ניגונה של השכונה פלייבק קריוקי
האזן לדוגמית פלייבק
האזן לדוגמית קריוקי/כתוביות
עוזי חיטמן (9 ביוני 1952 – 17 באוקטובר 2004) היה זמר, יוצר, מלחין, פזמונאי ומנחה טלוויזיה ישראלי. מהיוצרים הבולטים בזמר העברי שכתב במגוון סגנונות.
עוזי חיטמן נולד בגבעת שמואל לאברהם וחנה חיטמן, ניצולי שואה, ואח צעיר לחיים. ב-1958 בגיל 6 עבר עם הוריו לרמת גן, ובה התגורר רוב שנות חייו. שמו עוזי ניתן לו על שם סבא-רבא שלו, עזריאל. אביו של חיטמן היה חזן שומר מצוות ואמו הייתה חילונית. חיטמן גדל בבית דתי-מסורתי שראה בפלורליזם ערך חשוב. הוא למד בבית ספר חילוני, ובחר באורח חיים לא דתי, אם כי שמר על מסורת ואף הגדיר את עצמו כ”מאמין בן מאמין”.
סגנונו המוזיקלי של חיטמן הושפע גם הוא מהפלורליזם שבבית הוריו. בילדותו שמע בקביעות את לחני התפילות בבית הכנסת, תקליטי החזנות, ובמקביל תקליטי פופ ורוק שרכש, כמו אלה של להקות הביטלס והרולינג סטונז וזמרי רוק כגון אלוויס פרסלי ותקליטים מסגנונות מוזיקה שונים בשפות אירופאיות שונות. ב-1963 בגיל 11 החל לנגן בגיטרה שביקש כמתנה.
שירותו הצבאי ושיריו הראשונים ניגונה של השכונה פלייבק קריוקי
בשנת 1970 התגייס חיטמן לקורס טיס אך הודח מהקורס לאחר שנה. הוא הצטרף לחטיבת הצנחנים ועבר אל להקת פיקוד המרכז. בין השנים 1971–1973 הלחין את שיריו הראשונים. שירים אלה הושרו בידי הלהקה הצבאית, למעט שני הבולטים שבהם: השיר “ניגונה של השכונה” נכתב והולחן בעת שירותו בצנחנים והוקלט רק ב-1976 על ידי יזהר כהן והשיר “מי ידע שכך יהיה”, שנכתב ביום שחרורו מהשירות הסדיר ובוצע על ידו ועל ידי בועז שרעבי חודשים ספורים מאוחר יותר, כאשר השניים גויסו למלחמת יום הכיפורים כצוות הווי במילואים. שרעבי הקליט את השיר לאחר המלחמה במילים שהיו שונות מהמקור. שיר זה תרם רבות לפרסומו של חיטמן ככותב וכמלחין.
מלחמת יום הכיפורים קטעה את המיזם האזרחי הראשון שחיטמן השתתף בו – להקת הפופולים (חיטמן, יהודה תמיר[, איזי גדאל, שמוליק קובלסקי וקובי קלמנוביץ’). הופעות הלהקה נפסקו בגלל המלחמה ומכירות התקליט שלהם נכשלו בעטיה. התקליט הכיל שירים פרי עטו של חיטמן.
לאחר שחרורו השתתף חיטמן במופעי בידור שונים (כמו ערב שירי תיאודורקיס, בשנת 1974), כתב וביצע פרסומות והחל לכתוב שירים לאמנים שונים.
מאמצע שנות השבעים עד תחילת שנות השמונים, היה חיטמן אחד האמנים היחידים שגם עבדו עם זמרים המוכרים והמושמעים באותה תקופה כמו אבי טולדנו (“מה חשוב היום”), עוזי פוקס (“אבי”) ודודו זכאי (שיר הילדים “למה הגדולים לא לומדים מהקטנים”), וגם עם שורה של זמרים ים תיכוניים בתקופה בה הרדיו לא נטה להשמיע את הזמר המזרחי, כמו זוהר ארגוב (“מרלן”, “כמו שיכור”), חיים משה (“תודה”), מרגלית צנעני (“כמו שאתה יודע”), איציק קלה (“אני העבד”) ורבים נוספים. הבולט בזמרים המזרחיים שחיטמן עבד אתם הוא שימי תבורי (“עוד סיפור אחד של אהבה”, “לילה בלי כוכב” ושירים רבים אחרים). חיטמן כתב לתבורי שני תקליטים שלמים בשנים 1976 ו-1977 ונלחם על השמעתו של תבורי ברדי.אדון עולם עוזי חיטמן פלייבק קריוקי
לפסטיבל הזמר החסידי ב-1976 הלחין וביצע (יחד עם עודד בן-חור) את “אדון עולם”. את השיר “נולדתי לשלום” כתב לרגל הולדת בנו הבכור בתקופה המסעירה של מהלכי השלום עם מצרים ב-1977. השיר בוצע במקור על ידי להקת סקסטה.
עוזי חיטמן בתוכנית הטלוויזיה “חלום עליכם”, בה הגשים חלומות של ילדים
במקביל ליצירות למבוגרים חיטמן היה מזוהה גם כזמר ויוצר לילדים. הוא כתב והלחין שירי ילדים רבים, בעיקר לתחרויות פסטיבל שירי הילדים והפסטיגל, כמו “רציתי שתדע”, “שירי ילדות”, “אדוני ראש העיר” ו”ארץ הצבר”. זיהויו של חיטמן עם קהל הילדים בלט גם בהופעותיו בפניהם ובתוכניות הטלוויזיה שהגיש. בתחילת שנות השמונים הוא נמנה עם מגישי תוכנית הילדים “פרפר נחמד” ובהמשך אותו עשור היה חבר בשלישיית “כמו צועני” עם יגאל בשן ויונתן מילר. הם זכו להצלחה גדולה עם השירים “כמו צועני” ו”אנחנו נשארים בארץ” שכתב חיטמן, הוציאו אלבומים והופיעו בתוכנית הטלוויזיה הפופולרית לילדים הופה היי. בשנים 1993–1998 הגיש חיטמן את התוכנית “חלום עליכם” ובה הגשים חלומות של ילדים. בשנים 1990–1995 הוא השתתף גם בקלטות הווידאו לילדים “שירים קטנים” ו”ילדיש”.
בנובמבר 2004 יצא לאור ספרו “שתיים פרות ואחד סוסים” שהוא אוסף של שיבושי לשון של ילדים אותם ליקט חיטמן.
החל משנות השמונים הוציא חיטמן אלבומים למבוגרים כזמר סולן, בהם “ליצן חצר” (1980), “אורח” (1989) ו”מתוך תוכי” (1993). הוא כתב והלחין בהם את כל השירים, ביניהם היו שירי מחאה חברתיים כמו “ליצן חצר” העוסק בדחייה חברתית או “בארץ הזאת”, המוחה נגד הטוענים למונופול על הקביעה כיצד המדינה צריכה להתנהל. שירים אלו לא הצליחו כמו השירים שכתב לזמרים אחרים.אדון עולם עוזי חיטמן פלייבק קריוקי
אורנה ומשה דץ זכו במקום השלישי בתחרות האירוויזיון בשנת 1991 עם שירו של חיטמן “כאן”, המבטא רגשות אהבה לארץ.
חיטמן כתב והלחין שניים משירי האליפות של קבוצת הכדורגל מכבי חיפה: “ירוק בעיניים” (1994) “ששר” חיים משה ו”הנה היא עולה” (2001), ששר חיטמן עם שחקני הקבוצה. ניגונה של השכונה פלייבק קריוקי
בשנת 2001 הוציא אלבום משירי מירון ח. איזקסון בשם “שני מקומות” בו שילב ז’אנרים שונים. בשנת 2003 החל להגיש את תוכנית הטלוויזיה “אדם ומלואו” בערוץ 33, שלא הספיק להשלימה לפני חנן גולדבלט ב-2004. אחד מלהיטיו האחרונים היה “לכל אחד יש” שכתב לשלומי שבת ולליאור נרקיס, שיר שזכה לתואר שיר השנה במצעד הפזמונים העברי השנתי של רשת ג’. השיר הושמע פעמים רבות בתחנות הרדיו והטלוויזיה והפך ללהיט גדול.
תבליט הנצחה לעוזי חיטמן ב”כיכר עוזי חיטמן” ברמת גן
כיכר עוזי חיטמן בשכונת רמת חן ברמת גן
פארק וגינת משחקים על שמו של עוזי חיטמן בפתח תקווה
במהלך שנת 2004 עוזי חיטמן החל לבצע דיאטת הרזיה בשילוב תוכנית כושר גופני, במהלכה הוריד כ-15 קילוגרם ממשקלו. אשתו, איה חיטמן, אמרה בראיון מ-2005: “הוא נכנס למשטר דיאטטי מטורף ומשטר כושר נוקשה מדי, והגוף לא עמד בזה.”חיטמן נפטר ב-17 באוקטובר 2004 (ב’ בחשוון תשס”ה) כתוצאה מהתקף לב פתאומי, בגיל 52. הוא נקבר בבית העלמין ירקון.
בשנתו האחרונה עבד על אלבום חדש, “עכשיו התור לאהבה”, ששיר הנושא שלו יצא לרדיו ביום פטירתו. התקליט הושלם לאחר מותו.
עוזי חיטמן הותיר אחריו את אשתו איה, לה נישא בשנת 1976; ושלושה בנים: עידו, שנולד בשנת 1978, ועם לידתו נכתב השיר “נולדתי לשלום”. עודד (1980). ויואב (1984). אחיו הוא חיים חיטמן, מבכירי המוסד לביטוח לאומי, ואביהם של הזמר והיוצר תמיר חיטמן ושל המוזיקאית, ומתמודדת כוכב נולד בעבר, ענת אסתר חיטמן, ושל הזמר והיוצר אוהד חיטמן.
בשנת 2009, ארבע שנים וחצי לאחר מותו, יצא לאור האלבום “אשא עיני”, אותו הקליט בטרם מותו. האלבום הורכב משירי תפילה מן המקורות היהודיים. חלק מהשירים הולחנו בידי חיטמן עצמו, וחלקם גרסאות מחודשות ללחנים עממיים המושרים בבתי הכנסת, וכן ללחנים של הרב שלמה קרליבך.
בשנת 2011 יצא לאור בסדרת הפרויקטים עבודה עברית פרויקט שירי עוזי חיטמן המבוצע כולו על ידי זמרים מז’אנר המוזיקה הים תיכונית. האוסף הצליח מאוד והגיע למעמד אלבום זהב. ניגונה של השכונה פלייבק קריוקי
ביולי 2012 זמן קצר אחרי מה שהיה אמור להיות יום הולדתו השישים של חיטמן, הוציאה משפחת חיטמן שני סינגלים חדשים בקולו של עוזי, “קרן אור”, ו”לפני ואחרי”, שנכתב לרון שובל.אדון עולם עוזי חיטמן פלייבק קריוקי
במאי 2015 הולחן מחדש שירו “אני העבד” בידי המוזיקאי הראל טל.
במאי 2016 הוכרז במצעד הזמרים הכי ישראליים של אתר וואלה! כי חיטמן הוא המוזיקאי החמישי הכי ישראלי.
חיטמן היה יוצר פורה בעל מנעד רחב: שירי ארץ ישראל, מוזיקה מזרחית, מוזיקת פופ, שירי ילדים, בלדות, שירים מתורגמים מיוונית, מוזיקה חסידית ושירים פוליטיים העוסקים בשלום ובמחאה. חיטמן גם שיתף פעולה עם אמנים מסגנונות רבים. חיטמן השתתף בכתיבה של למעלה משש מאות וארבעים שירים עבריים. אחדים מהשירים המוכרים ביותר כמעט בכל סגנון המושר בעברית הם מפרי עטו, לכן אפשר לכנות את סגנונו בשם “סגנון ישראלי”. בשנת 2001 קיבל את פרס “נוצת הזהב” של אקו”ם לשנת תשס”א על מפעל חיים – מלחין בזמר העברי. ועדת הפרס נימקה את החלטתה בעובדה שחיטמן הלחין למעלה מ־600 שירים, וסגנונו הייחודי מגשר בין מזרח למערב, בין דתיים לחילוניים ובין ילדים למבוגרים. ניגונה של השכונה פלייבק קריוקי
חיטמן דגל בסובלנות ושיתף פעולה עם כל המגזרים בישראל. למרות שהצהיר על היותו איש שמאל-מרכז הופיע בהתנחלויות.
ב-2005 שונה שמה של “כיכר השושנים” בשכונת מגוריו של חיטמן ברמת גן ל”כיכר עוזי חיטמן”.
ב-2005 החברה הממשלתית למדליות הנפיקה סט של שלוש מדליות (זהב כסף וארד) לזכרו.
בפתח תקווה נקרא על שמו הפארק שמול בית החולים בילינסון.
בשכונת “נווה גן” בפתח תקווה הוקם בית ספר יסודי ממלכתי “עוזי חיטמן”.
בגבעת שמואל (מקום הולדתו), עכו, נתניה, רמלה, חולון, קריית מוצקין רעננה, וכפר סבא נקראו רחובות על שמו.
מדינת ישראל הוציאה בול דואר לזכרו. ניגונה של השכונה פלייבק קריוקי
בין ינואר לאפריל 2011 יצאו אלבומי עבודה עברית – שרים עוזי חיטמן, שבהם חידשו זמרים ים-תיכוניים שירים של עוזי חיטמן, בשינוי גרסאות. באלבומים השתתפו בין השאר אייל גולן, חיים משה, ליאור נרקיס, מושיק עפיה, ישי לוי ושלומי שבת.
בשנת 2013 הופיע בול המנציח את שירו “רציתי שתדע”
ביוני 2015 התקיים מופע הנצחה לזכרו בו השתתפו בין השאר יגאל בשן, שימי תבורי, משה פרץ, רוני דלומי, קובי אפללו וקרן פלס.
הפזמון יכול להיות כל קטע בשיר, בעל אופי מוזיקלי, קצבי, קולי, או כפי שהוא בדרך כלל, שילוב של כל אלה, אשר נקלט בקלות על ידי המאזין ואשר עוזר לשיר להתבלט. מגוון העקרונות של הפקה הנחשבת לטובה בפופ הם נרחבים ולכן, כאשר האדם העומד מאחורי המוזיקה הוא כותב, או מפיק, או מעבד מוכשר, אזי, כמעט מובטח כי התוצאה הסופית תהיה מבוססת על מספר רעיונות מוזיקליים החוזרים על עצמם כדי לגרות את אוזנו ואת עניינו של המאזין.
טכניקות ההפקה של מוזיקת הפופ עוקבות מקרוב אחרי האופנות המוזיקליות השולטות. בדרך כלל, ז’אנרי משנה של מוזיקה חתרנית שאינה מוזיקת הזרם המרכזי של הפופ, הם בעלי ההשפעה העיקרית על ההפקה של הזרם המרכזי של הפופ. המפיקים המבוקשים ביותר היום, הם לעתים, מוזיקאים הנמצאים בחזית של המוזיקה החדשנית ביותר. אצל בריטני ספירס, כריסטינה אגילרה, ריהאנה, קייטי פרי, ביונסה ואמני פופ מפורסמים אחרים בשנים האחרונות, ישנן השפעות חזקות של ראפ והיפ הופ ורית’ם אנד בלוז. ההשפעה שהיא קצת יותר חדשנית כיום היא ההופעה המחודשת של הסינתסייזרים. אני איתך אברהם טל פלייבק
ברוב המקרים במוזיקת הפופ, מפיק התקליטים הוא דמות מרכזית בתהליך היצירה. הוא זה שבוחר את השירים וגם זה שקובע את הסאונד ואת אופי המוזיקה.
סוג ייחודי של מוזיקת הפופ הם השירים אשר מכונים “בלדות האהבה”. אלו הם שירים בעלי קצב איטי אשר מילותיהם מאופיינות ברגשנות ותכניהם נסובים סביב הנושא הרומנטי באהבה.
בדרך כלל, המוזיקה נגישה מיידית לכל מי שנוטה להשתתף בתרבות זו, גם אם הוא טירון מוזיקלי. מוזיקת פופ מוצלחת, שלרוב נמדדת במונחים של הצלחה מסחרית, מבוצעת בדרך כלל על ידי מבצעים צעירים, כריזמטיים, מושכים, לבושים בצורה אופנתית ואשר מסוגלים לרקוד היטב. כותבי השירים והמעבדים נשארים לרוב עלומי שם לקהל הרחב.
ראשיתה של מוזיקת הפופ היא בשנות ה-60 של המאה ה-20, מעט אחרי מהפכת הרוק אנד רול בעשור הקודם. בעוד להקות הרוק שקמו החל משנות השישים ואילך התיימרו ליצור יצירה בעלת ערך אמנותי, יוצרי הפופ של שנות השישים אמנם התרחקו בהדרגה מהצליל המקורי של הרוק אנד רול, אך נותרו נאמנים לשאיפה ליצור מוזיקה קלילה וקליטה הפונה אל הקהל הרחב.
בסוף שנות ה-80 של המאה ה-20 ניסה המפיק פרנק פריאן ליצור מופע בו המבצעים נמצאים בחזית הבמה ומבצעים תנועות בשפתיהם כאילו הם שרים, אך למעשה הקול הוא הקלטת קולם של זמרים אחרים (“תזמורת בצורת”). לתוצאה קראו מילי ונילי והיא הצליחה מסחרית עד אשר נתגלתה התרמית והתברר כי לצמד המופיעים אין שום קשר להפקה המוזיקלית. כיום, חלק מכוכבי מוזיקת הפופ עדיין משתמשים ב”פלייבקים” אך בכאלה שהוקלטו על ידם באולפן מראש. אותם כוכבים מסבירים זאת בכך שמטרתם היא לא לכסות על כישורי שירה ירודים, אלא לשמור על טיב הביצוע למרות שקשה מאוד לבצע את השיר תוך כדי הריקוד האינטנסיבי הנפוץ במוזיקת הפופ. מבקרי תופעה זו טוענים לעומתם, כי בהופעה חיה יצירת המוזיקה החיה (מושרת, מנוגנת או שתיהן יחד) היא לב העניין וצריכה לקבל קדימות על פני דברים הנחשבים בעיניהם למשניים כמו ריקוד והופעה תיאטרלית.
רבים מבקרים את המסחור של מוזיקת הפופ, ואת הנטייה, הקיימת לטענתם, לראות את רווחי חברות התקליטים, כשיקול בלעדי המתגבר על השיקולים האמנותיים. הטענה היא כי חברות התקליטים בוחרות מבצעים צעירים ונאים ללא קשר ליכולתם המוזיקלית ומשווקות אותם בכל ערוצי השיווק למטרת מכירת מוצר מוזיקלי רקיד שקהל היעד שלו הוא ילדים לפני או בתחילת גיל הנעורים. סגנון פופ זה מכונה בלעג “טין פופ” (Teen Pop, בתרגום חופשי: “פופ לבני נוער”).
תדמיתם של כוכבי הפופ נחשבת לעתים כחשובה יותר מהמוזיקה אותה הם יוצרים. עקב כך, כוכבי פופ ומנהליהם עושים מאמצים גדולים כדי להקרין את הדימוי המבוקש על ידם דרך ביגוד, קליפים המוקרנים בטלוויזיה, חדירה לידיעות באמצעי התקשורת הפופולריים ובאמצעים דומים נוספים. ואמנם, אמני ולהקות פופ רבים, מתוכננים ונבנים מראש על פי השאיפה להשיג דימוי מסוים. ניגונה של השכונה פלייבק קריוקי
רידת הפופולריות של הרוק הישראלי שהחלה בעשור הקודם, אף התגברה בעשור הראשון של המאה ה-21, מסיבות דומות. המצב הביטחוני הקשה, ובפרט האינתיפאדה השנייה בתחילת העשור הביאו להעדפה ציבורית של מוזיקה קלילה יותר, והצלחתן של תוכניות ריאליטי מוזיקליות כגון כוכב נולד חיזקו נטייה זו. במרכז המוזיקה הישראלית של תקופה זו עומדים סגנונות הפופ והמוזיקה מזרחית, ורוב היוצרים הצעירים משתייכים אליהם. עם זאת, בניגוד לתקופות קודמות נחשב הרוק בעיני המבקרים והציבור כיצירה “גבוהה” יותר מהמוזיקה הפופולרית והתגברה ההערכה ליוצרים בתחום זה.
בתחילת העשור המשיכה להיות יצירת הרוק מועטת ומרוכזת בעיקר בידי יוצרים ותיקים, אך עם זאת הופיעו יוצרים חדשים שאף נתנו ביטוי לסגנונות והשפעות חדשות. בין היוצרים הצעירים הללו התבלט כבר בשנת 2000 שלומי שבן, שבאלבום הבכורה שלו ניכרה השפעה של רקעו הקלאסי וכן שפה הומוריסטית ועשירה, מה שזיכה אותו בהערכה רבה כמו גם בהצלחה מסחרית. יוצרת צעירה אחרת שהחלה את פעילותה בתקופה זו היא רונה קינן, שאלבומה הראשון יצא בשנת 2004, וזכתה לשבחים רבים ולקהל אוהד כיוצרת של רוק אישי ומקורי. באותה שנה יצא גם אלבום הבכורה של נעם רותם, סולן להקת הבריטפופ הישראלית קרח תשע שהתפרקה מספר שנים קודם לכן, שיצירתו מתאפיינת בדומיננטיות של גיטרות חשמליות ובטקסטים אישיים.
שילובה של מוזיקה מזרחית במוזיקת הרוק שהחל בעשור הקודם עם להקות כדוגמת כנסיית השכל ואתניקס המשיך לבלוט ביצירתן של להקות אלה ואחרים. בייחוד התבלטה להקת אלג’יר שהוציאה בשנת 2004 את האלבום “מנועים קדימה” ששילב מוטיבים של מוזיקה מזרחית, מוזיקה אתנית ומוזיקה מסורתית וזכה לשבחים רבים. לאחר התפרקות הלהקה המשיכו חבריה אביב גדג’ וגבריאל בלחסן בפעילות עצמאית. יוצר בולט נוסף בתחום זה הוא דודו טסה שאלבומיו זכו להצלחה בקהל, ואף הוציא את האלבום “דודו טסה והכוויתים” בו שילב מוזיקה עיראקית ושירה בערבית. אני איתך אברהם טל פלייבק
לאחר שבמשך שנים רבות נעשתה רובה המוחלט של יצירת הרוק הישראלי בשפה העברית, החלו בתקופה זו אמנים צעירים רבים ליצור באנגלית, ועל אף שהדבר הגביל את קהל היעד שלהם קיבל יצירתם לגיטימציה שלא הייתה קיימת לפני כן. שי נובלמן הוציא בשנת 2001 את How To Be Shy עם הצליל הבריטי פסיכדלי של שנות השישים, שזכה להצלחה בינלאומית, ופתח את הדלת לרבים אחרים שהגיעו אחריו. בולט במיוחד בהקשר זה הזמר והיוצר אסף אבידן, שיחד עם להקת המוג’וז זכה להצלחה עצומה בארץ ובחו”ל. עוד פועלים באנגלית תמר אייזנמן, המערבת גם פאנק ובלוז, גבע אלון המושפע גם מפולק, להקת הפאנק יוסלס איי.די וכן אמנים אחרים המשתייכים לסצנת האינדי-רוק הישראלית. ניגונה של השכונה פלייבק קריוקי
החל מאמצע העשור ניכרה בתווך שבין הרוק לפופ תופעה של יצירה מוזיקלית רכה ושקטה יחסית הכוללת לרוב טקסטים אישיים ורגשניים. תופעה זו נוצרה בקרב חבורה של זמרים צעירים כדוגמת יוני בלוך, אפרת גוש, דניאל סלומון, אריק ברמן ואחרים שנחלו הצלחה רבה בקרב הקהל הרחב.
בניגוד לעשור הקודם חלה בתקופה זו ירידה משמעותית בכמות הלהקות הפעילות, כשלצד להקות ותיקות כדוגמת מוניקה סקס, כנסיית השכל והיהודים שהמשיכו את פעילותן, קמו מספר מועט של להקות חדשות שנטה לכיוונים מוזיקליים רכים וקליטים יותר. דוגמאות אופייניות הן הלהקות סינרגיה, שהחלה את פעילותה בשנת 2002, בית הבובות, החל משנת 2005 והפיל הכחול החל מ2007 שיצרו רוק מלודי ונוח לעיכול שאכן התקבל בהצלחה בציבור הרחב. הלהקות שייגעצ, שפעלה החל משנת 2001 ומרסדס בנד שאלבומה הראשון יצא בשנת 2004 התאפיינו בפאנק רוק. לעומת להקות אלו פעלו שתי להקות אחרות שיצרו רוק קשוח ואף טקסטים מחאתיים חריפים, מה שהקנה להם קהל אוהדים מצומצם למדי אך הערכה רבה על יצירתם המוזיקלית- להקת הג’ירפות, שפעלה בהרכבים שונים החל משנות התשעים אך התבלטה החל מתחילת שנות האלפיים עם האלבומים משוחח עם כיסא וגג, ולהקת הבילויים, שהוציאה את אלבום הבכורה שלה בשנת 2003. בנוסף התאחדו בתקופה זו מספר להקות שהתפרקו מספר שנים קודם לכן, בהן משינה, איפה הילד? ומופע הארנבות של ד”ר קספר, שחזרו להופיע וכן להוציא אלבומים חדשים.
תופעה נוספת של סוף העשור הראשון של המאה ה-21 היא פריחה של שימוש בטקסטים יהודיים, מהתנ”ך, הפיוטים ועוד בקרב מוזיקאים ישראליים בכלל ויוצרי רוק בפרט. תחילתה של תופעה זו הייתה בעלייתה של מוזיקה יהודית מקורית ופריצתם של יוצרי רוק דתיים חדשים, תחילה בתוך הציבור הדתי לאומי ומאוחר יותר גם בקרב הקהל הרחב. בין הזמרים הבולטים נמנים עדי רן, שהחל את פעילותו עוד בשנות התשעים; אודי דוידי, שאלבומו הראשון יצא ב2004 וזכה לפופולריות רבה בקהל הדתי הצעיר; וארז לב ארי עם האלבום שמחת הפרטים הקטנים שהכיל מאפיינם של מוזיקה אתנית ומוזיקת נשמה. תופעה זו השתלבה בחזרתם בתשובה של אמני רוק ישראליים בולטים שהוציאו אלבומי פיוטים וכן אלבומים מקוריים ברוח זו, ביניהם שמע קולי של מאיר בנאי; שיר חדש ורסיסי לילה של אהוד בנאי; לילה כיום יאיר של אביתר בנאי; ואבן גבירול, אדומי השפתות ואתה נמצא כאן של ברי סחרוף.
על אף הצטמצמות יצירת הרוק החדשה המשיכו רוב אמני הרוק הוותיקים להוציא אלבומים מצליחים תוך שהם שומרים על סגנונם הייחודי ואף מחפשים כיוונים מוזיקליים חדשים. בין האלבומים הבולטים בעשור זה ניתן למצוא את האחר ואתה נמצא כאן של ברי סחרוף; ענה לי של אהוד בנאי; קונגו בלו ולא יפריד דבר של דני סנדרסון; עיר קטנה של יהודית רביץ; כל דבר מזכיר לי של יהודה פוליקר; שפויים ואושר אקספרס של שלמה ארצי; והחבר אני של רמי פורטיס.
מקלט 18 במופע “מחוה לאריק איינשטיין” בחמדת ימים אניגונה של השכונה פלייבק קריוקי
לצד יצירת הרוק הפופולרי מתקיימת בישראל סצנת אינדי רוק משמעותית, שהתפתחה בעיקר במאה ה-21 עם דחיקת הרוק מהמיינסטרים המוזיקלי ועליית כוחה של רשת האינטרנט, וכוללת יוצרים והרכבים רבים ומגוונים. בדומה לסגנונות מוזיקליים אחרים הפועלים תחת הכותרת אינדי מתאפיינת גם יצירת הרוק המחתרתי הישראלי בקו טקסטואלי חריג ובסאונד שונה מהמיינסטרים, המקשה על התקבלותה בקהל הרחב. יוצרים אלו לרוב פועלים שלא במסגרת חברת תקליטים ונשענים על תמיכת הקהל הפועל למענם במדיות שונות, בעיקר דרך בלוגים, רשתות חברתיות ופרויקטים לגיוס כספים. מרכז סצנה זו הוא בתל אביב, במועדונים דוגמת תמונע ו”לבונטין 7″, בתחנות רדיו כמו 88FM או קול הקמפוס, וכן בפסטיבלים ייעודיים דוגמת פסטיבל יערות מנשה והאינדינגב.
על אף המרחק מהעין הציבורית, היו אמנים לא מעטים שפרצו את גבולות הסצנה וזכו להצלחה בקהל הרחב, כדוגמת רונה קינן, תמר אייזנמן ואסף אבידן שאף זכה להצלחה נרחבת בחו”ל. עם זאת יוצרים רבים רואים ביצירה המחתרתית ערך בפני עצמו בשל החופש האמנותי והעצמאות שהיא מאפשרת.
בין היוצרים הבולטים ניתן למנות את שלום גד שהוציא אלבומים רבים החל משנת 1996 ובהם טרילוגיית “המצב”, שלושה אלבומים העוסקים בפנים שונות של החברה הישראלית; רם אוריון שפעל במסגרת הלהקות נושאי המגבעת, הפה והטלפיים ועוד ועבר ליצירת סולו; שי נובלמן שזכה להצלחה בארץ ומעבר לים עם אלבומיו בשפה האנגלית ועבר אחר כך ליצירה בשפה העברית. וכן אמנים רבים נוספים בהם יובל גורביץ’, יהוא ירון, אבי בללי, אביב גדג’ ואורי קליאן. בסצנה זו פועלות גם מספר רב של להקות צעירות, בהן ששרות בעברית כדוגמת נערות ריינס, דפנה והעוגיות ומריונטה סול לצד להקות הפועלות באנגלית כדוגמת הקולקטיב ואלקטרה.
מבחינה סגנונית קיים גם בסצנה זו מגוון רחב, החל מיוצרים כדוגמת אלון עדר החוזרים לרוק המתקדם של שנות ה-70, דרך מוזיקת המחאה של קוואמי והבילויים, פאנק רוק של כל החתיכים אצלי וכלה בפולק רוק באנגלית של עמית ארז וגבע אלון. בנוסף, מאז שנות השמונים הייתה בישראל סצנה מחתרתית פעילה של אמנים אלטרנטיביים שניגנו דת’ מטאל, דום מטאל ובלאק מטאל. להקות המטאל הישראליות הידועות ביותר הן סיילם ואורפנד לנד המשלבות מטאל ואלמנטים מזרחיים עם מילים המתמקדות בנושאים ישראליים ויהודיים, ולהקת הבלאק מטאל מלכאש. המיזוג בין מוזיקה יהודית מזרחית ומטאל נקרא “מטאל אוריינטלי” והוא מזוהה בעולם עם סצנת המטאל הישראלית. בתחום המטאל הפופולרי יותר (הארד רוק) בולטים קרוספייר, לאוד נ’ קלייר וריח מטאל. מחוזקים לעולם פלייבק קריוקי
רבים משירי המחאה לאורך השנים התייחסו למצב הפוליטי-ביטחוני ובפרט למלחמות ישראל, כמו גם לסכסוך הישראלי-פלסטיני כשלא פעם רגישותו הרבה של הנושא הביא לפסילתם משידור. ראשון משירי המחאה בנושא זה ברוק הישראלי היה השיר “חייל של שוקולד” שכתב חנוך לוין לשלישיית החלונות הגבוהים בתחילת 1967 ונפסל לשידור לאור הרגישות הציבורית ביחס לחללי צה”ל. באותה שנה, לאחר מלחמת ששת הימים, הוציא מאיר אריאל את אלבום הבכורה שלו ובו השיר ירושלים של ברזל שנכתב כפרפרזה על השיר ירושלים של זהב, ובניגוד אליו עסק בצידה השלילי של המלחמה. ניגונה של השכונה פלייבק קריוקי
לאחר מלחמת יום כיפור ועם פריצת הרוק הישראלי למרכז הבמה הפכה הביקורת ממוקדת יותר. את הצעד הראשון עשתה להקת כוורת בשירה “נתתי לה חיי” שייצג את ישראל באירוויזיון 1974 ותחת מסווה של שיר אהבה קליל כלל מחאה כנגד ראש הממשלה דאז גולדה מאיר ובעד הקמת מדינה פלסטינית, שלא הובחנה על ידי הציבור הישראלי של זמנו. למלחמת לבנון הראשונה בשנת 1982 התייחסו שירים שמחו על הפער בין החיילים הלוחמים בלבנון לבין האזרחים השלווים כביכול, ביניהם “חצבים פורחים” של להקת תיסלם ו”התותח מצלצל פעמיים” ו”רכבת לילה לקהיר” של להקת משינה. האינתיפאדה הראשונה בסוף שנות השמונים גררה אחריה שירי מחאה רבים, ובתחום הרוק בלטו במיוחד האלבום מחכים למשיח של שלום חנוך עם שירים כדוגמת “לא עוצר באדום”, ולונדון של חוה אלברשטיין ובו שירים כדוגמת “לונדון” העוסק בירידה מהארץ ו”חד גדיא” שתיאר את מחיר הדמים של השליטה הישראלית ביהודה ושומרון ונאסר אף הוא לשידור.
העיסוק בנושאי מלחמה ושלום בשנות התשעים בלט בשיריו של אביב גפן שהרבה לעסוק בנושאי מלחמה, שלום והגיוס לצבא ומאוחר יותר ברצח רבין. להקת אתניקס אף היא התייחסה למצב הביטחוני ולשאיפה לשלום, כשהמפורסם משירים אלו הוא השיר “תותים”. ב-1998 בלטה גם להקת הרוק הרך בג”ץ, שאלבומה “כשאלוהים הלך לישון” כלל שירים שמחו על היהדות, אלוהים, מעשי צה”ל בשטחים והתרבות הישראלית בכלל, ועורר סערה רבה (על עטיפת האלבום נכתב ש”ההאזנה לאלבום מזיקה לבריאות” – כלומר, שהשילוב של השירים המלודיים יחד עם מילותיהם המחאתיות יעורר אנטגוניזם).
בתחילת שנות האלפיים התבלטה להקת הבילויים שהרבתה לבקר בשיריה את החברה הישראלית, בין השאר ביחס למילטריזם ולמחיר המלחמות ואף הוציאה שיר בשם “שאול מופז” על שם הרמטכ”ל של אותה תקופה. בשנת 2012 הוציא יזהר אשדות את השיר עניין של הרגל שמתח ביקורת על השפעת שליטת צה”ל ביהודה ושומרון על החיילים ונפסל לשידור בגלי צה”ל תוך שהוא מעורר מחלוקת ציבורית רחבה.
מול עמדתם השמאלית של רוב האמנים היו גם דוגמאות לעמדה ימנית, שבולטת בהן תמיכתו של אריאל זילבר במחאה נגד תוכנית ההתנתקות, שפרסם מספר שירים שתמכו במאבק ובמתיישבים. ניגונה של השכונה פלייבק קריוקי
השסע העדתי בישראל התבטא אף הוא ברוק הישראלי, כשבולט בהקשר זה האלבום אהוד בנאי והפליטים משנת 1987, בשיר “עבודה שחורה” ביחס לעולים מאתיופיה. האלבום כלל שירי מחאה נוספים ונחשב לאבן דרך במוזיקה הישראלית גם מבחינה זו ואהוד בנאי עצמו הרבה לעסוק בנושאים הקשורים למצב החברתי בארץ בהמשך דרכו. מחאה ביחס לקשיי החיים בפריפריה הישראלית בלטה בעיקר בשיריה של להקת טיפקס, שחבריה היו תושבי שדרות, כמו גם בשירים שונים של להקת אתניקס.
בנוסף לסוגיות הייחודיות לחברה הישראלית עסקו יוצרים רבים בביקורת על מאפייני החברה המודרנית. להקת תיסלם בשירה “פרצופה של המדינה” יצאה כנגד התרבות הפוליטית בישראל ובשיר “ככלות הקול והתמונה” ביקרה את תופעת הידוענים. ביקורת על החברה המודרנית ותרבות הצריכה היא קו בולט באלבום רדיו בלה בלה של להקת החברים של נטאשה, באלבום קונספט העוסק בחייו של אדם בעולם המודרני. קו דומה אך קודר יותר קיים באלבום רישומי פחם של מאיר אריאל משנת 1995 העוסק בהתמודדותו של האדם בעידן הקפיטליזם והטכנולוגיה. ברי סחרוף הרבה לבטא ביקורת חברתית מעין זו ביצירתו שבלטה באלבומו האחר שנת 2001. אביב גדג’, באלבומו ילדים של מהגרים משנת 2013, ביטא ביקורת חריפה על החברה הישראלית שמאותה תקופה, מזווית חברתית ומזווית פוליטית-ציבורית.
ביקורת אנטי-ממסדית בוטאה באלבומו של שמוליק קראוס “מדינת ישראל נגד קראוז שמואל” משנת 1977, שפורסם לאחר שחרורו של קראוס ממאסר עקב עבירות אלימות. הקליפ לשיר “שישי חם” שיצא מתוכו אף נפסל לשידור בטענה שהוא מרמז לסמי הזיה.
המצב הכלכלי מוצא אף הוא ביטוי בשירים כדוגמת שיר הנושא של האלבום מחכים למשיח של שלום חנוך משנת 1985 שהתייחס למשבר הכלכלי של התקופה ושיר הנושא של האלבום עברנו את פרעה של מאיר אריאל משנת 1990, שתיאר את המצב מתוך נקודת מבט אופטימית. בעקבות מחאת האוהלים של קיץ 2011 פרסמה להקת הג’ירפות שיר בשם “דפני דפני” כמחווה לדפני ליף, ממובילות המחאה, וכן שיר בשם “קיץ 2”.