מוכרחים להמשיך לנגן פלייבק קריוקי

מוכרחים להמשיך לנגן פלייבק קריוקי

את המנגינה הזאת

האזן לדוגמית פלייבק

האזן לדוגמית קריוקי/כתוביות

להקות צבאיות וצוותי בידור במדים ליוו את החיילים העבריים של היישוב היהודי מאז מלחמת העולם השנייה, עוד לפני הקמת מדינת ישראל ולאורך כל שנות קיומה, כששיא פריחתם הייתה בשנות השישים ועד אמצע שנות התשעים. להקות וצוותי הווי צבאיים ממשיכים לפעול גם כיום, אך לא באותה מידת הצלחה כמו בעבר. מוכרחים להמשיך לנגן פלייבק קריוקי
שתי להקות צבאיות הוקמו למתנדבי היישוב במלחמת העולם השנייה והופיעו בעיקר בפני החיילים העבריים בנכר: “הלהקה הצבאית” בפיקודו של צבי פרידלנד שהוקמה ב-1942, ולהקת “מעין זה” של הבריגדה היהודית.
ראשונת הלהקות הצבאיות בארץ ישראל נחשבה הצ’יזבטרון, להקת הזמר והבידור של הפלמ”ח, שפעלה בעיקר בתקופת מלחמת העצמאות. בזמן מלחמת השחרור ואחריה פעלו להקות צבאיות נוספות: “החישטרון” (של חטיבת גבעתי והחי”ש), “להקת השרון” (של חטיבת אלכסנדרוני), “הלהקה הצבאית הארצית” (הלהקה המרכזית של המחת”ר -מחלקת התרבות), “להקת הכרמל” ו”להקת איילון”, שפעלה גם כגוף אזרחי. בשלב מסוים הצטרפו חברי הלהקות אל “הלהקה הצבאית הארצית” ובכללן גם חברי הצ’יזבטרון, ולאחר מכן פעלו בנפרד.
בצה”ל התקיימו להקות צבאיות אחדות מאז הקמת מדינת ישראל. בשנות החמישים והשישים התבלטה מאוד להקת הנח”ל שהכניסה סגנון צעיר ומרענן למוזיקה הישראלית וחלק מבוגריה הקימו להקות בסגנון דומה לאחר שחרורם (“בצל ירוק”, “התרנגולים”). תקופת הזוהר של הלהקות הצבאיות הייתה ממלחמת ששת הימים ועד מלחמת יום הכיפורים, אז הורחב מספרן של הלהקות עד שלכל חיל וחטיבת חי”ר הייתה להקה משל עצמה. הבולטות שבהן היו להקות הפיקודים: להקת פיקוד צפון, מרכז ודרום וכן להקת חיל הים. להקות אלו זכו להצלחה תוך זמן קצר הן בקרב החיילים והן בקרב האזרחים. הן קיימו הופעות רבות גם מחוץ לצה”ל, הופקו תקליטים ושיריהן נוגנו הרבה בתחנות הרדיו ונהפכו ללהיטים. תוכניות הלהקות היו מורכבות משירים עבריים, רובם מקוריים על הווי השירות בצה”ל, ומערכונים קצרים כמעבר קומי ביניהם. במאי הלהקות הדגישו במיוחד את ההעמדה של השירים, שתנועות גופם של הזמרים יבטאו את משמעות מילות השירים בעזרת משחק ופנטומימה. סגנון העמדה זה התקבע בלהקות הצבאיות במשך שנים רבות. מוכרחים להמשיך לנגן פלייבק קריוקי
ללהקות הצבאיות תרמו מיטב יוצרי הזמר העברי, כמו נעמי שמר, חיים חפר, יאיר רוזנבלום ויורם טהרלב ועמם עבדו במאים ומעבדים מהשורה הראשונה כגון נעמי פולני, יוסי בנאי, דני ליטאי ויאיר רוזנבלום. רבים מהזמרים, האומנים והיוצרים במוזיקה הישראלית כיום, הם חברי להקות צבאיות לשעבר. מוכרחים להמשיך לנגן פלייבק קריוקי
הלהקות הצבאיות הגיעו לשיא של פופולריות בסוף שנות השישים. במצעד השנתי של קול ישראל לסיכום שנת תשכ”ט, דורגו 10 שירים של להקות צבאיות בין 22 המקומות הראשונים. 9 מתוך 12 המקומות הנותרים נתפסו על ידי יוצאי להקות צבאיות.
בשנת 1978 יצא סרט הקולנוע המצליח “הלהקה” המספר את ספורה של להקה צבאית יוקרתית (תואמת להקת הנח”ל) אליה מגיעים חיילים חדשים, המתקבלים בחשדנות על ידי חברי הלהקה הוותיקים. סרט זה הציג לדעת רבים את הווי הלהקות הצבאיות, שלא היה נטול סערות ומאבקים על ביצועי סולו. מוכרחים להמשיך לנגן פלייבק קריוקי
הלהקות הצבאיות פורקו בשנת 1978 בהוראת הרמטכ”ל דאז, רפאל איתן, בטענה שהן כבר לא מיישמות את ייעודן המקורי להגיע לכל חיילי צה”ל, למעט מקהלת הרבנות הצבאית. למרות פירוקן, המשיכו לקיים בצה”ל הרכבים מוזיקליים שלא זכו לחשיפה תקשורתית. עד חזרתן הרשמית, פעל בצה”ל גוף מוזיקלי בשם “מקהלת צה”ל” שתפקידו היה להופיע בטקסים צה”ליים ובטלוויזיה. חברי ההרכב הזה היו מדי פעם מתאחדים לצוותים קטנים יותר וכך הוקמו צוותים כמו “100 שנות התיישבות”, “צוות הווי אלתרמן”, “פלפל ממולא” ו”צה”ל 84″. בשנת 1985 הלהקות הוקמו מחדש וחלקן אף זכה להצלחה ויצר להיטים, אך הן התפוגגו לאחר שנים ספורות. הסגנון המוזיקלי הישראלי השתנה עם השנים והתרחק מזה של הלהקות הצבאיות, שהתבססו בעיקר על שירי ארץ-ישראל או שירי פופ קלילים. במקום הלהקות הצבאיות הגדולות שכללו גם נגנים, הוקמו להקות קטנות בהיקפן הנקראות “צוותי הווי” (כמו להקת חיל החינוך ולהקת המפח”ש). הצלחתם כיום מעטה מזו של הלהקות הצבאיות בעבר, הם מופיעים רק בפני חיילים וכמעט שלא מתבססים על חומר מקורי, אלא על שירים של זמרים מוכרים.
אוטובוס הלהקות הצבאיות מוכרחים להמשיך לנגן פלייבק קריוקי
באפריל 2014, כחלק ממאמץ להחזיר את יוקרתן של הלהקות הצבאיות הושק אוטובוס הלהקות הצבאיות, שנרכש בשיתוף עם קרן לב”י[1]. בסוף ינואר 2015 נפרדו הלהקות הצבאיות מאוטובוס הלהקות הצבאיות.
יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, הוא יום הזיכרון הרשמי של מדינת ישראל לזכר לוחמיה ולוחמותיה, אנשי ונשות כוחות הביטחון, לוחמי ולוחמות המחתרות ולזכר מי שנרצחו בפעולות איבה. יום הזיכרון הוא יום אבל לאומי וביום זה כואבת האומה בכאבן של המשפחות, החברים והקרובים של הנופלים ומוקירה את זכרם ופועלם. מוכרחים להמשיך לנגן פלייבק קריוקי
צפירה, טקסים ומנהגים בערב יום הזיכרון וביום הזיכרון
צפירה בערב יום הזיכרון: בערב יום הזיכרון בשעה 20:00 מושמעת צפירת זיכרון בת דקה.
צפירה ביום הזיכרון עצמו: ביום הזיכרון בשעה 11:00 בבוקר מושמעת צפירת זיכרון בת שתי דקות. ולאחריה מתחילים טקסי הזיכרון בבתי הקברות הצבאיים. מוכרחים להמשיך לנגן פלייבק קריוקי
דגלים מורדים לחצי התורן.
אזכרות וטקסי התייחדות נערכים במחנות צבאיים, במוסדות החינוך ובמקומות נוספים.
השידורים ברדיו ובטלוויזיה מוקדשים ליום הזיכרון ולא מתקיימים מופעי מוסיקה או תאטרון ולא אירועי ספורט. כמו כן בערב יום הזיכרון נסגרים בתי קפה והמסעדות
על כל הקברים של חללי מערכות ישראל בבתי הקברות הצבאיים ובחלקות הצבאיות מוצב דגלון זיכרון של דגל המדינה בעל סרט “יזכור” שחור.
תלמידי ותלמידות בתי הספר מקיימים טקסים ומצמידים לדש בגדם מדבקת “יזכור” ועליה תמונת פרח דם המכבים.
טקסי זיכרון ואירועי זיכרון רשמיים של מדינת ישראל
פתיחת האירועים – הדלקת משואת הזיכרון: אירועי יום הזיכרון הרשמיים נפתחים בערב יום הזיכרון, אחרי הצפירה, בטקס הדלקת משואת הזיכרון המרכזית ברחבת הכותל. בטקס זה מתקיים בנוכחות נשיא המדינה, הרמטכ”ל, בני ובנות משפחות שכולות.
יום הזיכרון מצוין החל מ-1951 בכל שנה, ב-ד’ באייר ובשנת 1963 חוקק חוק יום הזיכרון שקיבע את המסורת וקבע את יום הזיכרון. בשנת 1998 הוחלט כי ביום הזיכרון יציינו גם את נרצחי פעולות האיבה ושמו של יום הזיכרון שונה ל”יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ולנפגעי פעולות האיבה”. חוק יום הזיכרון קובע כי ביום הזיכרון תישמע צפירת זיכרון וייערכו אזכרות, עצרות וטקסי התייחדות בבסיסי צה”ל ובמוסדות חינוך.
במהלך בית הספר היסודי הופכים הטקסים של יום הזיכרון לציר מרכזי ומשמעותי בחיי הילדים. הטקס הנצחי מהווה משאלה להפוך את החולף, לנצחי. בטקס יום הזיכרון יש יסודות קבועים ומקובלים המתקיימים בכל הטקסים ברחבי הארץ ובנוסף ישנם אלמנטים המייחדים כל מקום ומקום.
בחטיבה ממשיך הטקס להיות ציר מרכזי של יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל. בטקס נערכות פעילויות סמליות שבאמצעותם מוגדרות ההשתייכות הלאומית, הדתית והחברתית שהופכת למאוד משמעותית בגיל ההתבגרות. הטקס מדגיש את הדומה והמאחד בחברה הישראלית, שהיא חברה שבטית שחלקיה שונים אחד מהשני. מוכרחים להמשיך לנגן פלייבק קריוקי
לחומרים שנכללים בטקס ולחומרים שאינם נכללים בטקס משמעות רבה. אנו ממליצים לכלול בטקסי הזיכרון שירים, קטעי קריאה ואלמנטים תרבותיים אחרים מכל מגזרי החברה הישראלית בדגש על המגזרים מהם מגיעים התלמידים בבית הספר. לדוגמה, אם בבית הספר יש יוצאי אתיופיה אנו ממליצים לשלב בטקס קטעי שירה או ריקוד מהתרבות האתיופית כדי לחבר את כל התלמידים ליום הזיכרון.
בחירת תכנים יחד עם בני ובנות הנוער כדי שיתאימו להם ולא יהיו זרים, מנותקים או לא מותאמים
בחירת תפאורה מתאימה: כרזות עם משפטי פאתוס בני ארבעים שנה יכולים לגרום לניכור בקרב בני נוער תזזיתיים כיום וכדאי לבחון את התפאורה יחד עם בני הנוער ולראות שהם מתחברים אליה.
קצר וקלוע: טקס טוב צריך להיות עד שעה. מוכרחים להמשיך לנגן פלייבק קריוקי
בחירת תכנים מגוונים המציגים את כל חלקי התרבות הישראלית
הצעה לתכנון וביצוע טקס יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל
חשוב מאוד לפני יום הזיכרון לבדוק אם יש בכיתה תלמידות או תלמידות שהשכול נוגע בהם אופן אישי: ההתייחסות לתלמידים שיש להם נגיעה ישירה בשכול תהיה שונה ונפרדת וכן בכיתה בה יש תלמידים שהשכול נגע בהם יתכן ונצטרך להתייחס אחרת. כדאי לחשוב עם הצוות החינוכי איך כדאי להתייחס, לעיתים כדאי לערב את ההורים של התלמיד או התלמידה ולבדוק איתם מהי עמדתם, לעיתים כדאי לערב את התלמיד עצמו ולהתייעץ איתו.
שמרו על קור רוח. יום הזיכרון הוא יום קשה גם לנו לצוות החינוכי. חשוב לשמור על אווירה נעימה ולא לשדר דכדוך.
תנו תמיכה רגשית למי שצריכים בכך: תלמידים שונים מאוד אחד מהשני, בשעה שתלמידה אחת יכולה להגיב בקור רוח, יכול תלמיד אחר להיות נסער מאוד. כל התגובות נורמלית, וחשוב לתת תשומת לב ודגש למי שצריכים בכך.
הגידו אמת: אל תשקרו ואל תתחמקו ממתן תשובות לשאלות קשות. הגידו את האמת באופן שהתלמידים שמולכם מסוגלים לשמוע אותו. ככל שגיל הילדים עולה כך התשובות יכולות להיות כנות יותר, ברורות יותר ומורכבות יותר.
דוד זהבי נולד ביפו ושם קיבל את תחילת חינוכי בגן העברי היחידי שהיה שם. לאחר מכן המשיך בבית־הספר “תחכמוני” בנווה־צדק ומלחמת־העולם הראשונה הפסיקה את לימודיו שם, כאשר גזירת הגירוש ע”י השלטון התורכי אילצה את המשפחה לנדוד לזכרון־יעקב, בה עשינו מספר שנים ולמדתי בבית־הספר המקומי בו לימד גם הסופר י.ח. ברנר, אשר על אישיותו טרם ידעת דבר אז.