לב של ילד פלייבק קריוקי

לב של ילד פלייבק קריוקי

פסטיגל מלי לוי (פלייבק עם קולות רקע)

האזן לדוגמית פלייבק באמצעות יוטיוב

האזן לדוגמית קריוקי/כתוביות

פסטיגל הוא מחזמר ישראלי לילדים, המוצג בחג החנוכה ומופיעים בו זמרים, שחקנים ובדרנים. עד 2014, שולבה בו גם תחרות זמר. הפסטיגל החל את דרכו בשנת 1981 ומאז נערך מדי שנה, במקומות שונים ברחבי ישראל.
הפסטיגל החל בשנת 1981 כאירוע עירוני בחיפה, אך לאחר כמה שנים המופע החל להיות מוצג גם בתל אביב ובערים נוספות. הפקת המופע נעשית על ידי מיקי וירון פלד (“סולן הפקות”) ומשנת 2006, בשיתוף עם “יוכלמן-אשר הפקות”.
בשנותיו הראשונות, התחרה הפסטיגל בפסטיבל שירי הילדים אשר החל את דרכו בשנות ה-70, זכה להצלחה רבה ורבים משיריו מוכרים עד עצם היום הזה. בשנת 2010 בוטל הפסטיבל, בין היתר לאור התחרות הקשה מול הפסטיגל. מאז, חברות הפקה רבות מעלות מחזות זמר אשר ניתן להגדירם כמתחרים בפסטיגל על לב הקהל.
בדרך קבע, עד לפסטיגל 2015 (היי סקול פסטיגל), המופע מחולק לשני חלקים: בחלק הראשון (החלק העלילתי), מוצגים השירים המתמודדים בתחרות השיר הטוב ביותר לאותה שנה, אשר משולבים לרוב בסיפור רקע שמקשר בין השירים. הצופים יכולים לבחור את השיר האהוב עליהם. לחלקו השני של המופע (המיועד בעיקר להורים ולבוגרים), אין שום קשר לחלק הראשון העלילתי, ובו מבוצעים שירים של האומנים המשתתפים בפסטיגל, לעתים גם הצדעה לאמן מפורסם ואף מחרוזת שירים של אמן אורח. לב של ילד פלייבק קריוקי
מפסטיגל 2015 (היי סקול פסטיגל), השתנה הקונספט של הפסטיגל (עקב הביקורת הרבה שקיבל הפסטיגל לאחר “שיר הסלפי”), תחרות השירים התבטלה ומהות החלקים השתנתה. כעת, המערכה הראשונה בנויה כמחזמר, בו כל משתתף לא מופיע בשיר בודד, אלא נוטל חלק במספר שירים, המבוצעים על ידי כמה זמרים. המערכה השנייה היא המשך ישיר של המערכה הראשונה (בפסטיגל 2015 – תחרות “הפסטיכון” עליה דובר במערכה הראשונה, בפסטיגל 2016 – גמר “הכוכבים של סיימון” עליו דובר במערכה הראשונה). בנוסף, נעשה ניסיון לכלול במופע מסרים חינוכיים (כמו בשירים “שיר השיימינג”, “שיר השקופים”, “דבר דבר” ו”תעשו לייק לעולם” כדוגמה).
לצורך קיום התחרות בין השירים, עד לשנת 2010, מוקמו תיבות הצבעה באולמות הפסטיגל וכל צופה התבקש לבחור בשיר שאהב ביותר, באמצעות שלשול של פתק לתיבה. ב-2011–2012 התאפשרה הצבעה באמצעות רשת הפייסבוק ובמופעים של שנת 2013–2014 ניתנה לקהל אפשרות הצבעה במסרונים.
בשנותיו הראשונות של המופע, האמנים שרו בהופעה חיה את השירים יחד עם תזמורת חיה. החל מאמצע שנות ה-90, עקב ריבוי ההופעות, השירים מוקלטים מראש ומבוצעים תוך שימוש בפלייבק, ללא צורך בתזמורת.
לכל פסטיגל יש נושא מסגרת. כל אמן מקבל דמות הקשורה בנושא ורוב השירים קשורים באותו הנושא. בנוסף, לכל פסטיגל יש שיר נושא שמבצעים אותו כל האמנים באותה שנה. בשנותיו הראשונות היה “יד ביד” שיר הסיום הקבוע של הפסטיגל והוא בוצע על ידי כל האמנים. בשנים 2002–2015, לכל פסטיגל היה שיר נושא שהוא עיבוד עברי לשיר לועזי או חידוש עברי לשיר ישן לב של ילד פלייבק קריוקי
ב-2016, “שרים ביחד” – (היי סקול פסטיגל 2: הגמר הגדול) – מילים: אורי גרוס. לחן: אביב קורן.
בשנת 2010 התקיים בערוץ הילדים מופע חגיגי לרגל 30 שנים לפסטיגל, בו התבקש הקהל לבחור את השיר הטוב ביותר בכל הזמנים. השיר “הדרך אל הכפר”, אותה שרה במקור רבקה זוהר בפסטיגל 1985, זכה בשיר הטוב ביותר, השיר “ראש בראש” של דון לני גבאי וטל מוסרי מפסטיגל 2008 זכה במקום השני, והשיר “מטרה מספר אחת” מפסטיגל 2009 של עדי הימלבלוי ואגם רודברג זכה במקום בשלישי. שירים נוספים שהגיעו לעשיריה הראשונה היו “בוא אל החגיגה”, “לעוף”, “מיכאל”, “ארץ הצבר”, “חברים בכל מיני צבעים” ו”אל תשכח”. לב של ילד פלייבק קריוקי
משת 1984 מצולם הפסטיגל ומשודר בטלוויזיה. בעבר דאג הערוץ הראשון לשדר את הפסטיגל, אך החל משנת 1993 ערוץ 2 משדר אותם. בנוסף, המופעים יוצאים על קלטות וידאו ומשנת 2002 גם על DVD. שירי המופע יוצאים על גבי תקליטורים ובעבר גם על גבי קלטות. בעבר יצאו גם משחקי קופסה וקלפים של הפסטיגל, בשנת 2007 נמכרו תחפושות לפורים של גיבורי הפסטיגל על ידי “תחפושות שושי זוהר” ובשנים 2016-2013 נמכרו בקבוקי מים מינרלים במיתוג הפסטיגל על ידי “מי עדן”. החל משנת 2016 נותנת חסות לאתר הפסטיגל חברת האופנה “קסטרו” במקום מי עדן, וכך “קסטרו” מוכרת את “קולקצית בגדי הפסטיגל”.
עד 2016, בכל שנות הפסטיגל, חברת “ישראכרט” שיתפה פעולה והעניקה חסות מסחרית למופע, מה שהביא להוזלה בעלות הכרטיסים ללקוחות החברה. ב-2016, נותנת החסות הוחלפה ב”שופרסל” וכתוצאה מכך, הנחה ניתנת למחזיקי כרטיס מועדון הלקוחות של רשת המרכולים.
החל משנת 2015 פורמט הפסטיגל השתנה ואין עוד תחרות בין השירים. ב-2016, לראשונה משנת 2002, הולחן ונכתב שיר נושא מקורי עבור “היי סקול פסטיגל 2” הנקרא “שרים ביחד”. לב של ילד פלייבק קריוקי
ביוני 2017, נודע כי בשל התעקשותו של עומר אדם לא לעבוד בימי שבת, הוחלט שבאותה שנה, באופן חריג, לא תשובצנה הופעות במהלך סופי שבוע. זאת, בניגוד לפשרה שנעשתה כאשר אמנים אחרים באו בדרישה לשמירת השבת שנים קודם לכן. לב של ילד פלייבק קריוקי
זמרים ומוזיקאים רבים הופיעו במהלך הקריירה שלהם בפסטיגל, ביניהם מוקי, אדם, ריטה, ירדנה ארזי, יגאל בשן, גלי עטרי, גידי גוב, אלון אולארצ’יק, שירי מימון, אתי אנקרי, רבקה זוהר, עפרה חזה, בועז שרעבי, שרית חדד, מירי מסיקה, אילנה אביטל, סטטיק, בן אל תבורי, אייל גולן, מאיה בוסקילה, קטלין רייטר, לי בירן, לינא מח’ול, רוני דלומי ומארינה מקסימיליאן בלומין. כמו כן, בחלק מיוחד במופע, דאגו לאורך השנים להוקיר כבוד לאמנים ותיקים בתחום, דוגמת יפה ירקוני, ציפי שביט, חני נחמיאס, צביקה פיק, עוזי חיטמן, אריק איינשטיין, שלומי שבת, ירדנה ארזי והגשש החיוור.
עם השנים, המופע כלל גם משתתפים המוכרים בעיקר כשחקנים ובדרנים, כגון ספי ריבלין, חנה לסלאו, יובל סמו, שלישיית מה קשור, יהודה לוי, יון תומרקין, אגם רודברג, אליאנה תדהר, דניאל מורשת, תובל שפיר וישראל קטורזה, דוגמנים כמו מייקל לואיס, מירי בוהדנה, גל גדות, אילנית לוי ואור גרוסמן. כמו כן, השתתפו בו מנחי ערוץ הילדים והערוץ הראשון: מיכל ינאי, יעל בר זוהר, טל מן, עודד מנשה, טל מוסרי, רוני דואני, דון לני גבאי, עדי הימלבלוי, דנה פרידר, עודד פז וקובי מחט.
בשנת 1997 לוהקה הדוגמנית והשחקנית ענת אלימלך לצוות הפסטיגל של אותה שנה. אחרי שכבר השתתפה בקליפים ובתוכניות טלוויזיה לקידום המופע, מעט לפני ההופעה הראשונה, נרצחה בידי בן זוגה. בחלק האמנותי של המופע ביצעו לזכרה האמנים המשתתפים את השיר שהייתה אמורה לבצע, השיר “בלרינה” שכתב והלחין עבורה עוזי חיטמן.
“ילדי הפסטיגל” היה נוהג שהתקיים עד 2008. הילדים, בגילאי 5–14, שנטלו חלק במופע, התקבלו לאחר מבחני בד בהם נבדקו כישורי השירה והריקוד שלהם. תפקידם של “ילדי הפסטיגל” היה לשיר את “מחרוזת שירי הפסטיגל”, כדי להזכיר לצופים את השירים ששרו המשתתפים. השמעת מחרוזת השירים נעשתה בכל פסטיגל עד לשנת 1998 למעט בזה של 1997.
החל מ-1999 לילדים ניתן שיר משלהם ששובץ כחלק מתחרות השירים בחלקו הראשון של המופע, ובנוסף הם השתתפו בחלקו השני של המופע.
החל מפסטיגל 2008 לא נוטלים עוד חלק במופע ילדים בתור “ילדי הפסטיגל”.
ביקורת הוטחה בפסטיגל על שהפך בהדרגה מתחרות זמר בהשתתפות זמרים, למופע בידור בו מככבים שחקנים וכוכבני טלוויזיה, הנהנים מאהדת הילדים, בלי קשר ממשי ליכולת השירה שלהם או לאיכותם כזמרים. הדוגמה הראשונה והבולטת ביותר לכך הייתה זכייתה של מיכל ינאי, מנחת ערוץ הילדים באותה תקופה בפסטיגל 1993, אף שאינה זמרת. ביקורת אחרת, כהמשך לזו, היא על דחיקתם של השירים ממרכז הבמה לטובת האמנים וסיפור הנושא של הפסטיגל, כאשר הפירוטכניקה והכוכבים שהוא מציע, גוברים לטענת המבקרים על שירי התחרות.
בשנת 2014 הוטחה ביקורת על “שיר הסלפי” של הפסטיגל אשר עורר זעם מצד הורים רבים. בנוסף גם מספר אמנים הצטרפו למחאה זו.
בשנת 2015 זכה שיר השיימינג “מילים פוגעות” לשלל ביקורות חיוביות מההורים והמבקרים על מטרה חיוביות מטעם הפסטיבל ועידוד הפסקת האלימות ברשתות החברתיות. בשיר זה השתתפו כל כוכבי הפסטיגל של אותה השנה.
ראשיתה של מוזיקת הפופ היא בשנות ה-60 של המאה ה-20, מעט אחרי מהפכת הרוק אנד רול בעשור הקודם. בעוד להקות הרוק שקמו החל משנות השישים ואילך התיימרו ליצור יצירה בעלת ערך אמנותי, יוצרי הפופ של שנות השישים אמנם התרחקו בהדרגה מהצליל המקורי של הרוק אנד רול, אך נותרו נאמנים לשאיפה ליצור מוזיקה קלילה וקליטה הפונה אל הקהל הרחב. לב של ילד פלייבק קריוקי
בסוף שנות ה-80 של המאה ה-20 ניסה המפיק פרנק פריאן ליצור מופע בו המבצעים נמצאים בחזית הבמה ומבצעים תנועות בשפתיהם כאילו הם שרים, אך למעשה הקול הוא הקלטת קולם של זמרים אחרים (“תזמורת בצורת”). לתוצאה קראו מילי ונילי והיא הצליחה מסחרית עד אשר נתגלתה התרמית והתברר כי לצמד המופיעים אין שום קשר להפקה המוזיקלית. כיום, חלק מכוכבי מוזיקת הפופ עדיין משתמשים ב”פלייבקים” אך בכאלה שהוקלטו על ידם באולפן מראש. אותם כוכבים מסבירים זאת בכך שמטרתם היא לא לכסות על כישורי שירה ירודים, אלא לשמור על טיב הביצוע למרות שקשה מאוד לבצע את השיר תוך כדי הריקוד האינטנסיבי הנפוץ במוזיקת הפופ. מבקרי תופעה זו טוענים לעומתם, כי בהופעה חיה יצירת המוזיקה החיה (מושרת, מנוגנת או שתיהן יחד) היא לב העניין וצריכה לקבל קדימות על פני דברים הנחשבים בעיניהם למשניים כמו ריקוד והופעה תיאטרלית. לב של ילד פלייבק קריוקי
רבים מבקרים את המסחור של מוזיקת הפופ, ואת הנטייה, הקיימת לטענתם, לראות את רווחי חברות התקליטים, כשיקול בלעדי המתגבר על השיקולים האמנותיים. הטענה היא כי חברות התקליטים בוחרות מבצעים צעירים ונאים ללא קשר ליכולתם המוזיקלית ומשווקות אותם בכל ערוצי השיווק למטרת מכירת מוצר מוזיקלי רקיד שקהל היעד שלו הוא ילדים לפני או בתחילת גיל הנעורים. סגנון פופ זה מכונה בלעג “טין פופ” (Teen Pop, בתרגום חופשי: “פופ לבני נוער”).
תדמיתם של כוכבי הפופ נחשבת לעתים כחשובה יותר מהמוזיקה אותה הם יוצרים. עקב כך, כוכבי פופ ומנהליהם עושים מאמצים גדולים כדי להקרין את הדימוי המבוקש על ידם דרך ביגוד, קליפים המוקרנים בטלוויזיה, חדירה לידיעות באמצעי התקשורת הפופולריים ובאמצעים דומים נוספים. ואמנם, אמני ולהקות פופ רבים, מתוכננים ונבנים מראש על פי השאיפה להשיג דימוי מסוים. לב של ילד פלייבק קריוקי
רידת הפופולריות של הרוק הישראלי שהחלה בעשור הקודם, אף התגברה בעשור הראשון של המאה ה-21, מסיבות דומות. המצב הביטחוני הקשה, ובפרט האינתיפאדה השנייה בתחילת העשור הביאו להעדפה ציבורית של מוזיקה קלילה יותר, והצלחתן של תוכניות ריאליטי מוזיקליות כגון כוכב נולד חיזקו נטייה זו. במרכז המוזיקה הישראלית של תקופה זו עומדים סגנונות הפופ והמוזיקה מזרחית, ורוב היוצרים הצעירים משתייכים אליהם. עם זאת, בניגוד לתקופות קודמות נחשב הרוק בעיני המבקרים והציבור כיצירה “גבוהה” יותר מהמוזיקה הפופולרית והתגברה ההערכה ליוצרים בתחום זה.
בתחילת העשור המשיכה להיות יצירת הרוק מועטת ומרוכזת בעיקר בידי יוצרים ותיקים, אך עם זאת הופיעו יוצרים חדשים שאף נתנו ביטוי לסגנונות והשפעות חדשות. בין היוצרים הצעירים הללו התבלט כבר בשנת 2000 שלומי שבן, שבאלבום הבכורה שלו ניכרה השפעה של רקעו הקלאסי וכן שפה הומוריסטית ועשירה, מה שזיכה אותו בהערכה רבה כמו גם בהצלחה מסחרית. יוצרת צעירה אחרת שהחלה את פעילותה בתקופה זו היא רונה קינן, שאלבומה הראשון יצא בשנת 2004, וזכתה לשבחים רבים ולקהל אוהד כיוצרת של רוק אישי ומקורי. באותה שנה יצא גם אלבום הבכורה של נעם רותם, סולן להקת הבריטפופ הישראלית קרח תשע שהתפרקה מספר שנים קודם לכן, שיצירתו מתאפיינת בדומיננטיות של גיטרות חשמליות ובטקסטים אישיים. מארש הדייגים פלייבק קריוקי
שילובה של מוזיקה מזרחית במוזיקת הרוק שהחל בעשור הקודם עם להקות כדוגמת כנסיית השכל ואתניקס המשיך לבלוט ביצירתן של להקות אלה ואחרים. בייחוד התבלטה להקת אלג’יר שהוציאה בשנת 2004 את האלבום “מנועים קדימה” ששילב מוטיבים של מוזיקה מזרחית, מוזיקה אתנית ומוזיקה מסורתית וזכה לשבחים רבים.
לצד יצירת הרוק הפופולרי מתקיימת בישראל סצנת אינדי רוק משמעותית, שהתפתחה בעיקר במאה ה-21 עם דחיקת הרוק מהמיינסטרים המוזיקלי ועליית כוחה של רשת האינטרנט, וכוללת יוצרים והרכבים רבים ומגוונים. בדומה לסגנונות מוזיקליים אחרים הפועלים תחת הכותרת אינדי מתאפיינת גם יצירת הרוק המחתרתי הישראלי בקו טקסטואלי חריג ובסאונד שונה מהמיינסטרים, המקשה על התקבלותה בקהל הרחב. יוצרים אלו לרוב פועלים שלא במסגרת חברת תקליטים ונשענים על תמיכת הקהל הפועל למענם במדיות שונות, בעיקר דרך בלוגים, רשתות חברתיות ופרויקטים לגיוס כספים. מרכז סצנה זו הוא בתל אביב, במועדונים דוגמת תמונע ו”לבונטין 7″, בתחנות רדיו כמו 88FM או קול הקמפוס, וכן בפסטיבלים ייעודיים דוגמת פסטיבל יערות מנשה והאינדינגב. לב של ילד פלייבק קריוקי
על אף המרחק מהעין הציבורית, היו אמנים לא מעטים שפרצו את גבולות הסצנה וזכו להצלחה בקהל הרחב, כדוגמת רונה קינן, תמר אייזנמן ואסף אבידן שאף זכה להצלחה נרחבת בחו”ל. עם זאת יוצרים רבים רואים ביצירה המחתרתית ערך בפני עצמו בשל החופש האמנותי והעצמאות שהיא מאפשרת.
בין היוצרים הבולטים ניתן למנות את שלום גד שהוציא אלבומים רבים החל משנת 1996 ובהם טרילוגיית “המצב”, שלושה אלבומים העוסקים בפנים שונות של החברה הישראלית; רם אוריון שפעל במסגרת הלהקות נושאי המגבעת, הפה והטלפיים ועוד ועבר ליצירת סולו; שי נובלמן שזכה להצלחה בארץ ומעבר לים עם אלבומיו בשפה האנגלית ועבר אחר כך ליצירה בשפה העברית. וכן אמנים רבים נוספים בהם יובל גורביץ’, יהוא ירון, אבי בללי, אביב גדג’ ואורי קליאן. בסצנה זו פועלות גם מספר רב של להקות צעירות, בהן ששרות בעברית כדוגמת נערות ריינס, דפנה והעוגיות ומריונטה סול לצד להקות הפועלות באנגלית כדוגמת הקולקטיב ואלקטרה.
מבחינה סגנונית קיים גם בסצנה זו מגוון רחב, החל מיוצרים כדוגמת אלון עדר החוזרים לרוק המתקדם של שנות ה-70, דרך מוזיקת המחאה של קוואמי והבילויים, פאנק רוק של כל החתיכים אצלי וכלה בפולק רוק באנגלית של עמית ארז וגבע אלון. בנוסף, מאז שנות השמונים הייתה בישראל סצנה מחתרתית פעילה של אמנים אלטרנטיביים שניגנו דת’ מטאל, דום מטאל ובלאק מטאל. להקות המטאל הישראליות הידועות ביותר הן סיילם ואורפנד לנד המשלבות מטאל ואלמנטים מזרחיים עם מילים המתמקדות בנושאים ישראליים ויהודיים, ולהקת הבלאק מטאל מלכאש. המיזוג בין מוזיקה יהודית מזרחית ומטאל נקרא “מטאל אוריינטלי” והוא מזוהה בעולם עם סצנת המטאל הישראלית. בתחום המטאל הפופולרי יותר (הארד רוק) בולטים קרוספייר, לאוד נ’ קלייר וריח מטאל. מחוזקים לעולם פלייבק קריוקי
רבים משירי המחאה לאורך השנים התייחסו למצב הפוליטי-ביטחוני ובפרט למלחמות ישראל, כמו גם לסכסוך הישראלי-פלסטיני כשלא פעם רגישותו הרבה של הנושא הביא לפסילתם משידור. ראשון משירי המחאה בנושא זה ברוק הישראלי היה השיר “חייל של שוקולד” שכתב חנוך לוין לשלישיית החלונות הגבוהים בתחילת 1967 ונפסל לשידור לאור הרגישות הציבורית ביחס לחללי צה”ל. באותה שנה, לאחר מלחמת ששת הימים, הוציא מאיר אריאל את אלבום הבכורה שלו ובו השיר ירושלים של ברזל שנכתב כפרפרזה על השיר ירושלים של זהב, ובניגוד אליו עסק בצידה השלילי של המלחמה. לב של ילד פלייבק קריוקי
לאחר מלחמת יום כיפור ועם פריצת הרוק הישראלי למרכז הבמה הפכה הביקורת ממוקדת יותר. את הצעד הראשון עשתה להקת כוורת בשירה “נתתי לה חיי” שייצג את ישראל באירוויזיון 1974 ותחת מסווה של שיר אהבה קליל כלל מחאה כנגד ראש הממשלה דאז גולדה מאיר ובעד הקמת מדינה פלסטינית, שלא הובחנה על ידי הציבור הישראלי של זמנו. למלחמת לבנון הראשונה בשנת 1982 התייחסו שירים שמחו על הפער בין החיילים הלוחמים בלבנון לבין האזרחים השלווים כביכול, ביניהם “חצבים פורחים” של להקת תיסלם ו”התותח מצלצל פעמיים” ו”רכבת לילה לקהיר” של להקת משינה. האינתיפאדה הראשונה בסוף שנות השמונים גררה אחריה שירי מחאה רבים, ובתחום הרוק בלטו במיוחד האלבום מחכים למשיח של שלום חנוך עם שירים כדוגמת “לא עוצר באדום”, ולונדון של חוה אלברשטיין ובו שירים כדוגמת “לונדון” העוסק בירידה מהארץ ו”חד גדיא” שתיאר את מחיר הדמים של השליטה הישראלית ביהודה ושומרון ונאסר אף הוא לשידור.
העיסוק בנושאי מלחמה ושלום בשנות התשעים בלט בשיריו של אביב גפן שהרבה לעסוק בנושאי מלחמה, שלום והגיוס לצבא ומאוחר יותר ברצח רבין. להקת אתניקס אף היא התייחסה למצב הביטחוני ולשאיפה לשלום, כשהמפורסם משירים אלו הוא השיר “תותים”. ב-1998 בלטה גם להקת הרוק הרך בג”ץ, שאלבומה “כשאלוהים הלך לישון” כלל שירים שמחו על היהדות, אלוהים, מעשי צה”ל בשטחים והתרבות הישראלית בכלל, ועורר סערה רבה (על עטיפת האלבום נכתב ש”ההאזנה לאלבום מזיקה לבריאות” – כלומר, שהשילוב של השירים המלודיים יחד עם מילותיהם המחאתיות יעורר אנטגוניזם).
בתחילת שנות האלפיים התבלטה להקת הבילויים שהרבתה לבקר בשיריה את החברה הישראלית, בין השאר ביחס למילטריזם ולמחיר המלחמות ואף הוציאה שיר בשם “שאול מופז” על שם הרמטכ”ל של אותה תקופה. בשנת 2012 הוציא יזהר אשדות את השיר עניין של הרגל שמתח ביקורת על השפעת שליטת צה”ל ביהודה ושומרון על החיילים ונפסל לשידור בגלי צה”ל תוך שהוא מעורר מחלוקת ציבורית רחבה. מארש הדייגים פלייבק קריוקי
מול עמדתם השמאלית של רוב האמנים היו גם דוגמאות לעמדה ימנית, שבולטת בהן תמיכתו של אריאל זילבר במחאה נגד תוכנית ההתנתקות, שפרסם מספר שירים שתמכו במאבק ובמתיישבים. לב של ילד פלייבק קריוקי
השסע העדתי בישראל התבטא אף הוא ברוק הישראלי, כשבולט בהקשר זה האלבום אהוד בנאי והפליטים משנת 1987, בשיר “עבודה שחורה” ביחס לעולים מאתיופיה. האלבום כלל שירי מחאה נוספים ונחשב לאבן דרך במוזיקה הישראלית גם מבחינה זו ואהוד בנאי עצמו הרבה לעסוק בנושאים הקשורים למצב החברתי בארץ בהמשך דרכו. מחאה ביחס לקשיי החיים בפריפריה הישראלית בלטה בעיקר בשיריה של להקת טיפקס, שחבריה היו תושבי שדרות, כמו גם בשירים שונים של להקת אתניקס.
בנוסף לסוגיות הייחודיות לחברה הישראלית עסקו יוצרים רבים בביקורת על מאפייני החברה המודרנית. להקת תיסלם בשירה “פרצופה של המדינה” יצאה כנגד התרבות הפוליטית בישראל ובשיר “ככלות הקול והתמונה” ביקרה את תופעת הידוענים. ביקורת על החברה המודרנית ותרבות הצריכה היא קו בולט באלבום רדיו בלה בלה של להקת החברים של נטאשה, באלבום קונספט העוסק בחייו של אדם בעולם המודרני. קו דומה אך קודר יותר קיים באלבום רישומי פחם של מאיר אריאל משנת 1995 העוסק בהתמודדותו של האדם בעידן הקפיטליזם והטכנולוגיה. ברי סחרוף הרבה לבטא ביקורת חברתית מעין זו ביצירתו שבלטה באלבומו האחר שנת 2001. אביב גדג’, באלבומו ילדים של מהגרים משנת 2013, ביטא ביקורת חריפה על החברה הישראלית שמאותה תקופה, מזווית חברתית ומזווית פוליטית-ציבורית.
ביקורת אנטי-ממסדית בוטאה באלבומו של שמוליק קראוס “מדינת ישראל נגד קראוז שמואל” משנת 1977, שפורסם לאחר שחרורו של קראוס ממאסר עקב עבירות אלימות. הקליפ לשיר “שישי חם” שיצא מתוכו אף נפסל לשידור בטענה שהוא מרמז לסמי הזיה. מארש הדייגים פלייבק קריוקי
המצב הכלכלי מוצא אף הוא ביטוי בשירים כדוגמת שיר הנושא של האלבום מחכים למשיח של שלום חנוך משנת 1985 שהתייחס למשבר הכלכלי של התקופה ושיר הנושא של האלבום עברנו את פרעה של מאיר אריאל משנת 1990, שתיאר את המצב מתוך נקודת מבט אופטימית. בעקבות מחאת האוהלים של קיץ 2011 פרסמה להקת הג’ירפות שיר בשם “דפני דפני” כמחווה לדפני ליף, ממובילות המחאה, וכן שיר בשם “קיץ 2”.