשתו הנוכחית אילאיל תמיר ובתו רוני רובס כזמרות ליווי.
פרט לשירים שביצע בעצמו, רובס כתב, הלחין ועיבד שירים לאמנים רבים, ביניהם אריק סיני (“אחת מהבוהמה”, שבמקור נכתב לאסתי כץ ו”מעמיד פנים”), אילנית (“סרט בשחור לבן” לאלבומה “סרט בשחור לבן”), נורית גלרון (“מה אתה חושב?” לאלבום “נגיעה אחת רכה”), סקסטה (“חנות צעצועים”, לפסטיבל שירי הילדים מספר 13), ורדינה כהן (“נוסעת בעקבות האהבה”, “הרגע האחרון”, “טעם הימים ההם” ורבים נוספים), הראלה בֵר (“יושבת על מזוודה” ו”דרך הים”, שהולחן למילותיה של רוני ערן) ואופירה יוספי. הוא אפילו כתב ו/או הלחין מספר שירים שרובם לא הצליחו, לדוגמנית ואשת העסקים פנינה רוזנבלום. הידוע מהם הוא “תמיד אישה”, איתו התמודדה רוזנבלום בקדם אירוויזיון 1983 והגיעה למקום האחרון. למרות שרובס כתב והלחין את השיר הקרדיט היה של רוזנבלום בלבד.
בשנות ה-80 השתתף רובס בתוכנית הרדיו “מה יש” שהגישו אברי גלעד וארז טל בגלי צה”ל, בתפקיד ג’ימי אוחנה – זמר השר בגרסה פרודית שירים בתרגום לא נכון ושירי שטות, ולתיאורו “שר נכסי בקר נחושת (נכסי צאן ברזל) של הזמר העברי”. בתחילת שנות ה-90 הגיח לכמה הופעות אורח בתוכנית הטלוויזיה של השניים “העולם הערב” (בתפקידים אחרים). רובס נוהג להפגין הומור גם בהופעותיו. לא נרדמת תל אביב דני רובס קריוקי
ב-1993 הופיע רובס בתוכנית ליום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, עם השיר “אחי אחי”, שהלחין רובס למילים של אהוד מנור.
רובס השתתף למשך תקופה קצרה בתוכנית הטלוויזיה “רואים 6/6” וכמו כן החליף את גידי אורשר והגיש את פינת הקולנוע בתוכנית “זהו זה” בטלוויזיה החינוכית.
ב-2001 הגיש רובס בערוץ 2, כשלוח השידורים היה שייך לטלעד, תוכנית לילדים בת 7 פרקים בשם “שמח עד הגג”. התוכנית עסקה בחגי ישראל וכל פרק שודר בזמן החג שבו הוא עוסק. בתוכנית שיחק רובס לצידן של הבובות “ששון ושמחה”, סיפר סיפור על כל חג, שוחח עם ילדים על החג ושר שירים מוכרים ובעיקר מקוריים (שאת רובם כתב חנוך רעים), על החג שבו עוסק הפרק.
בשנת 2007 חזר להגיש את התוכנית “ציפורי לילה” בגלי צה”ל מדי מוצאי שבת, תוכנית אותה הגיש בעבר בתחילת שנות ה-90 של המאה ה-20. התוכנית חולקה לשניים: בשעה הראשונה השמיע רובס שירים אהובים עליו ולחלקם סיפר את הסיפור העומד מאחוריהם; השעה השנייה הוקדשה לאלבום שלם של אמן אהוב ורובס סקר את שירי האלבום והשמיע אותם במלואם. התוכנית ירדה באפריל 2010. רובס התארח בתוכנית שהחליפה אותה, “ציפורי לילה מתגעגעות”, עם שחר סגל ורועי בר נתן, באוגוסט של אותה שנה. לא נרדמת תל אביב דני רובס קריוקי
בשנת 2009 הגישו רובס והזמרת איה כורם בקביעות את תוכנית הטלוויזיה “דואט ישראלי” בחינוכית 23. בכל תוכנית התארחו מוזיקאים ישראלים לפגישה אינטימית עם כורם ורובס. הם שוחחו עם האורחים על מקורות ההשראה ועל תהליך היצירה ולעתים ניגנו ושרו משיריהם של האורחים יחד איתם.
אלבום הבכורה של רובס, “מסגרות”, יצא בסוף 1983 בעיבודו ובהפקתו המוזיקלית של מתי כספי. מן האלבום זכור במיוחד השיר “אני בא הביתה מהלילה”. האלבום לא הצליח מבחינה מסחרית, והגיע למעמד אלבום זהב רק בתחילת 2008, כעבור כ-25 שנה, בעקבות הצלחת אלבומיו הבאים של רובס ובעקבות יציאת סט כפול הכולל את “מסגרות” ואת אלבומו השני.
אלבומו השני של רובס, “פנים ושמות”, יצא ב-1987 בהפקתו המוזיקלית של נתן כהן. האלבום הצליח יותר מן הקודם והגיע למעמד אלבום פלטינה למרות התנאים הקשים בהם הוקלט האלבום – קשיי מימון הכתיבו צוות מצומצם של נגנים שכלל רק את רובס בגיטרות ואת כהן בשאר הכלים[4]. השירים הבולטים בו הם “פנים ושמות”, “לא נרדמת תל אביב”, “זה לא אני” ו”מחר הוא יחזור”. בעקבותיו יצא רובס למסע הופעות ביחד עם “להקתו” – הקלידן דובי אנגלר.
אלבומו השלישי של רובס, “בדרך אל האושר”, יצא ב-1989, וזכה להצלחה רבה אף יותר. השירים הבולטים בו הם “בדרך אל האושר” ו”איך הוא שר”, שיר שרבים חושבים שנכתב על הזמר זוהר ארגוב אך רובס הבהיר שהוא כתב את השיר על זמרים נערצים שהידרדרו לסמים דוגמת ג’ניס ג’ופלין או ג’ים מוריסון[5]. רובס זכה בתואר זמר השנה, ויצא בהופעה עם להקה מלאה שכללה בנוסף לאנגלר גם בסיסט (אלי בקל), מתופף (רן ורד) וזמרת ליווי (שירלי יובל-יאיר, שפתחה בהמשך בקריירה עצמאית). המופע הצליח מאוד, ורובס הופיע איתו גם בפני ישראלים בחו”ל. לא נרדמת תל אביב דני רובס קריוקי
אלבומו הרביעי של רובס, “בגוף ראשון”, שיצא ב-1991, הופק בהפקה “צנועה” ולא שִחזר את הצלחת האלבום הקודם. בלטו בו בעיקר השירים “זה לא קל לאהוב אותך”, “ברחובות של מוסקבה” שתיאר את נסיעתו למוסקבה. “ריחות של לונדון” שתיאר נסיעה נוספת של רובס, הפעם ללונדון[4] ו”רכבות 68-80-88″, העוסק בזמר ג’ון לנון ובמותו. השירים נערכו ברצף אחד ללא הפסקה ולשדרנים ברדיו ניתנה גרסה של האלבום שכללה רווחים במעבר בין השירים[4].
ב-1993 הוציא רובס את אלבומו הרוקיסטי ביותר “ברושים וחמניות”.ויצא גם במופע בשם דומה. באלבום בלטו בעיקר השירים “גרעינים”, “ברושים וחמניות”, “הבן של הקוסם” וגרסת הכיסוי לשיר שכתב רובס לאסתי כץ “אני מִדבר”, במילים אחרות.
ב-1994 הוציא רובס אוסף ראשון בשם “עשור! או שאני יורה…”, אשר כלל לצד שיריו המוכרים הקלטה של השיר “לא נרדמת תל אביב” בהופעה חיה מ-1989 בערד וביצוע ראשון שלו לשיר “הצגה”, שבוצע במקור על ידי להקת פיקוד הדרום.
ב-1996 הוציא רובס אלבום שישי במספר, “ככה אני אוהב” . האלבום זכה רק להצלחה של ממש אחר כך, למרות שירים בולטים כ”עץ בלי שורשים”, “שפת הגוף”, “בשבילה”, “אני בא הביתה” והשיר המוכר ביותר מהאלבום, “מכתב קטן”, שביצע רובס יחד עם אופירה יוספי והפך לשיר פופולרי בטקסי זיכרון.
רק ב-21 בפברואר 2008 הוציא רובס את אלבומו השביעי “משהו חדש מתחיל” בניהולו האמנותי ובהפקתו המוזיקלית של אורי זך. הסינגל הראשון מתוכו, שיר הנושא, שהלחין רובס למילים של אילאיל תמיר, אשתו הנוכחית, יצא ב-24 בדצמבר 2007 וזכה להצלחה – כחמישה מיליון צפיות ביוטיוב. אחריו יצאו הסינגלים “את לא כאן איתי”, שזכה להצלחה בינונית בלבד, “גילי” ו”אנחנו זמן עבר”.
ב-28 בפברואר 2013 הוציא רובס אלבום הופעה ראשון, בשם “נוסע על כביש מהיר”, המתעד את הופעתו במועדון “זאפה” בתל אביב. האלבום כולל גם הקלטת אולפן לשיר חדש שכתב והלחין רובס בשם “אני לא מפסיק להתרגש ממך”. השיר זכה להצלחה רבה, כאשר הגיע לראש מצעדי הפזמונים השבועיים ברשת ג’, ודורג במקום השלישי במצעד השנתי של התחנה.
במרץ 2014 יצא אלבומו השמיני “האיש עם הגיטרה”. לא נרדמת תל אביב דני רובס קריוקי
הפזמון יכול להיות כל קטע בשיר, בעל אופי מוזיקלי, קצבי, קולי, או כפי שהוא בדרך כלל, שילוב של כל אלה, אשר נקלט בקלות על ידי המאזין ואשר עוזר לשיר להתבלט. מגוון העקרונות של הפקה הנחשבת לטובה בפופ הם נרחבים ולכן, כאשר האדם העומד מאחורי המוזיקה הוא כותב, או מפיק, או מעבד מוכשר, אזי, כמעט מובטח כי התוצאה הסופית תהיה מבוססת על מספר רעיונות מוזיקליים החוזרים על עצמם כדי לגרות את אוזנו ואת עניינו של המאזין.
טכניקות ההפקה של מוזיקת הפופ עוקבות מקרוב אחרי האופנות המוזיקליות השולטות. בדרך כלל, ז’אנרי משנה של מוזיקה חתרנית שאינה מוזיקת הזרם המרכזי של הפופ, הם בעלי ההשפעה העיקרית על ההפקה של הזרם המרכזי של הפופ. המפיקים המבוקשים ביותר היום, הם לעתים, מוזיקאים הנמצאים בחזית של המוזיקה החדשנית ביותר. אצל בריטני ספירס, כריסטינה אגילרה, ריהאנה, קייטי פרי, ביונסה ואמני פופ מפורסמים אחרים בשנים האחרונות, ישנן השפעות חזקות של ראפ והיפ הופ ורית’ם אנד בלוז. ההשפעה שהיא קצת יותר חדשנית כיום היא ההופעה המחודשת של הסינתסייזרים.
ברוב המקרים במוזיקת הפופ, מפיק התקליטים הוא דמות מרכזית בתהליך היצירה. הוא זה שבוחר את השירים וגם זה שקובע את הסאונד ואת אופי המוזיקה.
סוג ייחודי של מוזיקת הפופ הם השירים אשר מכונים “בלדות האהבה”. אלו הם שירים בעלי קצב איטי אשר מילותיהם מאופיינות ברגשנות ותכניהם נסובים סביב הנושא הרומנטי באהבה.
בדרך כלל, המוזיקה נגישה מיידית לכל מי שנוטה להשתתף בתרבות זו, גם אם הוא טירון מוזיקלי. מוזיקת פופ מוצלחת, שלרוב נמדדת במונחים של הצלחה מסחרית, מבוצעת בדרך כלל על ידי מבצעים צעירים, כריזמטיים, מושכים, לבושים בצורה אופנתית ואשר מסוגלים לרקוד היטב. כותבי השירים והמעבדים נשארים לרוב עלומי שם לקהל הרחב.
ראשיתה של מוזיקת הפופ היא בשנות ה-60 של המאה ה-20, מעט אחרי מהפכת הרוק אנד רול בעשור הקודם. בעוד להקות הרוק שקמו החל משנות השישים ואילך התיימרו ליצור יצירה בעלת ערך אמנותי, יוצרי הפופ של שנות השישים אמנם התרחקו בהדרגה מהצליל המקורי של הרוק אנד רול, אך נותרו נאמנים לשאיפה ליצור מוזיקה קלילה וקליטה הפונה אל הקהל הרחב.
בסוף שנות ה-80 של המאה ה-20 ניסה המפיק פרנק פריאן ליצור מופע בו המבצעים נמצאים בחזית הבמה ומבצעים תנועות בשפתיהם כאילו הם שרים, אך למעשה הקול הוא הקלטת קולם של זמרים אחרים (“תזמורת בצורת”). לתוצאה קראו מילי ונילי והיא הצליחה מסחרית עד אשר נתגלתה התרמית והתברר כי לצמד המופיעים אין שום קשר להפקה המוזיקלית. כיום, חלק מכוכבי מוזיקת הפופ עדיין משתמשים ב”פלייבקים” אך בכאלה שהוקלטו על ידם באולפן מראש. אותם כוכבים מסבירים זאת בכך שמטרתם היא לא לכסות על כישורי שירה ירודים, אלא לשמור על טיב הביצוע למרות שקשה מאוד לבצע את השיר תוך כדי הריקוד האינטנסיבי הנפוץ במוזיקת הפופ. מבקרי תופעה זו טוענים לעומתם, כי בהופעה חיה יצירת המוזיקה החיה (מושרת, מנוגנת או שתיהן יחד) היא לב העניין וצריכה לקבל קדימות על פני דברים הנחשבים בעיניהם למשניים כמו ריקוד והופעה תיאטרלית. לא נרדמת תל אביב דני רובס קריוקי
רבים מבקרים את המסחור של מוזיקת הפופ, ואת הנטייה, הקיימת לטענתם, לראות את רווחי חברות התקליטים, כשיקול בלעדי המתגבר על השיקולים האמנותיים. הטענה היא כי חברות התקליטים בוחרות מבצעים צעירים ונאים ללא קשר ליכולתם המוזיקלית ומשווקות אותם בכל ערוצי השיווק למטרת מכירת מוצר מוזיקלי רקיד שקהל היעד שלו הוא ילדים לפני או בתחילת גיל הנעורים. סגנון פופ זה מכונה בלעג “טין פופ” (Teen Pop, בתרגום חופשי: “פופ לבני נוער”).
תדמיתם של כוכבי הפופ נחשבת לעתים כחשובה יותר מהמוזיקה אותה הם יוצרים. עקב כך, כוכבי פופ ומנהליהם עושים מאמצים גדולים כדי להקרין את הדימוי המבוקש על ידם דרך ביגוד, קליפים המוקרנים בטלוויזיה, חדירה לידיעות באמצעי התקשורת הפופולריים ובאמצעים דומים נוספים. ואמנם, אמני ולהקות פופ רבים, מתוכננים ונבנים מראש על פי השאיפה להשיג דימוי מסוים.
רידת הפופולריות של הרוק הישראלי שהחלה בעשור הקודם, אף התגברה בעשור הראשון של המאה ה-21, מסיבות דומות. המצב הביטחוני הקשה, ובפרט האינתיפאדה השנייה בתחילת העשור הביאו להעדפה ציבורית של מוזיקה קלילה יותר, והצלחתן של תוכניות ריאליטי מוזיקליות כגון כוכב נולד חיזקו נטייה זו. במרכז המוזיקה הישראלית של תקופה זו עומדים סגנונות הפופ והמוזיקה מזרחית, ורוב היוצרים הצעירים משתייכים אליהם. עם זאת, בניגוד לתקופות קודמות נחשב הרוק בעיני המבקרים והציבור כיצירה “גבוהה” יותר מהמוזיקה הפופולרית והתגברה ההערכה ליוצרים בתחום זה.
בתחילת העשור המשיכה להיות יצירת הרוק מועטת ומרוכזת בעיקר בידי יוצרים ותיקים, אך עם זאת הופיעו יוצרים חדשים שאף נתנו ביטוי לסגנונות והשפעות חדשות. בין היוצרים הצעירים הללו התבלט כבר בשנת 2000 שלומי שבן, שבאלבום הבכורה שלו ניכרה השפעה של רקעו הקלאסי וכן שפה הומוריסטית ועשירה, מה שזיכה אותו בהערכה רבה כמו גם בהצלחה מסחרית. יוצרת צעירה אחרת שהחלה את פעילותה בתקופה זו היא רונה קינן, שאלבומה הראשון יצא בשנת 2004, וזכתה לשבחים רבים ולקהל אוהד כיוצרת של רוק אישי ומקורי. באותה שנה יצא גם אלבום הבכורה של נעם רותם, סולן להקת הבריטפופ הישראלית קרח תשע שהתפרקה מספר שנים קודם לכן, שיצירתו מתאפיינת בדומיננטיות של גיטרות חשמליות ובטקסטים אישיים.
שילובה של מוזיקה מזרחית במוזיקת הרוק שהחל בעשור הקודם עם להקות כדוגמת כנסיית השכל ואתניקס המשיך לבלוט ביצירתן של להקות אלה ואחרים. בייחוד התבלטה להקת אלג’יר שהוציאה בשנת 2004 את האלבום “מנועים קדימה” ששילב מוטיבים של מוזיקה מזרחית, מוזיקה אתנית ומוזיקה מסורתית וזכה לשבחים רבים. לאחר התפרקות הלהקה המשיכו חבריה אביב גדג’ וגבריאל בלחסן בפעילות עצמאית. יוצר בולט נוסף בתחום זה הוא דודו טסה שאלבומיו זכו להצלחה בקהל, ואף הוציא את האלבום “דודו טסה והכוויתים” בו שילב מוזיקה עיראקית ושירה בערבית.
לאחר שבמשך שנים רבות נעשתה רובה המוחלט של יצירת הרוק הישראלי בשפה העברית, החלו בתקופה זו אמנים צעירים רבים ליצור באנגלית, ועל אף שהדבר הגביל את קהל היעד שלהם קיבל יצירתם לגיטימציה שלא הייתה קיימת לפני כן. שי נובלמן הוציא בשנת 2001 את How To Be Shy עם הצליל הבריטי פסיכדלי של שנות השישים, שזכה להצלחה בינלאומית, ופתח את הדלת לרבים אחרים שהגיעו אחריו. בולט במיוחד בהקשר זה הזמר והיוצר אסף אבידן, שיחד עם להקת המוג’וז זכה להצלחה עצומה בארץ ובחו”ל. עוד פועלים באנגלית תמר אייזנמן, המערבת גם פאנק ובלוז, גבע אלון המושפע גם מפולק, להקת הפאנק יוסלס איי.די וכן אמנים אחרים המשתייכים לסצנת האינדי-רוק הישראלית. לא נרדמת תל אביב דני רובס קריוקי
החל מאמצע העשור ניכרה בתווך שבין הרוק לפופ תופעה של יצירה מוזיקלית רכה ושקטה יחסית הכוללת לרוב טקסטים אישיים ורגשניים. תופעה זו נוצרה בקרב חבורה של זמרים צעירים כדוגמת יוני בלוך, אפרת גוש, דניאל סלומון, אריק ברמן ואחרים שנחלו הצלחה רבה בקרב הקהל הרחב.
בניגוד לעשור הקודם חלה בתקופה זו ירידה משמעותית בכמות הלהקות הפעילות, כשלצד להקות ותיקות כדוגמת מוניקה סקס, כנסיית השכל והיהודים שהמשיכו את פעילותן, קמו מספר מועט של להקות חדשות שנטה לכיוונים מוזיקליים רכים וקליטים יותר. דוגמאות אופייניות הן הלהקות סינרגיה, שהחלה את פעילותה בשנת 2002, בית הבובות, החל משנת 2005 והפיל הכחול החל מ2007 שיצרו רוק מלודי ונוח לעיכול שאכן התקבל בהצלחה בציבור הרחב. הלהקות שייגעצ, שפעלה החל משנת 2001 ומרסדס בנד שאלבומה הראשון יצא בשנת 2004 התאפיינו בפאנק רוק. לעומת להקות אלו פעלו שתי להקות אחרות שיצרו רוק קשוח ואף טקסטים מחאתיים חריפים, מה שהקנה להם קהל אוהדים מצומצם למדי אך הערכה רבה על יצירתם המוזיקלית- להקת הג’ירפות, שפעלה בהרכבים שונים החל משנות התשעים אך התבלטה החל מתחילת שנות האלפיים עם האלבומים משוחח עם כיסא וגג, ולהקת הבילויים, שהוציאה את אלבום הבכורה שלה בשנת 2003. בנוסף התאחדו בתקופה זו מספר להקות שהתפרקו מספר שנים קודם לכן, בהן משינה, איפה הילד? ומופע הארנבות של ד”ר קספר, שחזרו להופיע וכן להוציא אלבומים חדשים.
תופעה נוספת של סוף העשור הראשון של המאה ה-21 היא פריחה של שימוש בטקסטים יהודיים, מהתנ”ך, הפיוטים ועוד בקרב מוזיקאים ישראליים בכלל ויוצרי רוק בפרט. תחילתה של תופעה זו הייתה בעלייתה של מוזיקה יהודית מקורית ופריצתם של יוצרי רוק דתיים חדשים, תחילה בתוך הציבור הדתי לאומי ומאוחר יותר גם בקרב הקהל הרחב. בין הזמרים הבולטים נמנים עדי רן, שהחל את פעילותו עוד בשנות התשעים; אודי דוידי, שאלבומו הראשון יצא ב2004 וזכה לפופולריות רבה בקהל הדתי הצעיר; וארז לב ארי עם האלבום שמחת הפרטים הקטנים שהכיל מאפיינם של מוזיקה אתנית ומוזיקת נשמה. תופעה זו השתלבה בחזרתם בתשובה של אמני רוק ישראליים בולטים שהוציאו אלבומי פיוטים וכן אלבומים מקוריים ברוח זו, ביניהם שמע קולי של מאיר בנאי; שיר חדש ורסיסי לילה של אהוד בנאי; לילה כיום יאיר של אביתר בנאי; ואבן גבירול, אדומי השפתות ואתה נמצא כאן של ברי סחרוף.
על אף הצטמצמות יצירת הרוק החדשה המשיכו רוב אמני הרוק הוותיקים להוציא אלבומים מצליחים תוך שהם שומרים על סגנונם הייחודי ואף מחפשים כיוונים מוזיקליים חדשים. בין האלבומים הבולטים בעשור זה ניתן למצוא את האחר ואתה נמצא כאן של ברי סחרוף; ענה לי של אהוד בנאי; קונגו בלו ולא יפריד דבר של דני סנדרסון; עיר קטנה של יהודית רביץ; כל דבר מזכיר לי של יהודה פוליקר; שפויים ואושר אקספרס של שלמה ארצי; והחבר אני של רמי פורטיס.
מקלט 18 במופע “מחוה לאריק איינשטיין” בחמדת ימים
לצד יצירת הרוק הפופולרי מתקיימת בישראל סצנת אינדי רוק משמעותית, שהתפתחה בעיקר במאה ה-21 עם דחיקת הרוק מהמיינסטרים המוזיקלי ועליית כוחה של רשת האינטרנט, וכוללת יוצרים והרכבים רבים ומגוונים. בדומה לסגנונות מוזיקליים אחרים הפועלים תחת הכותרת אינדי מתאפיינת גם יצירת הרוק המחתרתי הישראלי בקו טקסטואלי חריג ובסאונד שונה מהמיינסטרים, המקשה על התקבלותה בקהל הרחב. יוצרים אלו לרוב פועלים שלא במסגרת חברת תקליטים ונשענים על תמיכת הקהל הפועל למענם במדיות שונות, בעיקר דרך בלוגים, רשתות חברתיות ופרויקטים לגיוס כספים. מרכז סצנה זו הוא בתל אביב, במועדונים דוגמת תמונע ו”לבונטין 7″, בתחנות רדיו כמו 88FM או קול הקמפוס, וכן בפסטיבלים ייעודיים דוגמת פסטיבל יערות מנשה והאינדינגב.
על אף המרחק מהעין הציבורית, היו אמנים לא מעטים שפרצו את גבולות הסצנה וזכו להצלחה בקהל הרחב, כדוגמת רונה קינן, תמר אייזנמן ואסף אבידן שאף זכה להצלחה נרחבת בחו”ל. עם זאת יוצרים רבים רואים ביצירה המחתרתית ערך בפני עצמו בשל החופש האמנותי והעצמאות שהיא מאפשרת.
בין היוצרים הבולטים ניתן למנות את שלום גד שהוציא אלבומים רבים החל משנת 1996 ובהם טרילוגיית “המצב”, שלושה אלבומים העוסקים בפנים שונות של החברה הישראלית; רם אוריון שפעל במסגרת הלהקות נושאי המגבעת, הפה והטלפיים ועוד ועבר ליצירת סולו; שי נובלמן שזכה להצלחה בארץ ומעבר לים עם אלבומיו בשפה האנגלית ועבר אחר כך ליצירה בשפה העברית. וכן אמנים רבים נוספים בהם יובל גורביץ’, יהוא ירון, אבי בללי, אביב גדג’ ואורי קליאן. בסצנה זו פועלות גם מספר רב של להקות צעירות, בהן ששרות בעברית כדוגמת נערות ריינס, דפנה והעוגיות ומריונטה סול לצד להקות הפועלות באנגלית כדוגמת הקולקטיב ואלקטרה.
מבחינה סגנונית קיים גם בסצנה זו מגוון רחב, החל מיוצרים כדוגמת אלון עדר החוזרים לרוק המתקדם של שנות ה-70, דרך מוזיקת המחאה של קוואמי והבילויים, פאנק רוק של כל החתיכים אצלי וכלה בפולק רוק באנגלית של עמית ארז וגבע אלון. בנוסף, מאז שנות השמונים הייתה בישראל סצנה מחתרתית פעילה של אמנים אלטרנטיביים שניגנו דת’ מטאל, דום מטאל ובלאק מטאל. להקות המטאל הישראליות הידועות ביותר הן סיילם ואורפנד לנד המשלבות מטאל ואלמנטים מזרחיים עם מילים המתמקדות בנושאים ישראליים ויהודיים, ולהקת הבלאק מטאל מלכאש. המיזוג בין מוזיקה יהודית מזרחית ומטאל נקרא “מטאל אוריינטלי” והוא מזוהה בעולם עם סצנת המטאל הישראלית. בתחום המטאל הפופולרי יותר (הארד רוק) בולטים קרוספייר, לאוד נ’ קלייר וריח מטאל.
רבים משירי המחאה לאורך השנים התייחסו למצב הפוליטי-ביטחוני ובפרט למלחמות ישראל, כמו גם לסכסוך הישראלי-פלסטיני כשלא פעם רגישותו הרבה של הנושא הביא לפסילתם משידור. ראשון משירי המחאה בנושא זה ברוק הישראלי היה השיר “חייל של שוקולד” שכתב חנוך לוין לשלישיית החלונות הגבוהים בתחילת 1967 ונפסל לשידור לאור הרגישות הציבורית ביחס לחללי צה”ל. באותה שנה, לאחר מלחמת ששת הימים, הוציא מאיר אריאל את אלבום הבכורה שלו ובו השיר ירושלים של ברזל שנכתב כפרפרזה על השיר ירושלים של זהב, ובניגוד אליו עסק בצידה השלילי של המלחמה.
לאחר מלחמת יום כיפור ועם פריצת הרוק הישראלי למרכז הבמה הפכה הביקורת ממוקדת יותר. את הצעד הראשון עשתה להקת כוורת בשירה “נתתי לה חיי” שייצג את ישראל באירוויזיון 1974 ותחת מסווה של שיר אהבה קליל כלל מחאה כנגד ראש הממשלה דאז גולדה מאיר ובעד הקמת מדינה פלסטינית, שלא הובחנה על ידי הציבור הישראלי של זמנו. למלחמת לבנון הראשונה בשנת 1982 התייחסו שירים שמחו על הפער בין החיילים הלוחמים בלבנון לבין האזרחים השלווים כביכול, ביניהם “חצבים פורחים” של להקת תיסלם ו”התותח מצלצל פעמיים” ו”רכבת לילה לקהיר” של להקת משינה. האינתיפאדה הראשונה בסוף שנות השמונים גררה אחריה שירי מחאה רבים, ובתחום הרוק בלטו במיוחד האלבום מחכים למשיח של שלום חנוך עם שירים כדוגמת “לא עוצר באדום”, ולונדון של חוה אלברשטיין ובו שירים כדוגמת “לונדון” העוסק בירידה מהארץ ו”חד גדיא” שתיאר את מחיר הדמים של השליטה הישראלית ביהודה ושומרון ונאסר אף הוא לשידור.
העיסוק בנושאי מלחמה ושלום בשנות התשעים בלט בשיריו של אביב גפן שהרבה לעסוק בנושאי מלחמה, שלום והגיוס לצבא ומאוחר יותר ברצח רבין. להקת אתניקס אף היא התייחסה למצב הביטחוני ולשאיפה לשלום, כשהמפורסם משירים אלו הוא השיר “תותים”. ב-1998 בלטה גם להקת הרוק הרך בג”ץ, שאלבומה “כשאלוהים הלך לישון” כלל שירים שמחו על היהדות, אלוהים, מעשי צה”ל בשטחים והתרבות הישראלית בכלל, ועורר סערה רבה (על עטיפת האלבום נכתב ש”ההאזנה לאלבום מזיקה לבריאות” – כלומר, שהשילוב של השירים המלודיים יחד עם מילותיהם המחאתיות יעורר אנטגוניזם).
בתחילת שנות האלפיים התבלטה להקת הבילויים שהרבתה לבקר בשיריה את החברה הישראלית, בין השאר ביחס למילטריזם ולמחיר המלחמות ואף הוציאה שיר בשם “שאול מופז” על שם הרמטכ”ל של אותה תקופה. בשנת 2012 הוציא יזהר אשדות את השיר עניין של הרגל שמתח ביקורת על השפעת שליטת צה”ל ביהודה ושומרון על החיילים ונפסל לשידור בגלי צה”ל תוך שהוא מעורר מחלוקת ציבורית רחבה.
מול עמדתם השמאלית של רוב האמנים היו גם דוגמאות לעמדה ימנית, שבולטת בהן תמיכתו של אריאל זילבר במחאה נגד תוכנית ההתנתקות, שפרסם מספר שירים שתמכו במאבק ובמתיישבים. לא נרדמת תל אביב דני רובס קריוקי
השסע העדתי בישראל התבטא אף הוא ברוק הישראלי, כשבולט בהקשר זה האלבום אהוד בנאי והפליטים משנת 1987, בשיר “עבודה שחורה” ביחס לעולים מאתיופיה. האלבום כלל שירי מחאה נוספים ונחשב לאבן דרך במוזיקה הישראלית גם מבחינה זו ואהוד בנאי עצמו הרבה לעסוק בנושאים הקשורים למצב החברתי בארץ בהמשך דרכו. מחאה ביחס לקשיי החיים בפריפריה הישראלית בלטה בעיקר בשיריה של להקת טיפקס, שחבריה היו תושבי שדרות, כמו גם בשירים שונים של להקת אתניקס.
בנוסף לסוגיות הייחודיות לחברה הישראלית עסקו יוצרים רבים בביקורת על מאפייני החברה המודרנית. להקת תיסלם בשירה “פרצופה של המדינה” יצאה כנגד התרבות הפוליטית בישראל ובשיר “ככלות הקול והתמונה” ביקרה את תופעת הידוענים. ביקורת על החברה המודרנית ותרבות הצריכה היא קו בולט באלבום רדיו בלה בלה של להקת החברים של נטאשה, באלבום קונספט העוסק בחייו של אדם בעולם המודרני. קו דומה אך קודר יותר קיים באלבום רישומי פחם של מאיר אריאל משנת 1995 העוסק בהתמודדותו של האדם בעידן הקפיטליזם והטכנולוגיה. ברי סחרוף הרבה לבטא ביקורת חברתית מעין זו ביצירתו שבלטה באלבומו האחר שנת 2001. אביב גדג’, באלבומו ילדים של מהגרים משנת 2013, ביטא ביקורת חריפה על החברה הישראלית שמאותה תקופה, מזווית חברתית ומזווית פוליטית-ציבורית.
ביקורת אנטי-ממסדית בוטאה באלבומו של שמוליק קראוס “מדינת ישראל נגד קראוז שמואל” משנת 1977, שפורסם לאחר שחרורו של קראוס ממאסר עקב עבירות אלימות. הקליפ לשיר “שישי חם” שיצא מתוכו אף נפסל לשידור בטענה שהוא מרמז לסמי הזיה.
המצב הכלכלי מוצא אף הוא ביטוי בשירים כדוגמת שיר הנושא של האלבום מחכים למשיח של שלום חנוך משנת 1985 שהתייחס למשבר הכלכלי של התקופה ושיר הנושא של האלבום עברנו את פרעה של מאיר אריאל משנת 1990, שתיאר את המצב מתוך נקודת מבט אופטימית. בעקבות מחאת האוהלים של קיץ 2011 פרסמה להקת הג’ירפות שיר בשם “דפני דפני” כמחווה לדפני ליף, ממובילות המחאה, וכן שיר בשם “קיץ 2”.