נחל התנינים חווה אלברשטיין קריוקי

נחל התנינים חווה אלברשטיין קריוקי

מילים: אהוד מנור
לחן: נחצ’ה היימן

האזן לדוגמית פלייבק / כתוביות

חוה אלברשטיין (נולדה ב-8 בדצמבר 1946 בשצ’צ’ין, פולין היא זמרת-יוצרת ישראלית, הפעילה מאז שנות ה-60.
אלברשטיין הוציאה לאור קרוב לשישים אלבומים, הרבה יותר מזמרים אחרים בישראל, כאשר שמונה מהם על טהרת היידיש ואחד מהם באנגלית. אלבומיה כוללים בין השאר שירים שהפכו קלאסיים בזמר העברי (“מרדף”, “משירי ארץ אהבתי”), שירי ילדים (“אליק בליק בום”, “דלת הקסמים”), שירי מחאה חברתית (“לונדון”, “צל”) ופוליטית (“חד גדיא”, “הקוסם”, “שחמט”), וכן שירים אישיים. יצירתה זוכה להערכה מתמשכת ולהצלחה בישראל, וכן להצלחה בינלאומית גדולה החל מראשית המאה ה-21. אלברשטיין נחשבת ליוצרת בלתי מתפשרת שיצירתה נשארת עדכנית לאורך שנים רבות של פעילות. היא זכתה לתיאורים “הזמרת הישראלית הגדולה מכולן” ו”סמל ומופת לזמר העברי”.בפברואר 2011 קיבלה את פרס אקו”ם על מפעל חיים.
אלברשטיין נולדה בשנת 1946, בשצ’צ’ין שבפולין בשם אווה אלברשטָיין. בשנת 1951, כשהייתה בת 4, עלתה לישראל עם הוריה, למעברת “שער העלייה” שבחיפה. את אנשי המקום, אשר רובם פליטים ניצולי שואה מאירופה, היא תתאר לאחר שנים בשיר “שרליה” כ”אנשים מקצה הזמן, מקצה האור והחיים”. הוריה דיברו פולנית, יידיש, רוסית, ועברית. משפחתה עברה בהמשך להתגורר בקריית חיים, והיא למדה בבית הספר תיכון קריית חיים. בספרה הראשון, “שיר במתנה”, סיפרה אלברשטיין כי את שמה העברי חוה נתנה לה הגננת בגן הילדים. נחל התנינים חווה אלברשטיין קריוקי
בשנות ילדותה החלה חוה הצעירה לשיר ולנגן בגיטרה, ואף למדה פיתוח קול, לאחר שזכתה במלגה מיוחדת של כישרונות צעירים בתחרות “תשואות ראשונות”. בשנת 1964, בטרם מלאו לה 17, הופיעה לראשונה במועדון החמאם ביפו, כשהיא שרה ומלווה את עצמה בגיטרה, כלי נגינה שעתיד ללוות אותה בכל הופעותיה בתחילת הקריירה. היא הצטרפה ל”מועדון זמר” של מאיר הרניק, ושם התגלתה על ידי המלחין נחום היימן, שפתח לה דלתות בשוק המוזיקה בארץ. היימן המליץ על חוה אלברשטיין לסיימון שמידט, שפתח שנה קודם לכן סניף ישראלי של חב’ CBS. בשנת 1965 יצא לאלברשטיין תקליטון ראשון בחברת CBS , שבה הוחתמה. לאחר שירותה הצבאי, שבו הופיעה בתחילה ב”צוות הווי גולני” וב”שלישיית פיקוד צפון” ואחר כך כזמרת סולו, הוציאה אלברשטיין בשנת 1967 את תקליטה הראשון, “חוה אלברשטיין בשירים עבריים”. זמן מה לאחר מכן, יצא תקליט זה בהוצאה מחודשת בשם “פרח הלילך”. האלבום כלל את השירים “פרח הלילך”, “מקהלה עליזה” ו”פנס בודד”, שהפכו לנכסי צאן ברזל בזמר העברי. באותה שנה אף הוציאה אלבום ביידיש ואלבום שירי ילדים.
בשנות ה-60 וה-70 נעה אלברשטיין בשני מסלולים: שירי ארץ ישראל והקלטת אלבומים עם שירים מוכרים ביידיש מאת מיטב יוצרי היידיש בעבר. לכאורה, היה זה צעד מפתיע לזמרת צעירה שגדלה בארץ לשיר שירים ביידיש. בריאיונות שנערכו עמה סיפרה שבילדותה שמעה יידיש בבית, כאשר נהגה להאזין להוריה ולחבריהם. כך התחברה לשפת היידיש, שאותה תיארה כעושר תרבותי קסום ובלתי נדלה. באחד מריאיונותיה הראשונים אמרה:
יידיש ישר עושה לי השראה. אני רואה צבעים, ריחות וישר אני רוצה לשיר. נואיבה חווה אלברשטיין פלייבק קריוקי
אולם, לעיקר הצלחתה בשנים אלה זכתה הודות לאלבומים שהוציאה בסגנון פולק ושירי ארץ ישראל מאת יוצרים נודעים וגדולים, כמו סשה ארגוב, משה וילנסקי, תרצה אתר, דפנה אילת, נעמי שמר, נחום היימן, נורית הירש, אהוד מנור, נתן יונתן, רחל שפירא, מוני אמריליו, מתי כספי, חנן יובל, לאה נאור, יורם טהרלב ועוד, ועם עיבודים של אלכס וייס ואחרים. שירים כמו “אליעזר בן יהודה” “חיוכים”, “ויויו גם”, “את חרותי”, “שיר ארץ”, “שיר סיום”, “כמו עשב בניסן”, “את תלכי בשדה”, “נחל התנינים”, “כפל”, “שיר משמר” (שכתב נתן אלתרמן לבתו תרצה אתר) ועוד רבים היו ללהיטים גדולים, והפכו את אלברשטיין לזמרת מצליחה.
כמה מהבלדות הידועות ביותר שהקליטה בתקופה זו קשורות להיסטוריה של מדינת ישראל, חלקם למלחמות ולשכול. השיר “מרדף” (מילים: ירון לונדון), שנכתב על המרדפים בבקעה בזמן מלחמת ההתשה, “בשביל אל הבריכות” (מילים: יורם טהרלב) המדבר על אהבה של זוג צעירים הנגדעת במלחמה והשיר “לו יהי” של נעמי שמר, שנכתב ובוצע בעת מלחמת יום כיפור והפך לשיר המזוהה ביותר עם המלחמה. השיר “החיטה צומחת שוב” נכתב על חללי אותה מלחמה מקיבוץ בית השיטה והוקלט על ידי אלברשטיין לאלבומה “נמל בית” בשנת 1983, תקופת מלחמת לבנון הראשונה. הביצוע של אלברשטיין לשיר “לכל איש יש שם” של זלדה (מתוך האלבום “כמו צמח בר”, שיצא בשנת 1975) מזוהה עם טקס קריאת שמות הנספים בשואה. עוד משיריה המפורסמים הם “החול יזכור” של נתן יונתן, המבכה את “הנעורים שבאו פתע אל סופם” והפך עם השנים להיות מזוהה עם שכול. נחל התנינים חווה אלברשטיין קריוקי
לצד שירי המולדת, ביצעה אלברשטיין גם שירים אישיים יותר המבטאים את נפש האדם ובעיקר את נפש האישה. הדבר בא לידי ביטוי בולט בתוכנית היחיד הראשונה שלה בשנת 1971, וכן באלבום “כמו צמח בר” משנת 1975, ששיקף את הלך הרוח במדינה אחרי מלחמת יום כיפור. זה אחד האלבומים החשובים בקריירה שלה והמצליח ביותר מביניהם, עם השירים “כמו צמח בר” המדבר על כאב בעקבות דחייה חברתית והשיר “אדבר איתך” (“כשאתה חיוור מצער, מתחפר בשתיקתך…”) המבטא אהבה של אישה לגבר (שניהם למילותיה של רחל שפירא). בשנת 1978 הקליטה אלברשטיין אלבום משיריה של שפירא בשם “התבהרות”, שכלל את השירים “שיר תשרי”, “התבהרות חלקית”, וכן את “פרח משוגע” בלחנו של מוני אמריליו. נואיבה חווה אלברשטיין פלייבק קריוקי
אלברשטיין הוציאה במהלך שנים אלה גם אלבומים של שירי ילדים, ובכך הייתה לאחת הזמרות הראשונות שהקליטה שירים לילדים. היא החלה זאת כבר באלבומה הראשון, שבו נכלל השיר “מקהלה עליזה” (נאור – הירש) שהפך ללהיט ילדים גדול. אלבומה השני, “צעצועיה של אסנת”, כבר הוקדש כולו לשירי ילדים וכך גם אלבומים נוספים שהוציאה. באמצע שנות השבעים השתתפה אלברשטיין בתוכנית הטלוויזיה לילדים “קרוסלה”, בעקבותיה הוציאה שלושה אלבומי ילדים עם שירים מהתוכנית.
בשנות ה-80 המשיכה אלברשטיין להקליט ברציפות ולהוציא מדי שנה אלבום ואף שניים. ב-1980 הוציאה את האלבומים אני הולכת אלי ושיר במתנה, כשהראשון הורכב כולו מלחניו של נחום היימן. אלברשטיין נסעה ללונדון ושם הקליטה בהפקתו של היימן ומוזיקאים מקומיים את האלבום הכולל שירים שכתבו נתן יונתן, נתן אלתרמן, אהוד מנור, רחל ולאה גולדברג. בהמשך העשור החלה אלברשטיין לבצע יותר שירים שכתבה והלחינה בעצמה ופחות של יוצרים אחרים. היא עברה משירי ארץ ישראל היפה לשירי מחאה אישיים, כיוון שהרחיק אותה מחלק מקהלה הישן, שהסתייג מביטויים של מחאה חברתית ופוליטית. השינוי חל גם בסגנון המוזיקלי: מבלדות לשירים בגוון מחוספס יותר של רוק רך ופופ. נחל התנינים חווה אלברשטיין קריוקי
בשנת 1982 השתתפה בערב הוקרה למלחין משה וילנסקי שנקרא זר כלניות למשה וילנסקי (ויצא כאלבום לאחר מכן). אלברשטיין שרה באירוע את השיר “תפילת יום הולדת” (מילים: תרצה אתר). נחל התנינים חווה אלברשטיין קריוקי
בשנת 1983 הנחתה אלברשטיין לצד יהורם גאון את פסטיבל שירי הילדים והתחרתה בו עם השיר “עולם קטן” שזכה במקום התשיעי.
התקליט מהגרים” משנת 1986, שבו כתבה לראשונה את מרבית השירים, עסק בתחושות ורגשות של מהגרים לארץ מתקופות שונות, כפי שהיא והוריה היו בעבר. האלבום כלל את השיר “שרליה” העוסק בשוכני מעברת שער העלייה שבה גרה אלברשטיין כשעלתה לארץ ובזכות הצלחת השיר המנציח את המעברות, ניתנה לה הזכות להדליק משואה בטקס יום העצמאות.
מגמת השינוי המוזיקלי בולטת ביותר באה באלבומה המצליח “לונדון” משנת 1989, שהיה גם אלבומה הרוקיסטי ביותר, בו נכללו שירי מחאה כמו “לונדון” של חנוך לוין (מתוך המחזה “אורזי מזוודות”), המתאר סיבות אישיות לעזיבת הארץ לטובת לונדון (“שם היאוש נעשה יותר נוח”), ו”חד גדיא”, שיר מחאה פוליטי לנוכח האינתיפאדה הראשונה וכנגד השליטה הישראלית בשטחים. שיר זה, המתאר מחזור דמים כפראפרזה על השיר הידוע מההגדה של פסח, נפסל לשידור בתחנות הרדיו וגרר תגובות סוערות נגדה.
גם באלבומיה הבאים שהקליטה בשנות התשעים: “האהבה מאלתרת” (1991), “דרך אחת” (1995) ו”תיכף אשוב” (1999), כתבה אלברשטיין את רוב מילות השירים ואת חלקם גם הלחינה. חלק מהשירים היו שירי אהבה כמו “האהבה מאלתרת”, חלקם שירים על חיים אישיים כמו “יש לי זמן” או “כבר שנתיים” וחלקם שירי מחאה חברתית ופוליטית כמו “שלום רב” שכוון כנגד הכפייה הדתית, “הקוסם” שביקר את ראש הממשלה דאז בנימין נתניהו וגרר שיח ציבורי, “שיר מגרש את החושך” (מילים שלה ללחן גאורגי) שעוסק בהעצמה נשית, ו”רבקה” למילותיה של רחל שפירא שביקר את יחס החברה הישראלית לעובדים הזרים (אף על פי שבו מתוארת הגיבורה דווקא כרבקה מהתנ”ך). שירה “נוסע סמוי”, אשר הולחן במקור על ידי גדעון כפן למילותיה, הולחן מחדש על ידי יהודית רביץ ויצא בשנת 1993 באלבומה המצליח של רביץ “ומאוד לא פשוט לחכות”.
בשנת 1991 כתבה ליהודית תמיר את “שיר ערש”.
בשנת 1992 כתבה לאורנה ומשה דץ את “חללית”. נחל התנינים חווה אלברשטיין קריוקי
בשנת 1993 השתתפה אלברשטיין במחזמר “יוסף וכתונת הפסים המשגעת” בתפקיד המספרת. מפיק המחזמר היה אברהם דשא (פשנל) והבמאי היה צדי צרפתי. במחזמר השתתפו גם שי זורניצר בתפקיד יוסף ומקסים לאונידוב בתפקיד פרעה. באותה שנה כתבה לדורון מזר את השיר “טוב שצלצלת הבוקר”, שהלחין מיקי יאני. השיר זכה להצלחה והופיע באלבומו של מזר “קול”.
בשנת 1994 כתבה אלברשטיין ספר ילדים בשם “אני לא מושלם!”, אותו אייר איקו אביטל.
בשנת 1995 צילמה אלברשטיין עם בן זוגה הבמאי נדב לויתן את סרט התיעוד “מוקדם מדי לשתוק, מאוחר מדי לשיר”. השניים התחקו אחר משוררי היידיש האחרונים שחיו בארץ. רבים מן היוצרים שהופיעו בסרט נפטרו זמן מה לאחר הצילומים, והסרט מהווה מעין מחווה של הנצחה לדור שלם של יוצרי יידיש. בסרט שרה אלברשטיין בביצוע חי כמה שירים ביידיש. אחד המשוררים המופיעים בסרט, בינעם הלר, מקריא את שירו “מיין שוועסטער חיה”, בשנת 1998 הלחינה והקליטה חוה את השיר באלבומה “די קרעניצע – הבאר” עם להקת הקלזמטיקס.
החל ממחצית שנות התשעים ועד לשנת 2007 קיימה אלברשטיין את הופעותיה מחוץ לישראל, אף על פי שהמשיכה לגור בה. ההופעות הראשונות שקיימה לאחר ההפסקה הארוכה זכו לתשומת לב רבה ולהד תקשורתי רחב. בסוף שנות התשעים ובתחילת המאה ה-21 היא הוציאה אלבום יידי בשם “The Well” (“הבאר”) עם להקת הקלזמטיקס, איתה גם הופיעה בארצות הברית, את האלבום “Foreign Letters” (“אותיות זרות”) שכלל שירים חדשים בעברית וביידיש, ואוסף משיריה העבריים עבור הקהל הבינלאומי בשם “Crazy Flower: A Collection” (“פרח משוגע: אוסף”). אלברשטיין זוכה החל מראשית המאה ה-21 להצלחה יפה בשוק המוזיקה הבינלאומי, שם היא מקוטלגת בדרך כלל כאמנית מוזיקת עולם.
אלברשטיין זכתה להצלחה מחודשת בארץ עם האלבום “מוצאי חג” משנת 2003. באלבום זה בולטת שוב מחאה חברתית, בעיקר היחס לעובדים הזרים ונושא איכות הסביבה, כמו בשירים “מוצאי חג”, “וורה מבוקרשט”, “צל”, “נדל”ן”, “נחל גוסס” ועוד. אלבומה הבא, “קוקוס”, שיצא בשנת 2005, היה קליל ומחוייך יותר, עם השירים “קוקוס”, “כל שעה נשיקה” ו”גבר כלבבי”. נחל התנינים חווה אלברשטיין קריוקי
בשנת 2004 זכתה אלברשטיין בפרס אקו”ם על ביצוע, הפצה וקידום הפזמון הישראלי. בשנת 2005 זכתה בתואר דוקטור לשם כבוד מטעם אוניברסיטת תל אביב.
בשנת 2006 יצא בהפקה בינלאומית אלבום יידי בשם “לעמעלע” (“כבש קטן”), שהכיל שירים של משוררי יידיש ידועים כמו איציק מאנגר, שאותם הלחינה אלברשטיין בעצמה. אלבום זה זכה בישראל לתשומת לב גדולה יותר מאשר אלבומיה הקודמים ביידיש. בראיון שנערך לשם קידום האלבום בעיתון ידיעות אחרונות התבטאה אלברשטיין כנגד תחרות הזמר הטלוויזיונית “כוכב נולד”. בשנה זאת, הוענק לאלברשטיין פרס הופשטיין על הישגיה המוזיקליים ביידיש ועל אומץ ליבה בהעניקה לשיר יידיש מקום מכובד ואמוציונלי, גם בזמנים בהם היידיש לא הייתה פופולרית בפומביי.
באותה השנה, יצאה לאור מהדורה חדשה של אלבומה משנת 1975 “כמו צמח בר”. הוצאה זו כללה כרצועות בונוס את הביצוע המקורי לשיר הנושא “כמו צמח בר” מתוך הסרט “דודי ורעי”, וכן דיסק בונוס עם ששה קטעים מהופעה חיה באולם צוותא משנת 1976 וקטע וידאו מאותה הופעה. בפתח החוברת המתלווה לאלבום, הוסיפה אלברשטיין מספר מילים למהדורה החדשה, בה היא תוהה על התמימות והנאיביות שאפפו את מילות שירי האלבום המקורי:
האמנם – “מלחמה שאף פעם לא די לה היא עכשיו במקום אחר”? האמנם – “הזמן ישקיט הכל”? … האמנם למדנו מה שהבטחנו לעצמנו?
ב-1 בינואר 2007 פתחה אלברשטיין בסיבוב הופעות בישראל לראשונה מאז 2000. ההופעות זכו להצלחה גדולה ולשבחי הביקורת. בהמשך השנה היא הוציאה את אלבום שירי הערש “שביל החלב – שירי ערש”, למילותיהן של עדולה, נאוה סמל, רחל שפירא, צרויה להב ואלברשטיין עצמה, וכמו כן השתתפה בהקלטת השיר “נפשי” של שאנן סטריט. באפריל 2008 יצא אלבומה “טבע האדם”, שנוצר בשיתוף פעולה עם מוזיקאי הג’אז אבי ליבוביץ’, אותו פגשה תוך כדי עבודתה עם סטריט. האלבום הולחן ברובו בידי ליבוביץ’ והחזיר את אלברשטיין לעמדת “הזמרת המבצעת” לראשונה מאז שנות השמונים. באוקטובר 2008 יצא האלבום הכפול “חוה אלברשטיין בהופעה”, שהוא תיעוד של סיבוב ההופעות המצליח. ההופעה הוקלטה באולם “נגה” ביפו, שם גם התקיימה ההופעה הראשונה בסיבוב הקאמבק בשנת 2007.
בשנת 2010 הוציאה אלברשטיין את אלבומה ה-58 במספר “ברוך הבא”, שזכה לתשבחות המבקרים.[8][9]
בינואר 2011 הוכרז כי אלברשטיין תקבל את פרס אקו”ם על מפעל חיים בתחום הזמר העברי. ועדת השופטים קבעה כי
אי אפשר להסתכל על עולם התרבות הישראלי ולא לראות שם את חוה אלברשטיין במקום מרכזי.
ארץ ישראל היא חבל ארץ הנמצא בדרום-מערב יבשת אסיה, בחלק של המזרח התיכון המכונה לבנט. על חלקה של ארץ ישראל שולטת כיום מדינת ישראל.
בארץ ישראל התחולל חלק ניכר מן ההיסטוריה היהודית, ולכן רוב היהודים רואים בה מרכז לאומי יהודי. כמו כן, מוסלמים ונוצרים רבים רואים בארץ ישראל מרכז דתי בעל חשיבות היסטורית רבה. עמים שונים שכנו במהלך ההיסטוריה בארץ ישראל, וכיום חיים בה בעיקר יהודים וערבים.
השם המקובל בלשונות אחרות לאזור הגאוגרפי המכונה בעברית “ארץ ישראל” הוא פלשתינה (על גרסאותיו בשפות השונות). אף בעברית, השם הרשמי שנתנה בריטניה לשטח המנדט הבריטי, שכלל בעיקר שטחים מארץ ישראל, היה “פַּלֶשְׂתִינָה (א”י)”, וכיום בפי הפלסטינים הוא מכונה “פלסטין”. בפי נוצרים מקובל לכנות את הארץ גם בשם “הארץ המובטחת” ו”הארץ הקדושה” ואצל היהודים מקובל לכנותה בשם “ארץ הקודש”. כינויים אלה קיימים כמעט בכל השפות שבהן מדברים נוצרים או יהודים בהתייחס לארץ ישראל. נחל התנינים חווה אלברשטיין קריוקי
פירוש אפשרי למקור השם “כנען” הוא גוון אדום מסוג “ארגמן”, שכן באותה תקופה נודעו תושבי המקום בהפקה ומסחר של צבע זה אותו ייצרו מחלזון ממין ארגמון קהה קוצים שנמצא בחופי הארץ, ולפיכך ייתכן ונגזר גם שמם של העמים שישבו בה באותה עת בשם “הכנענים”.השם כנען מופיע אצל המצרים כשם חבל הארץ שנשלט על ידם בתקופת הברונזה המאוחרת. על פי המקרא בפרשת נח, שמם של הכנענים נגזר משמו של אביהם ‘כנען’ בנו של חם בן נח, ניצול המבול. ע”פ המחקר, בטרם כבשו הכנענים את הארץ שימשו בה או בחלקים ממנה, שמות אחרים בהתאם לישויות ששלטו עליה בכל תקופה.
לאחר כיבוש ארץ כנען בידי בני ישראל בהנהגת יהושע בן נון, נקרא החלק מן הארץ שבשליטת בני ישראל “ארץ בני ישראל”.בספר שמואל נקראת הארץ לראשונה “ארץ ישראל”. השם “ישראל” עצמו הוא קדום מאוד ומופיע, מלבד במקרא, גם באַסְטֵלה מצרית שמתארת את ניצחונותיו של פרעה מרנפתח (“מצבת ישראל”) משנת 1230 לפנה”ס (על פי התארוך המקובל). באסטלה זו מופיעים שמות של אזורים ויישובים קדומים בארץ ישראל, אולם השם “ישראל” עצמו מופיע בה כשמו של עם ולא כשם של ארץ או של אזור גאוגרפי.שלוש אהבותי פלייבק קריוקי
לאחר שנחלקה ממלכת ישראל של דוד ושלמה לשתי מלכויות נפרדות, ציין השם “ישראל” רק את תחומי מלכות אפרים (הצפונית), ואילו תחומה של מלכות בית דוד (הדרומית) נקרא “יהודה”.
במשך הזמן, כמו למשל בתקופת גלות בבל, חזר לשמש השם “ארץ ישראל” (או “הר/אדמת ישראל” וכיוצא בזה) כשם כללי לכל הארץ,בזמן ששטחה ההיסטורי של ממלכת יהודה (למשל בתקופת שיבת ציון) עדיין כונה “יהודה”.בתקופה הפרסית התקיימה בארץ ישראל אוטונומיה יהודית בשם “יהוד מדינתא”, שהייתה יחידה מנהלית עצמאית, אשר הנפיקה מטבעות קטנים עם האותיות “יהֻד”. בתקופה ההלניסטית לא הייתה הארץ יחידה מוגדרת מבחינה מדינית-מנהלית או בתודעה של תושביה הלא-יהודים, אלא חלק בלתי נפרד בתוך גופים כוללים יותר. בספר מקבים מתקופת החשמונאים נעשה שימוש רב בשם “ארץ יהודה”, המתייחס לטריטוריה בה התקיים ריכוזו הגדול של היישוב היהודי בארץ ישראל, וזאת בנפרד מ”ארץ הגליל” למשל. אולם עם כינונה של מדינת “יהודה” החשמונאית והתפשטותה על פני ארץ ישראל כולה, הפך השם יהודה לשמה הרשמי של הארץ.גם בתקופה הרומית נקראה הארץ, כמו גם ממלכת הורדוס והפרובינקיה שהוקמה אחריה, בשם “יהודה” (בלטינית: Iudae). לפעמים נעשתה הבחנה בין “יהודה” בדרום הארץ, לבין “הגליל” בצפון הארץ, כך שתושבי הדרום כונו “יהודים” ותושבי הצפון “גליליים”.[16] אולם השם “יהודה” כשמה של הארץ כולה נותר כך עד לתחילת המאה ה-2 לספירה. שלוש אהבותי חווה אלברשטיין נואיבה חווה אלברשטיין פלייבק קריוקי
השם פלשׂתינה (Palaestina), שנעשה מקובל מאוד בשפות זרות, מופיע לראשונה אצל ההיסטוריון היווני הרודוטוס, שחי במאה ה-5 לפנה”ס. שם זה הוא גלגול של השם העתיק “פלשת” (או “ארץ פלשתים”), שמופיע במקרא ובמקורות מצריים, ושהתייחס בדרך-כלל רק לאזור החוף הדרומי. הרודוטוס כינה את ארץ ישראל בשם “סוריה הפלשׂתינאית”, וראה אותה כחלק מאזור גדול יותר שאותו כינה “סוריה”, וכלל את הלבאנט ואת מסופוטמיה. השם סוריה עצמו הוא ככל הנראה גלגול יווני של השם אשור. השם שבו השתמש הרודוטוס נזכר גם אצל אריסטו ומופיע בספרות ההלניסטית בהתייחס לחופה הדרומי של הארץ. המשוררים הרומיים טיבולוס ואובידיוס היו הראשונים שהשתמשו בו בספרות הלטינית. במאה ה-1 לספירה, הסופרים היהודים פילון ויוסף בן מתתיהו כבר השתמשו בחיבוריהם ביוונית בשם “פלשתינה” או “סוריה-פלשתינה” כדי לציין את ארץ ישראל כולה, לצורך הבחנה נוחה בין “יהודה”, שמה הרשמי של הארץ בתקופתם, לבין חבל יהודה גופא.אולם השם “פלשתינה” הפך רשמי באימפריה הרומית רק במאה ה-2 לספירה, כשהפרובינקיה של יהודה בוטלה בידי הקיסר אדריאנוס, בעקבות מרד בר כוכבא, ותחתיה הוקמה הפרובינקיה של “סוריה הפלשׂתינאית” או בקיצור “פלשתינה”.בספרי המשנה והתלמוד (התקופה הרומית-ביזנטית) לעומת זאת, הרבו להשתמש בשם “ארץ ישראל”. מוצאים את השימוש בשם זה נפוץ ביותר בכל ספרות ההלכה ואגדות חז”ל, המדרשים, הפרשנויות, התפילות והפיוטים. נואיבה חווה אלברשטיין פלייבק קריוקי
בתקופה הביזנטית חולקה הארץ לשלושה מחוזות: פלשתינה פרימה, סקונדה וטרטיה (הראשונה, השנייה והשלישית). בעקבות החלוקה המנהלית הזו, נקרא אחד המחוזות של הארץ לאחר הכיבוש הערבי “ג’ונד פלסטין”. בשלהי התקופה העות’מאנית, החלו משכילים מתמערבים מבין ערביי ארץ ישראל (במיוחד נוצרים–אורתודוקסים) להשתמש בשם “פלסטין” (ב-1911 אף נוסד עיתון בשם זה). בתהליך גיבוש הזהות הפלסטינית שלהם, אימצו בסופו של דבר ערביי ארץ ישראל את השם “פלסטין” כשם הארץ. נחל התנינים חווה אלברשטיין קריוקי
שלטון המנדט הבריטי, שהוקם בארץ בשנות ה-20 של המאה ה-20, הכיר בעברית כאחת השפות הרשמיות, אולם עמד על כך ששם המנדט יהיה “פלשתינה”. היישוב העברי בארץ התנגד לכך בתוקף, ודרש ששם המנדט בעברית יהיה “ארץ ישראל”. הפשרה שהושגה בסופו של דבר הייתה, ששם המנדט ייכתב בעברית “פלשתינה (א”י)”. ותושבי הארץ היהודים והערבים נקראו על ידם פלשתינאים. שלוש אהבותי חווה אלברשטיין פלייבק קריוקי
בהקשר הדתי, בשל היותה קדושה לשלוש הדתות המונותאיסטיות – היהדות, הנצרות והאסלאם. נקראת ארץ ישראל פעמים רבות גם בשם ייחודי. “הארץ הקדושה” – בלטינית: Terra Sancta, בערבית: الديار المقدّسة (“א-דיאר אל-מוקדסה”), באנגלית: The Holy Land או “הארץ המובטחת” – The Promised Land, ואצל היהודים מקובל לכנותה בשם “ארץ הקודש”, או לרוב בשם “הארץ” כאשר כל מקום אחר מכונה בהתאם – חוצה לארץ.
ארץ ישראל מיושבת ברציפות מן התקופה הפרה-היסטורית. בשל מיקומה הגאוגרפי סמוך ליבשת אפריקה, אשר בה התרחשה האבולוציה של האדם, שימשה ארץ-ישראל כפרוזדור טבעי לנדידת בני-אדם קדמונים לאסיה ואירופה. כמה מן האתרים הארכאולוגים העתיקים בעולם מחוץ לאפריקה, בגיל של עד מיליון וחצי שנים לפני זמננו, התגלו בארץ-ישראל. תושבי אתרים אלו היו ציידים-לקטים שהשתייכו ככל הנראה למין הומו ארקטוס, והותירו אחריהם כלי-אבן רבים מן התרבות האשלית. בתקופה הפלאוליתית התיכונה, כ-250 עד 45 אלף שנים לפני זמננו, חי בארץ-ישראל האדם המודרני לצד האדם הניאנדרטלי. בתקופה זאת מערות הכרמל והגליל היו תחום התפוצה הצפוני ביותר בעולם של הראשון והדרומי ביותר של האחרון. לפני כ-15,000 שנים, בסוף התקופה האפיפלאוליתית, הופיעו בארץ ישראל כפרי הקבע הראשונים של התרבות הנאטופית. מיד לאחר מכן, בתקופה הנאוליתית, ארץ ישראל הייתה מהאזורים הראשונים בעולם שבהן הופיעה חקלאות. בה תורבתו החיטה כ-8000 שנה לפני הספירה, ועץ הזית כ-4000 שנה לפני הספירה. הערים הראשונות בתקופת הברונזה הקדומה (אלף שלישי לפנה”ס) היו קטנות יחסית וגודלן לא עלה על כמה עשרות דונם. עם הזמן התפתחו הערים הקטנות ליישובים גדולים ואף שידעו עליות ומורדות, נוצרו בה בסופו של דבר ערי מדינה משגשגות בעלות קשרי מסחר עם הסהר הפורה, מצרים ואזורים אחרים. שלוש אהבותי פלייבק קריוקי
בתקופת הברונזה הבינימית בסוף האלף השלישי לפני הספירה אוכלוסיית ארץ ישראל הייתה נוודית. רועי צאן שהשקיעו מעט בבתים והרבה מאוד בקברים. בראשית האלף השני לפני הספירה, בתקופת הברונזה התיכונה החלה מגמת עיור במערך ישובי מפותח ובהם אף יישובים מבוצרים כדוגמת בית אל, גבעון, ירושלים ובית צור. עד המאה ה-12 לפני הספירה סוף תקופת הברונזה המאוחרת גרו בשטחי ארץ ישראל כנענים בעלי תרבות פגנית, שעסקו בגידול עצי פרי, צאן ובקר, דיג, חיטה ושעורה. בנוסף, על שפת הים היו מפעלי זכוכית ומצבעות ארגמן. באותה תקופה עמי האזור היו כפופים לאימפריה המצרית. בשל מיקומה האסטרטגי כחבל ארץ המחבר בין אסיה, אירופה ואפריקה, האימפריות הגדולות לטשו אליה עיניים וניסו לבסס את אחיזתם בה. החל מהמאה ה-12 לפני הספירה (יש המקדימים למאה ה-14) החלה חדירת בני ישראל לאזור. התיישבותם הרציפה נמשכה עד המאה השביעית לספירה, לצד עמים נוספים, בחלק מהזמן בממלכות עצמאיות [ממלכות יהודה וישראל (1000 – 586 לפנה”ס) והממלכה החשמונאית (167 – 37 לפנה”ס)] ובחלק אחר תחת שלטון של עמים ואימפריות כמו הפלשתים שבאו מאיי יון (המאה ה-11 לפנה”ס), האימפריה הפרסית (586 – 332 לפנה”ס), שהייתה סובלנית במיוחד, השלטון ההלניסטי (332 – 167 לפנה”ס) שהתעמת עם היהודים על רקע תרבותי ונחל מפלה בסופו של דבר, האימפריה הרומית (63 לפנה”ס – 324 לספירה) שידעה עימותים קשים עם יהודי הארץ, במיוחד במרד הגדול ובמרד בר כוכבא, עימותים שגרמו לאיבוד האחיזה הלאומית של היהודים בארץ, והאימפריה הביזנטית (324 – 638) שבתקופתה הידלדל היישוב היהודי שרובו היה בגליל.
בתקופה הערבית הקדומה (638 – 1099) חזר המרכז היהודי לירושלים, יהודים התיישבו גם ברמלה. תחת הצלבנים (1099 – 1260) שוב הורע מצב היהודים. הנוצרים טבחו בתושבים הלא נוצריים בערים, והיהודים שרדו הודות לכך שיישבו גם בכפרים. הממלוכים (1260 – 1517) כבשו את הארץ מידי הצלבנים, הרסו את היישובים הצלבניים ובנו מבני דת אסלאמיים. האימפריה העות’מאנית (1517 – 1917) שלטה בתקופה הבאה בארץ ישראל, אך ארץ ישראל נחשבה ל”חצר האחורית” שלה. לאחר כיבוש הארץ בידי הבריטים הם קיבלו מנדט מידי חבר הלאומים לשלוט בה (1917 – 1948) תחת ההבטחה לייסד בית לאומי ליהודים אך נסוגו במהלך השנים מהבטחה זו. מדינת ישראל שהיא דמוקרטיה יהודית קיימת בה משנת ה’תש”ח, (1948) שנת היווסדה.
מפת ארץ ישראל ששורטטה על ידי הרב יהוסף שוורץ ופורסמה בשנת 1847
תחומי ארץ ישראל כוללים באופן גס את בקע ים-המלח (בקעת הירדן והערבה) ואת רצועות ההרים משני עבריו, מזרחה עד למדבר הסורי-ערבי ומערבה עד לים התיכון. בתחומים אלה כלולים בארץ זו במזרח האזורים הבאים: אדום, מואב, עמון, גלעד וגולן; ובמערב – נגב, יהודה, שומרון וגליל.
תחומי ארץ ישראל נדונים מהיבטים שונים במדעים שונים – כגון גאוגרפיה פיזית, ביו-גאוגרפיה, היסטוריה מדינית – ובכל אחד מהם מותווים גבולות מעט שונים. יתרה מזו: גם בתחומי מדע אחד ייתכנו תחומים שונים, בהתאם לקריטריונים שונים: לפי ימי דוד או ימי יאשיהו, ינאי או רבי עקיבא; לפי תפוצת אלונים או צבאים; לפי כמויות משקעים או קווי נוף; לפי הגדרותיו של חוקר זה או אחר. שלוש אהבותי חווה אלברשטיין פלייבק קריוקי
במהלך תולדות האזור קמו בשטח ארץ ישראל בזו אחר זו מדינות שונות, אשר גבולותיהן המדויקים נבדלו במידה רבה אלה מאלה. התנ”ך מתאר שתי ממלכות עבריות – אפרים ויהודה, או ממלכת ישראל וממלכת יהודה, שהתפצלו מממלכת ישראל המאוחדת אחרי מותו של שלמה המלך. בתקופת ממלכת החשמונאים השתרעה ממלכת יהודה על רוב שטח ארץ ישראל. ברוב התקופות שלאחר מותו של המלך הורדוס (4 לפני הספירה) ועד לתקופת המנדט הבריטי (החל משנות ה-20 של המאה ה-20), הייתה ארץ ישראל חלק של מדינות או אימפריות שהשתרעו על שטחים נרחבים יותר – לעתים כמחוז בפני עצמו, ולעתים מחולקת על פני כמה מחוזות. יוצא דופן בולט הוא ממלכת ירושלים הצלבנית שהתקיימה בארץ ישראל במאה ה-11.
שדרת ההר המערבית, ובמיוחד הרי יהודה ושומרון, היו בדרך-כלל הגרעין של המדינות שקמו בארץ ישראל, ולעתים נכללה בהן גם שדרת ההר המזרחית, במיוחד מואב וגלעד. לגבי הגבולות המפורטים בדרום ובצפון יש שינויים גדולים מאוד מתקופה לתקופה. נקודות צפוניות ודרומיות, כגון נהריה או אילת, היו בתקופות רבות מחוץ לתחומי המדינה שקמה בארץ ישראל; זאת בניגוד לירושלים, בית לחם, שכם ושומרון, למשל, שהיו ברוב התקופות בבחינת ליבה של המדינה שקמה בארץ ישראל. בכמה תקופות היה מרכז המדינה (הפלשתית, הצלבנית) באזור החוף, בעוד ששדרת ההר המערבית הייתה בשולי המדינה או אף בידי מדינה אחרת, עוינת. כיום נמצאת רובה של ארץ ישראל המזרחית (עבר הירדן) בשטח ממלכת ירדן, ואילו ארץ ישראל המערבית מחולקת בין שטחה הריבוני של מדינת ישראל לבין שטחי יהודה ושומרון ורצועת עזה, הנתונים להסדרי שלטון מיוחדים.
עבר הירדן המזרחי מדרום לירמוך – כפי שהגדיר מנדט חבר הלאומים – 1922, (שטח המנדט הבריטי לשעבר) – כ-50,000 קמ”ר. רובם בשטח ממלכת ירדן, ששטחה כ-70,000 קמ”ר, והיתרה בשטח סוריה.
עבר הירדן המערבי – כפי שהגדיר מנדט חבר הלאומים, (שטח המנדט הבריטי לשעבר) – כ-27,000 קמ”ר. מתוכם כ-21,000 קמ”ר בריבונות מדינת ישראל, כ-800 קמ”ר בגליל העליון הלבנוני והיתר מוחזק על ידי צה”ל (מאז מלחמת ששת הימים) או על ידי הרשות הפלסטינית (שהוקמה ב-1994). הריבונות על חלק זה שנויה במחלוקת בין ישראל לפלסטינים.
עבר הירדן המזרחי מצפון לירמוך – כפי שהגדיר מנדט חבר הלאומים, (שטח המנדט הצרפתי לשעבר) – כ-8,500 קמ”ר, רובם בשטח סוריה. כ-1,200 קמ”ר מתוכם נכבשו על ידי מדינת ישראל במלחמת ששת הימים, וסופחו בחוק רמת הגולן-1981. גורלם נמצא במחלוקת ובדיונים.