כאלה היו הימים היו ימים חבר פלייבק

כאלה היו הימים היו ימים חבר פלייבק

האזן לדוגמית פלייבק

האזן לדוגמית קריוקי/כתוביות

מלחמת העולם השנייה הותירה מאחוריה בזיכרון האנושי לא רק הרס, חורבן, מוות ושכול אלא גם הרבה שירים שביטאו את רוח התקופה. שירי לכת, שירי קרב ושירים פטריוטיים
שנועדו להרים את המורל, לעודד את החיילים בדרכם אל הקרב אך גם את האוכלוסייה האזרחית בעורף. השירים הושמעו ברדיו, בקעו מרמקולים בתחנות הרכבת והושרו בקסרקטינים, במחנות השבויים והמעצר, במחפורות ובבונקרים, במדבר המערבי ובערבות אוקראינה, בחזית האוקיינוס השקט ובג’ונגלים של בורמה.
בשורות הוורמכט והצבא האדום, הבריגדה היהודית והפרטיזנים של טיטו, בקרב חיילי ארצות הברית ובעלות הברית השירים היו מצרך מבוקש כמו מנות הקרב. היו שירים שהתחבבו בו זמנית על לוחמים משני צידי המערכה, כמו השיר לילי מרלן. השיר הרוסי הפופולרי קטיושקה הפך גם להמנון הפרטיזנים האיטלקים. והיו גם שירים מלנכוליים, שיר עצב ופרידה מהבנים והבעלים שיצאו לקרב, מהאהובה שנותרה בבית, שירים על העולם שחרב, על שורת הנופלים האין סופית, על העיירה הבוערת וגם שירים עם תקווה, כמו שיר הפרטיזנים היהודים “אל נא תאמר הנה דרכי האחרונה” או “אנו עוד ניפגש” ו”צוקי דובר”, שיריה של ורה לין, שביטאו שורה ארוכה של שירי “שש אחרי המלחמה”.
השירים בקרב חיילי הצבא האדום בתקופת מלחמת העולם השנייה, המכונה במדינות ברית המועצות לשעבר “המלחמה הפטריוטית הגדולה” היוו מרכיב חשוב בגיבוש החיילים, בהגברת המורל וגם בעידוד העורף האזרחי. את הטון נתנה בעיקר מקהלת הצבא האדום, שהפכה עם הזמן ללהקת הייצוג החשובה ביותר של ברית המועצות. היא הוקמה בשנת 1928 על ידי פליקס דנילוביץ. החליף אותו אחר כך אלכסנדר אלכסנדרוב, שנתן למקהלה את צביונה המוכר.
בתקופת המלחמה נרתמה הלהקה להרמת המורל באמצעות הופעות בקו החזית ובשידורים ברדיו הרוסי. השיר המזוהה ביותר עם המלחמה הפטריוטית הגדולה נקרא מלחמה קדושה (Священная война). הוא חובר ימים ספורים בלבד לאחר פריצתה, ומלותיו בקעו מתוך הרמקולים בתחנת הרכבת, שבהן נאספו מיליוני חיילים לשדרות הקרב, ועד מהרה הפך להמנון המלחמה. את השיר כתב וסילי לבדב-קומאץ’ והלחין מנהל מקהלת הצבא האדום, אלכסנדר אלכסנדרוב.
המלחמה הגיעה לברית המועצות ב-22 ביוני 1941. יומיים לאחר מכן ביקש העיתון “איזווסטיה” מאלכסנדרוב להלחין את השיר שכתב לבדב-קומאץ’. כבר באותו ערב הולחן השיר, והושר בלילה לראשונה בידי מקהלת הצבא האדום. כעבור ימים אחדים שרה המקהלה את השיר באוזני אלפי חיילים שעמדו לצאת לחזית. השיר הותיר על הלוחמים רושם עז ולימים סיפרו אחדים מהם כי עברה בהם צמרמורת כששמעו את השיר לראשונה והם חשו כאילו כל מילה יצוקה מעופרת או פלדה. השיר ליווה את הלוחמים כל הדרך, לאורך כל שנות המלחמה, עד כיבוש ברלין.
בעולם השיר המזוהה ביותר עם רוסיה בתקופת המלחמה הוא קטיושה, שירם של המלחין מטוויי בלנטר, שהיה בתקופת המלחמה כתב צבאי בדיוויזיה על שם המרשל וורושילוב, ומחבר המילים מיכאיל איסאקובסקי. השיר שחובר ב-1938 עוסק בקטיושה (שם חיבה לקטיה, יקטרינה), נערה רוסיה ששרה על אהוב נפשה המתגעגע, שיצא להגן על המולדת, ולו היא שומרת אמונים. השיר תורגם לעברית על ידי נח פניאל ונקרא “קטיושקה”. השיר גם הפך בתקופת המלחמה להיות להמנון הפרטיזנים האיטלקים. הנה הבית הראשון:
השיר “לילה בנמל” נחשב אף הוא לאחד השירים המזוהים ביותר ברוסיה עם תקופת המלחמה. חיבר אותו המשורר אלכסנדר צ’ורקין. שיר זה תורגם אחר כך לעברית על ידי אברהם שלונסקי ונקרא “שלום עירי נוחמה”.
הרוסים הקדישו שירים לכל גזרות הלחימה, לטנקיסטים, לארטילריה, למשמר הגבול, לטייסים, לצנחנים, אפילו לנהגים בחזית ולכתבים הצבאיים, לאחיות, לרופאים ולקומיסרים. גם למאמץ המלחמתי של פועלי החרושת, מפעלי הפלדה והתחמושת הוקדשו שירים, כמו השיר “וסילי וסילייביץ'” של המלחין ניקולאי בוגוסלובסקי, המתאר את תרומת פועלי התעשייה לניצחון במלחמה. שירים רבים נכתבו על גבורת מגיני מוסקבה, לנינגרד וסטלינגרד.
השיר הפופולרי “תכול המטפחת” (“22 ביוני בשעה 4”) מספר על הרגעים שבהם פרצה המלחמה עם גרמניה – קייב הופצצה וכל אוקראינה התבשרה על פרוץ המלחמה. ז’אנר שלם הוקדש למנהיגים הסובייטים ובראשם סטלין. בין השירים הידועים “תהילה לסטלין” ו”תהילה למולוטוב”, “יחי סטלין” ו”לחיי סטלין”, שבו מרימים החיילים כוסית לכבודם של אבי האומה סטלין, המפלגה הקומוניסטית ודגל הניצחון. הצמד קרנוקוב וגוסב חיברו את השיר “למען המולדת”, שיר חיילים קצבי שמלותיו “למען סטלין נצעד קדימה, קדימה לקרב”.
לצלילי מנגינתו של המלחין ז’ינובי דונייבסקי צעדו החיילים ובפיהם השיר “קדימה פטריוטים, קדימה חברים לקריאתו של מנהיגנו החכם”. במארש הארטילריה הנודע שרים ה”ארטילריסטים”: “נה רודינו, זה סטלינה”, למען המולדת, למען סטלין נצעד קדימה! במארש הטנקיסטים נאמר: “טוואריש סטלין ייתן לנו את הפקודה וורושילוב ינהיג אותנו לקרב”. הצמד בלטנר ואיסקובסקי אחראי גם לשיר החיילים הפופולרי “להתראות, ערים ועיירות, אנו נשוב עם ניצחון”.
ב-9 במאי מדי שנה מציינים ברוסיה ובחבר המדינות את יום הניצחון על גרמניה הנאצית. הנאצים נכנעו רשמית ב-8 במאי 1945, אולם בשל הבדלי הזמנים בין גרמניה לברית המועצות לשעבר הוא צוין במוסקבה ב-9 במאי. הרוסים חוגגים את יום הניצחון במצעד חגיגי בכיכר האדומה. גם ברחבי חבר המדינות צועדים וטרנים, חיילים ותיקי הקרבות עטורי מדליות, כדי לציין את היום החשוב.
לרגל חגיגות 30 שנה לניצחון, הכריז המשטר הסובייטי ב-1975, על תחרות לכתיבת שיר מיוחד ליום הניצחון. הצמד ולדימיר חריטונוב (מילים) ודוד טוקמנוב (לחן) חיברו יחדיו שיר שנקרא Den Pobedy, יום הניצחון, מארש עליז וקצבי. חבר השופטים, שהורכב כולו מאנשים שגדלו על ברכי התרבות הסובייטית בעידן סטלין, לא אהבו את השיר שבוצע בידי הזמר הרוסי המפורסם לב לשצ’נקו. אלא שהשיר הפך ללהיט ענק לאחר שלשנקו השמיע אותו ב-10 בנובמבר אותה שנה, בקונצרט חגיגי בארמון הקונגרסים של הקרמלין, לרגל יום המיליציה. הקהל הנלהב קם על רגליו, הריע ממושכות וביקש הדרן. השיר התחבב מהר מאוד גם על ליאוניד ברז’נייב ומאז הוא מושר בכל שנה בחגיגות יום הניצחון, כשבכיכר האדומה מתלווה לשירה גם ירי מאסיבי של זיקוקין די-נור. הבית האחרון בשיר, הנחשב למרגש במיוחד, אומר: “אמא, לא כולנו חזרנו. חצינו את כל אירופה, את חצי כדור הארץ, כדי להגיע ליום הזה, יום הניצחון”.
שיר הפרטיזנים היהודים, הידוע גם כ”אנחנו פה” חובר ביידיש על ידי הירש גליק, בגטו וילנה, באביב 1943,והפך להמנון המחתרת היהודית הלוחמת, לאחר שקבוצת פרטיזנים יהודים יצאה את הגטו ואיבדה בקרב ראשון חמישה-עשר מחבריה. באותה עת הגיעו לגטו הידיעות הראשונות על המרד בגטו ורשה. מהר מאוד הפך שיר הפרטיזנים לשיר לאומי המושר ברחבי העולם היהודי. הירש גליק (1922 – 1944) נולד בווילנה היה משורר ופרטיזן. הוא נכלא במחנות עבודה באסטוניה משם ברח ב-1944, הצטרף לשורות הפרטיזנים ונהרג בידי הגרמנים. שיר הפרטיזנים תורגם לעברית על ידי אברהם שלונסקי. פזמון השיר בעברית:
המנונה של תנועת המרי המאוחדת בצרפת נקרא “Le Chant des Partisans”, שיר הפרטיזנים, והיו לו שתי גרסאות. הוא נכתב בידי אנה מרלי Anna Marly. , ג’וזף קסל ומוריס דרואון. השיר בוצע לראשונה בידי אנה מרלי, הושמע בבי.בי.סי ואומץ על ידי מאקי. השיר הפך כל כך פופולרי בצרפת עד שלאחר המלחמה הוצע להפוך אותו להמנון הרפובליקה. תקופה מסוימת הוא הושמע לצד ההמנון הרשמי. זהו הבית הראשון בשיר:
שיר פרטיזנים צרפתי נודע אחר, La complainte du Partisan, נכתב בלונדון ב- 1943 בידי אנה מרלי ועמנואל ד’אסטיר דה לה ויג’רי Emmanuel D’Astier de la Vigerie, שכינויו במחתרת הצרפתית היה “ברנרד”. מאוחר יותר תורגם השיר לאנגלית על ידי הי זארט (Hy Zaret) וזכה לביצועים שונים, ביניהם ביצוע של לאונרד כהן תחת השם The Partisan.
באיטליה שיר הפרטיזנים הידוע ביותר היה “בלה צ’או”, Bella ciao, המבוסס על שיר עם איטלקי עממי.
השיר הרוסי קטיושה, בגרסה העברית קטיושקה, התחבב מאוד על הפרטיזנים האיטלקים והפך לצד “בלה צ’או” להמנונם הרשמי. בגרסה האיטלקית נקרא השיר Fischia il vento.
ברוסיה הוקדשו רבים משירי המלחמה הפטריוטית הגדולה לפרטיזנים. אחדים מהשירים הוקדשו ללוחמות בשורות הפרטיזנים, אחרים דווקא לאמהות ששלחו את בניהם ליערות להצטרף לשורות הפרטיזנים, כדי לנקום בגרמנים. השיר “פרטיזנסקיה” בביצוע הזמר בוריסנקו מתאר את נפילתו של פרטיזן, ששוכב חלל מתחת לעץ איש שם בשדה הפתוח. אלכסנדר אלכסנדרוב חיבר ומ. גולודין הלחין ב-1941 עבור מקהלת הצבא האדום את שיר הקרב של הפרטיזנים.
במלחמת העולם השנייה התגייסו אלפים מבני ובנות היישוב העברי בארץ ישראל לצבא הבריטי. ביניהם היו חברי להקת “מעין זה”, אם הלהקות הצבאיות, שכוכביה היו חנה מרון ויוסי ידין. בין חברי הלהקה היה מרדכי זעירא, מלחין “היו לילות”, “שני שושנים” ופניני זמר רבים אחרים. זעירא הלחין באותה תקופה את שירי הצבא שלו, ובהם “שיר הלגיונות” (“צבא, צבא, מה טובו אוהליך”), “הגדודנים”, “שיר החי”ל”, “שיר המגן והמרי” ועוד. צבי בן יוסף, מחבר “יש לי כנרת”, הכניס לשירו “הולכים בלילה” מונחים צבאיים עכשוויים – “הולכים בלילה / הולכים הולכים / שלשות טורים פלוגות גדודים / של חיילים עבריים…”. שיר נוסף שכתב בן יוסף, “הורה נהלל” (בוצע על ידי שלמה דויטשר-דרורי) הביא דווקא זווית אחרת של המלחמה: “משתמט אני הייתי / ואני לא התביישתי כלל / עד כי עוז תפסתי / ועידוד רכשתי / בריקוד בנהלל…”.
חנה מרון ויוסי ידין שרו ביחד את השיר “כל הדרכים מובילות לרומא”. יעקב טימן שר שיר שהפך ללהיט באותם הימים, “מכתב מאמא” פרי עטו של נתן אלתרמן, שיר שבו אם דאגנית שולחת לבנה המשרת בבריגדה סרטים, כדי שיעלה בסולם הדרגות, לאחר שכתב לה כי הוענקה לו דרגת קורפורל (רב”ט) וכי זכה לסרט על שרוולו (“סרטים לך שולחת אמא”).
אחד מלהיטי התקופה הגדולים היה השיר “צאנה, צאנה, צאנה”, לחן יששכר מירון, מילים יחיאל חגיז. מירון הלחין את השיר בתקופת שירותו בבריגדה. לימים אומץ השיר על ידי להקת “האורגים” The Weavers, והפך לחלק מהרפרטואר של הלהקה.
יששכר מירון (מיכרובסקי) אשר שירת בפלוגה 2 בבריגדה היהודית של הצבא הבריטי, קיבל בסוף שנת 1941 מקצין בבריגדה בשם בלום מס´ מילים שכתב חייל בשם יחיאל חגיז וביקש ממנו לחבר למילים מנגינה מהר ככל הניתן עבור מסיבה שערכה פלוגה אחרת. מילות השיר מתארות חווייה ראשונה של חיילים יהודים בארץ ישראל (למרות שבמלחמת העולם הראשונה כבר הופיעו הגדודים העבריים) ומתבססות על שמו של הספר היהודי הידוע צאנה וראינה, ובמקור משיר השירים.
תוך 6 שעות חיבר יששכר את המנגינה ובאותו ערב אף ניגן את השיר במסיבה שערכו החיילים באחת הקנטינות בבסיס בחיפה, את השיר שר לראשונה באותה מסיבה חייל בשם הילל. השיר והמנגינה הקליטים התפרסמו בצבא וביישוב היהודי במהרה. ב22/12/41 הושר השיר לראשונה ברדיו פלשתינה על ידי זמר בשם אפרים גולדשטיין (לימים אפרים די-זהב).
בשנת 1947 הושר השיר גם במחזמר מוזיקלי שהעלה תיאטרון “גחלילית” בת”א. באותה שנה הוקלט השיר לראשונה באולפן עבור הוצאתו בתקליט על ידי הזמרת שרה יערי. בעקבות הסכם שנחתם בין יששכר מירון לבין דוד זיתני שהיה מבעלי חברת התקליטים “זימרה” בניו יורק הועלה השיר לאלבום בשם “ההגנה שרה” “HAGANAH SINGS”. כך לראשונה הופיע השיר מעל גבי תקליט. התקליט מעולם לא נמכר בארץ ונמכר רק בארצות הברית בכ 1000 עותקים.
נוסטלגיה הוא מונח שמשמעותו געגועים והתרפקות על העבר, על פי רוב תוך אידאליזציה שלו.
את המושג נוסטלגיה טבע בשנת 1688 יוהנס הופר, רופא שווייצרי, לתיאור תופעה אצל חיילים שווייצרים שנשלחו אל שדה הקרב רחוק מביתם. המונח הורכב משתי מילים יווניות: נוסטוס (νόστος), שמשמעותה שיבה הביתה, בעיקר ביצירות ההומריות, ואלגוס (ἄλγος), שפירושה כאב.
הופר הגדיר נוסטלגיה כמחלה המתאפיינת בתשוקתו של אדם לחזור למולדתו. במרוצת המאה ה-19 השתנתה משמעות המושג, וכיום אין מתייחסים עוד לנוסטלגיה כאל מחלה. מתקנים חברתיים שונים ביקרו את הנוסטלגיה כמנוגדת להיסטוריה, כריאקציונית וכאסקפיסטית. אחרים ראו בה תופעה חיובית, המאפשרת דיאלוג בין העבר להווה.
על פי רוב קשורה הנוסטלגיה לזיכרונות ילדות. כאשר אדם בוגר מבקר במחוזות ילדותו, הוא נזכר בעברו. התחושות המלוות זיכרונות אלה עשויות להיות נעימות ולעורר געגוע. חוויית הנוסטלגיה מרמזת כאילו השתבש עניין יסודי כלשהו מאז תקופת הילדות וכי יש צורך לחזור ולהתחיל הכול מחדש. נוסטלגיה (לטינית) פירושה – הבט לאחור בכאב. על כך כתב הסופר דייוויד סלע בספרו “בשבוע הבא – אמריקה”: “…מאז עברו שנים רבות. מקצתן טובות, מקצתן פחות, אך תמיד הסיעו אותי מחשבותיי אל נוף ילדותי, כנווט הטועה בדרך וחוזר למקום האחרון שבו היה הכול ברור, ידוע ומסומן…” מנגנוני הזיכרון ההפכפכים מסננים את הזיכרונות הבלתי נעימים, מצרפים זיכרונות חיוביים זה לזה, מתבלים בקורט גוזמה ומשאלות לב, ויוצרים תודעת עבר נוכחת המגינה מפני אימי ההווה.
לנוסטלגיה גם היבט תרבותי. אופנות רטרו מכתיבות חזרה לסגנונות העבר. אפשר לאתר זאת בתחומים שונים, החל בעיצוב המוצר ואופנה ועד סגנונות מוזיקה וספרות. טיפוח העבר מתבטא גם בחזרה אל השורשים המשפחתיים באמצעות טיולים, כתיבה ובניית עץ יוחסין, כמו גם חיטוט בארכיונים. הנוסטלגיה ואופנות הרטרו הן אבן שואבת עבור צעירים החותרים לייחד עצמם מסביבתם או המתגעגעים לדבר מה שמעולם לא חוו, אלא רק שמעו על אודותיו מהוריהם ומבני משפחתם המורחבת. העבר הערטילאי הופך בעקבות מעורבותם הרגשית לישות חיה ואהובה.
הסופר עלי מוהר עשה שימוש רב בנוסטלגיה. בטורו “מהנעשה בעירנו” הרבה לעסוק בעיר תל אביב וגייס לצורך טיעוניו את זיכרונותיו מן העיר בתקופות מוקדמות יותר (בשנות ה-50 וה-60 של המאה ה-20) ואת המשורר האהוב עליו, נתן אלתרמן. הוא התרפק על העבר מתוך גישה של עצב נוסטלגי, שהיה מהול בהומור רך וסרקסטי.