ציריבים ציריבום chiribim chiribom פלייבק
האזן לדוגמית פלייבק צ’יריבים צ’יריבום
ייִדִישׁ (גם אִידִישׁ, יודיש, אִידִית; כנראה קיצור של ייִדיש-דײַטש, “יהודית־גרמנית”) היא שפה יהודית השייכת למשפחת השפות הגרמאניות ונכתבת באותיות האלפבית העברי. בימי הביניים נקראה לרוב עברי-טייטש או לשון אשכנז, ולמן תקופת ההשכלה ז’רגון. רוב אוצר המלים היידי הוא ממקורות גרמאניים, בין 20% ל-30% אחוז מהמלים הן ממקורות עבריים וארמיים, והנותר ממקורות סלאביים ולטיניים.
מאז התיישבותם בתחומי גרמניה במאה ה-9, שימשה הגרמנית-יהודית כשפתם העיקרית של האשכנזים, ונותרה כזו גם עם הגירתם מזרחה של רבים מהם. מסוף המאה ה-18, בעקבות האמנציפציה וההשתלבות הגוברת בחברה הכללית, זנחו יהודי מרכז ומערב אירופה את היידיש. במזרח היבשת הנחשל היה התהליך אטי ומוגבל, ובשלהי המאה ה-19 התרחשה שם פריחה תרבותית, שהתלוו לה ניסיונות לתקנן את השפה בהתבסס על הניבים המקומיים; בתקופה זו גם החל השימוש השיטתי בשם ‘יידיש’. מגמה זו הוסיפה והתקיימה בברית המועצות, בפולין ובקרב המהגרים היהודים בארצות הברית עד לאחר מלחמת העולם השנייה. השואה, התערות הדור הצעיר ורדיפות סטלין הביאו לקצה של הפעילות התרבותית הנרחבת בלשון. בתנועה הציונית, שקידמה את תחיית העברית, הייתה היידיש סמל לגלותיות. כיום היא משמשת בחלקים מסוימים של החברה החרדית, בעיקר אצל חסידים, כשפה העיקרית. כמו כן, עודנה מדוברת כשפה שנייה בקרב יהודים שמוצאם ממזרח אירופה, בעיקר המבוגרים.
“גוּט טַק אִים בְּטַגְֿא שְ וַיר דִּיש מַחֲזֹור אִין בֵּיתֿ הַכְּנֶסֶתֿ טְרַגְֿא” (יום טוב יהא לנושא מחזור זה לבית הכנסת): המשפט המתוארך העתיק ביותר בניב היהודי-גרמני, מתוך מחזור ורמייזא,
במאות התשיעית והעשירית החלו היהודים להקים קהילות גדולות באימפריה הרומית הקדושה. יהודים מצרפת ומצפון איטליה והתיישבו באלזס ובאזור חבל הריין, זנחו את הניב היהודי־צרפתי והיהודי־איטלקי וקיבלו את השפה הגרמנית העתיקה. בתהליך דומה לזה שבו התפתחו שפות יהודיות אחרות, סתגרנותה של הקהילה היהודית ועירוב מילים מלשון הקודש ומהניבים הקודמים, אפשרו היווצרות דיאלקט המיוחד לה ונבדל מזה בו השתמשו הנוצרים.
מימי הביניים המאוחרים, במאה ה-13, ועד ראשית תקופת ההשכלה, הייתה היודיש-דייטש שפת הדיבור העיקרית, ולעתים קרובות היחידה, בקרב רוב יהודי אירופה[5]. בסביבות המאה ה-13 החלה הגירה למזרח היבשת בה דוברו השפות הסלאביות. הלשון קיבלה שם סממנים של שפה נפרדת לחלוטין, במקום דיאלקט של הגרמנית כפי שנותרה במערב. באותה תקופה, קהילות בבוהמיה, מוראביה ופולין, שדיברו יהודית-סלאבית או “כנענית”, אימצו בהדרגה את שפת האשכנזים. כך התחולל בידול בין שתי קבוצות ניבים, מזרחית שקיבלה השפעות מקומיות ומערבית שנשתיירה במרחב הלשוני הגרמאני.
במאה ה-16 הפכה לשון אשכנז משפה מדוברת בלבד לשפה כתובה. עם הפיכתה של פולין למרכז יהודי גדול, גדל הפער בין הניבים המזרחיים למערביים. בקרב דוברי הראשונים שימשו עד המאה ה-19 פירושים ארכאיים לחומש ולסידור בשפת הכתב הישנה, המערבית, שנותרה כלשון ספרותית. ‘עברי-טייטש’ זו והלכה ונעשתה לא-מובנת למקומיים, אם כי הוסיפה לשמש בפירושים לספרות הדתית עד השואה. תנועת ההשכלה בגרמניה דחתה בנחרצות את הניב היהודי הבלול, או “הז’רגון”, ורצתה להשתמש בעברית ובגרמנית טהורות. סביב מתן האמנציפציה במערב אירופה, חלה ירידה חדה בשימוש בו במערב, כמעט עד הכחדה, למרות שהשפעות ומילים ייחודיות נותרו עד שלב מאוחר מאוד באזורים מבודדים בשווייץ ובוואריה. רק בהונגריה הנחשלת נותרו כיסים שהוסיפו להשתמש בו במידה ניכרת יחסית. הדיאלקטים המזרחיים שרדו ואף שגשגו, שכן רוב דובריהם התגוררו באזורים כפריים בתחום המושב, פולין הקונגרסאית וגליציה, הרחק מהערים. בתנאים כאלה, הדרישה לצריכת תרבות לא יכלה להיענות על ידי ספרות ועיתונות בלשונות העמים; היעדר חינוך ממשלתי בקנה-מידה מספק מנע מהניב היהודי להיכחד ומדובריו לאמץ שפות חדשות. בהמשך, תנועות פוליטיות (בעיקר סוציאליסטיות) שביקשו להפיץ את מסרן בקרב ההמונים נאלצו גם הן לפנות לשימוש בו.
כרזת תעמולה סובייטית ביידיש לעידוד הקולקטיביזציה, שנות ה-20 או ה-30: “בואו אלינו לקולחוז”.
הראשון שביקש להעניק ללשון היהודית מעמד של שפה בפני עצמה היה יהושע מרדכי ליפשיץ, אבי הלקסיקוגרפיה היידית. הוא היה אף חלוץ השימוש השיטתי בשם ‘יידיש’ (אחד מבין רבים עד אז, לצד “עברי-טייטש”, “לשון אשכנז”, “יודיש-דייטש” וכולי) שהפך בידיו לכינוי לשפה התקנית שניסה ליצור על בסיס הניב בווהלין. אחרים המשיכו בדרכו; מערכת ההגאים של יהדות ליטא התקבלה כבסיס ללשון הספרותית המתפתחת. בסוף המאה ה-19 החלה פריחה תרבותית של ספרות, תיאטרון, עיתונות ולבסוף אף קולנוע יידיש. היצירה בה חבקה את כל גוני הקשת ביהדות מזרח אירופה ובקרב המהגרים שיצאו ממנה ליתר היבשת ומעבר לים. ב-1908 הוכרזה היידיש בוועידת צ’רנוביץ כ”אחת השפות הלאומיות של העם”, בניגוד לתביעת הרדיקלים להצהיר עליה כ”שפה הלאומית היחידה”. בברית המועצות הייתה לשונו הרשמית של המיעוט הלאומי היהודי בין המלחמות, וב-1928 הוקם במזרח ברית המועצות האזור היהודי האוטונומי, בו עודה משמשת כשפה רשמית. גם בארצות הברית התקיימה פעילות תרבותית תוססת בין המהגרים. ב-1939 דיברו ביידיש כ-11 מליון איש, כ-60% מיהודי העולם.
במחצית השנייה של המאה ה-20 חלה ירידה דרסטית בשימוש בשפה, לאחר רצח מיליוני דובריה בשואה, דיכוי והתבוללות היהודים הסובייטים תחת שלטון סטלין, האמריקניזציה של הדור השני למהגרים בארצות הברית והקמת מדינת ישראל, שראתה ביידיש אויב העברית והציונות ושפה גלותית. כיום היידיש מדוברת במידה כזו או אחרת, לפי הערכות, על ידי למעלה ממיליון איש. בישראל היו, נכון ל-1986, 215,000 דוברים.
מפת ניבים מקורבת.
הבלשן אוריאל ויינרייך חילק את המרחב דובר הלשון לארבע קבוצות ניבים בסיסיות, הנבדלות זו מזו באופני ההגיה כמו גם באוצר המלים; כל אחת הושפעה מהשפות המקומיות.
מערבית: דוברה במקור בגרמניה ובסמוך לה, ועד להתפתחות העצמאית של הניבים המזרחיים החל מן המאה ה-16 שימשה בפי כל האשכנזים. גם המערבית התחלקה לשלושה דיאלקטים עיקריים: צפוני, בהולנד ובצפון גרמניה; מרכזי, בגרמניה התיכונה; ודרומי, באלזס לורן, שווייץ ודרום גרמניה. השימוש בה הצטמצם מאד בשלהי המאה ה-18 והמאה ה-19, כמעט עד כדי הכחדה, כשרוב דובריה זנחו את הניב היהודי לטובת גרמנית תקנית. עד אותה עת הייתה זו גם השפה הספרותית (בעיקר עבור נשים ואחרים שחסרו ידיעה בעברית), וכתבים שהודפסו בה במרכז אירופה נקראו הרחק במזרח. סממניה הבולטים כללו הגייה של החולם המלא כ”אאוּ” – היינריך היינה תעתק את “לכה דודי” כ-Lecha Daudi, ורש”ר הירש תעתק “תורה” כ-Thauroh – ובמילים שמוצאן מגרמנית, של ה-au וה-ei גם יחד כ”אַה” ארוכה: “פלייש” כ”פלאש”, ו”לאופן/לויפן” כ”לאפן.” היא הייתה גם נקייה ממרכיבים סלאביים, הנפוצים בניבים האחרים: כך, לדוגמה, ‘סבא’ ו’סבתא’ נקראו “הארללע” ו”פראללע”, במקום הסלאביזמים “זיידע” ו”באבע”.
תיכונה: דוברה בפולין גופא ובגליציה המערבית. אף הניב במזרח סלובקיה, מזרח הונגריה ורותניה הקרפטית נחשבת לשייך אליה, אם כי שטחים אלה הם גם אזורי מעבר לקבוצה המערבית. סממניה הבולטים של התיכונה כוללים הגייה של הצירי/ey כ”אַיי”, ובמקומות שהאחרון מופיע במקור הוא הופך ל”אַה” ( “אריין” מבוטא “אראן” וכו’). עוד מאפיין הוא הפיכה לעתים מזומנות של השורוק לחיריק: “קוּגל” נהגה קיגל ועוד.[9] ניב זה מכונה כיום באופן רווח “הברה חסידית”.
צפון־מזרחית: דוברה בארצות הבלטיות, בבלארוס ובחלקים מצפון פולין ומצפון אוקראינה. זהו מבטאה של יהדות ליטא ההיסטורית, ובין סממניו הידועים נמנים הטשטוש בין שי”ן לסמ”ך (“פלייש” – “פלייס” וכו’) והגיית oy כ-ay: “תורה” נהגית כ”תּוֹירֶה” לרוב אך כ”תֵּיירֶה” בליטאית. מערכת התנועות הזו שימשה כבסיס להגייה הספרותית המזרח-אירופית, המקובלת כתקנית על ידי מכון ייווא.
דרום־מזרחית: שימשה במזרח אוקראינה, בגליציה המזרחית וברומניה, כולל בוקובינה, בסרביה ומולדובה. הגייה זו נבדלת מהתיכונה בכך שהיא שומרת על ה-ey וה-u כבמקור, ושונה מהצפון-מזרחית בכך שהקמץ נהגה כ-u ולא כ-o ברוב המקרים.
בנוסף לקבוצות ניבים אלה, יש וריאנטים מקומיים שהתפתחו מחוץ לאירופה. דוגמה בולטת היא לשון הדיבור ביישוב הישן בארץ ישראל, שכללה מילים רבות שנשאלו מערבית (כמו “חלאקה” במקום “אפשרען” לתספורת הראשונה לבן) ועדיין משמשת בירושלים ובבית שמש. ישנה גם היינגליש שצצה ספונטנית בקרב הקהילות בארצות דוברות-האנגלית.