ימים לבנים שלמה יידוב פלייבק קריוקי

ימים לבנים שלמה יידוב פלייבק קריוקי

האזן לדוגמית פלייבק

האזן לדוגמית קריוקי/כתוביות

שלמה יידוב (נולד ב-19 בינואר 1951 בבואנוס איירס כשלמה ייד-ואב) הוא מלחין, גיטריסט, זמר ומעבד ישראלי. זוכה “פרס אופיר” לשנת 1993 בקטגוריה המוזיקה המקורית הטובה ביותר.
שלמה יידוב נולד בבואנוס איירס, ארגנטינה. בגיל 8 התחיל לשיר ולנגן (בשלב ראשון בכלי הקשה ואחר כך בגיטרה) במסגרת להקה בבית הספר שבו למד, כשהוא מושפע הפולקלור הארגנטינאי. בשלב זה עיצבו את עולמו המוזיקלי אמנים כמו אדוארדו פאלו (Falú)[1], אריאל רמירס ולוס פרונטריסוס.
את השכלתו המוזיקלית הראשונה קיבל יידוב באקדמיה לגיטרה בבואנוס איירס.
בשנת 1964, כשהיה בן 13, עלה לישראל עם משפחתו. הדחף היצירתי הראשון בא כבר בשלב הזה בחייו כשנאלץ להתמודד עם סביבה חדשה ושפה זרה: יידוב כתב את Como La Luna – שיר געגועים לחברתו שנשארה בארגנטינה – שברבות הימים יתפרסם בביצועה של ריטה עם מילים עבריות של מאיר אריאל ז”ל, ונקרא “ערב כחול עמוק”. ימים לבנים שלמה יידוב פלייבק קריוקי
כשנתיים לאחר מכן, ב-1966, כשניצני המהפכה התרבותית של שנות ה-60 החלו להופיע, יידוב הקים, ניגן ושר בלהקות רוק במועדונים של ירושלים, וכמובן – באנגלית. באתה תקופה כתב את השירים Sweet Song ו-Pink Skies, שמצאו את מקומם במסגרת שלישיית “קצת אחרת” חמש שנים מאוחר יותר.
ב-1969 התגייס לצה”ל ושירת בלהקת גייסות השריון, שהתפרקה מאוחר יותר לצוותי הווי. אז התמודד יידוב לראשונה עם שירים בעברית. במסגרת הלהקה הצבאית עבד בהתחלה תחת הדרכתו של אלברט פיאמנטה, ממנו זכה לעידוד רב, וגם פגש את יצחק קלפטר, מוני מושונוב ושלמה גרוניך. לאחר שירותו הצבאי, חברו יידוב, גרוניך ושם טוב לוי והקימו הרכב יוצא דופן בנוף המוזיקלי של אותם ימים – “קצת אחרת”. Sweet Song ו-Pink Skies (שהפך ל”שיר בין ערביים”) מצאו את מקומם ברפרטואר של השלישייה. במקביל ובעזרת מלגה של קרן אמריקה-ישראל חידש את לימודי המוזיקה אצל המורים אגון קרטן (תאוריה, הרמוניה וג’אז) ומנשה באקיש (גיטרה קלאסית), והשתתף בחזרות ובהקלטות של האלבום “סע לאט” של אריק איינשטיין.
ב-1976 כתב מוזיקה להצגה “ילדי הירח”, ושיר הנושא מתוך ההצגה נכלל מאוחר יותר באלבום של “צליל מכוון”.
בשנים 1976-1977 השתתף במופעים “אנשים אוהבים לשיר” עם אריק איינשטיין, אפרים שמיר, אסתר שמיר ויוני רכטר, ובמופע של אסתר עופרים בו היא בצעה את “אני השר”, לחן של יידוב למילים של שלמה אבן-גבירול.
“הפעם הראשונה”, אלבום הסולו הראשון של יידוב, יצא בשנת 1979 והתבסס על טקסטים של משוררים – נתן זך, יהודה עמיחי, לאה גולדברג (בו ביצע את “ימים לבנים”, אשר מוכר היום בביצועו). במקביל להוצאת האלבום, השתתף יידוב בהקלטות של אמנים רבים כמו מתי כספי, גידי גוב, יוני רכטר, יהודית רביץ, הכבש השישה עשר ורבים אחרים. ימים לבנים שלמה יידוב פלייבק קריוקי
בתוכניות הטלוויזיה שתיעדו את עבודתם של מלחינים כמו זהבי, ארגוב, וילנסקי ואדר בהם ניגן, התוודע יידוב לעולם שלם ועשיר של מוזיקה ישראלית.
בשנת 1979 חברו יחד יידוב, יצחק קלפטר ושם טוב לוי לשלישיית צליל מכוון שהוציאה אלבום אחד והופיעה ברחבי הארץ.
ב-1980 יידוב הלחין טקסטים של קובי ניב לתקליט ילדים של מוני ובראבא, בו גם הפיק, עיבד וניגן.
ב-1981 זכה יידוב במלגת לימודים לארצות הברית מטעם קרן אמריקה-ישראל. הוא למד בברקלי שבבוסטון וגם בניו יורק וספג שם השפעות מוזיקליות, בעיקר מג’אז. עם שובו לארץ כתב יידוב את המוזיקה להצגה “הלם קרב”, והשתלב כמלחין וכמנהל מוזיקלי בתוכניות ילדים של הטלוויזיה הלימודית, שם כתב את המוזיקה לסדרה “בלי סודות” ושירים רבים ומוזיקה לאנימציה לסדרה “רחוב סומסום”.
בתקופת מלחמת לבנון הופיע יידוב יחד עם יוני רכטר, גידי גוב, שלמה בראבא ומוני מושונוב במופע של שירים ומערכונים שנקרא “ערב חד פעמי”. מופע זה, שהועלה במקור לפני חיילים, עבר בהמשך למועדון “צוותא” ורץ בהצלחה ברחבי הארץ. ב-1985 ו-1991 הועלו גרסאות חדשות של מופע זה.
ב-1985 החל יידוב בהקלטות לאלבום “עכשיו הזמן”, בו ניכרות ההשפעות שספג בתקופת שהותו בארצות הברית. מהאלבום הצליח השיר “שיר ברים”.
באלבום “חולם בספרדית”, שיצא ב-1988, חזר יידוב בפעם הראשונה לשורשיו המוזיקליים וביצע שירים ממיטב הקלאסיקה הארגנטינאית (אדוארדו פאלו, קרלוס גרדל ועוד) בעיבודים חדשים. מתוך האלבום הצליח השיר “חולם בספרדית” האלבום זכה להצלחה גדולה ומכר עד היום למעלה מ-35000 עותקים.
האלבום “חלק ממני”, ראה אור ב-1993, שיר הנושא מתוכו אשר הצליח, נכתב בעקבות ביקורו הראשון של יידוב בארגנטינה לאחר 27 שנים, כמו כן גם מאותו אלבום הצליח פחות השיר “מכאן אנחנו”. באותה שנה זכה באוסקר הישראלי על המוזיקה שהלחין לסרט “נקמתו של איציק פינקלשטיין”.
בין השנים 1990-1998 התארח יידוב במופעים שערכה הזמרת מרסדס סוסה בארץ וגם תרגם את “ימים לבנים” ו”כמו אדם” שזכו בקולה לביצועים מרגשים.
האלבום “פרטים קטנים” יצא ב-1997. יידוב הלחין למילותיהם של משוררים ותיקים (נתן זך, בו הלחין וביצע את שירו “את חייכת”) וגם של הדור הצעיר יותר (איתן נחמיאס, ערן צור ורוני ערן). כמו כן מופיע באלבום ביצוע בספרדית ל Como La Luna (“ערב כחול עמוק”) כפי שנכתב במקור.
ב- 1999 כתב את המוזיקה להצגה “זרים” בהבימה.
ב- 2000 הוציא את אלבום האוסף “ימים לבנים” שזכה בפרס האוסף הישראלי של השנה בפסי ערוץ המוזיקה הישראלי.
יידוב נולד בבואנוס איירס, ארגנטינה כשלמה ייד-ואב (Yid-vav). הוא למד מוזיקה מגיל 8, עלה לישראל בגיל 13, וכבר אז כתב את שירו הראשון – “Como La Luna” – אשר בוצע שנים אחר כך על ידי ריטה תחת השם “ערב כחול עמוק”. משפחתו השתקעה בירושלים וכנער השתתף בהרכבי רוק חובבניים שהושפעו מרוק בריטי של שנות ה-60. הוא החל את דרכו כמוזיקאי מקצועי בשנת 1972, עם הצטרפותו לצוות הווי סיני.
בשנת 1974 היווה יידוב את הצלע השלישית בהרכב “קצת אחרת” לצד שלמה גרוניך ושם טוב לוי. הלהקה התקיימה שנה אחת בלבד, אך הוציאה אלבום חשוב ומשפיע במוזיקה הישראלית אשר כלל מספר מהקלסיקות הישראליות, חלקן מוגדרות ככאלה ש”הקדימו את זמנן”. באלבום ישנם כמה שירים מאת יידוב: “שיר נסיעה” לו כתב את המילים ו”שיר בין ערביים” ו”שיר מתוק”, להם כתב את הלחן.
ההרכב השני בו השתתף יידוב היה “צליל מכוון”, בו היה חבר לצד שם טוב לוי ויצחק קלפטר. לאלבום היחיד של הלהקה שיצא בשנת 1979 הלחין ושר יידוב את השירים “ימים לבנים”, “ילדי הירח” ו”בדרך אלייך”. ימים לבנים שלמה יידוב פלייבק קריוקי
באותה תקופה זכה במלגת לימודים מטעם קרן אמריקה-ישראל ונסע להשתלם בבית הספר הגבוה למוזיקה ברקלי ובניו יורק.
יידוב כתב מוזיקה להצגות “ילדי הירח” (1975) בתיאטרון הקאמרי, “הלם קרב” (1983) בתיאטרון חיפה ו”זרים” בתיאטרון הבימה.
ב־1993 זכה בפרס האקדמיה הישראלית לקולנוע עבור המוזיקה שכתב לסרט “נקמתו של איציק פינקלשטיין”.
יידוב השתתף בנגינה באלבומים ובהופעות של מוזיקאים וזמרים מובילים, בהם: אריק איינשטיין, מתי כספי, חוה אלברשטיין, שלמה גרוניך, גידי גוב, אסתר עופרים ויוסי בנאי.
סגנונו המוזיקלי של יידוב מאופיין בקו מלודי מופנם ומאופק וצליל מעודן. הוא אינו “רוקיסט” טיפוסי בהיעדר חיספוס ומרדנות באישיותו, ויצירתו נוטה יותר לכיוון ה”פולק רוק” אך כזה המתובל במוטיבים הרמוניים מורכבים ועיבודים מתוחכמים. ניכרת בלחניו גם השפעת ג’אז ורוק בריטי מתקדם של שלהי שנות ה־60. כמו כן, באופן טבעי, ניתן למצוא ביצירתו ניחוח של טנגו ופולקלור עממי מארגנטינה מולדתו.
יידוב הוא וירטואוז בנגינה על גיטרה, ראיה לכך הן הקלטותיו והופעותיו. את חלק הארי של שיריו לא כתב יידוב, וחלק מלחניו מבוססים על שירי משוררים, ביניהם נתן זך, נתן אלתרמן, לאה גולדברג, יהונתן גפן ויהודה עמיחי. ימים לבנים שלמה יידוב פלייבק קריוקי
הפזמון יכול להיות כל קטע בשיר, בעל אופי מוזיקלי, קצבי, קולי, או כפי שהוא בדרך כלל, שילוב של כל אלה, אשר נקלט בקלות על ידי המאזין ואשר עוזר לשיר להתבלט. מגוון העקרונות של הפקה הנחשבת לטובה בפופ הם נרחבים ולכן, כאשר האדם העומד מאחורי המוזיקה הוא כותב, או מפיק, או מעבד מוכשר, אזי, כמעט מובטח כי התוצאה הסופית תהיה מבוססת על מספר רעיונות מוזיקליים החוזרים על עצמם כדי לגרות את אוזנו ואת עניינו של המאזין.
טכניקות ההפקה של מוזיקת הפופ עוקבות מקרוב אחרי האופנות המוזיקליות השולטות. בדרך כלל, ז’אנרי משנה של מוזיקה חתרנית שאינה מוזיקת הזרם המרכזי של הפופ, הם בעלי ההשפעה העיקרית על ההפקה של הזרם המרכזי של הפופ. המפיקים המבוקשים ביותר היום, הם לעתים, מוזיקאים הנמצאים בחזית של המוזיקה החדשנית ביותר. אצל בריטני ספירס, כריסטינה אגילרה, ריהאנה, קייטי פרי, ביונסה ואמני פופ מפורסמים אחרים בשנים האחרונות, ישנן השפעות חזקות של ראפ והיפ הופ ורית’ם אנד בלוז. ההשפעה שהיא קצת יותר חדשנית כיום היא ההופעה המחודשת של הסינתסייזרים.
ברוב המקרים במוזיקת הפופ, מפיק התקליטים הוא דמות מרכזית בתהליך היצירה. הוא זה שבוחר את השירים וגם זה שקובע את הסאונד ואת אופי המוזיקה.
סוג ייחודי של מוזיקת הפופ הם השירים אשר מכונים “בלדות האהבה”. אלו הם שירים בעלי קצב איטי אשר מילותיהם מאופיינות ברגשנות ותכניהם נסובים סביב הנושא הרומנטי באהבה. היה או אולי לא היה פלייבק קריוקי
בדרך כלל, המוזיקה נגישה מיידית לכל מי שנוטה להשתתף בתרבות זו, גם אם הוא טירון מוזיקלי. מוזיקת פופ מוצלחת, שלרוב נמדדת במונחים של הצלחה מסחרית, מבוצעת בדרך כלל על ידי מבצעים צעירים, כריזמטיים, מושכים, לבושים בצורה אופנתית ואשר מסוגלים לרקוד היטב. כותבי השירים והמעבדים נשארים לרוב עלומי שם לקהל הרחב.
ראשיתה של מוזיקת הפופ היא בשנות ה-60 של המאה ה-20, מעט אחרי מהפכת הרוק אנד רול בעשור הקודם. בעוד להקות הרוק שקמו החל משנות השישים ואילך התיימרו ליצור יצירה בעלת ערך אמנותי, יוצרי הפופ של שנות השישים אמנם התרחקו בהדרגה מהצליל המקורי של הרוק אנד רול, אך נותרו נאמנים לשאיפה ליצור מוזיקה קלילה וקליטה הפונה אל הקהל הרחב. ימים לבנים שלמה יידוב פלייבק קריוקי
בסוף שנות ה-80 של המאה ה-20 ניסה המפיק פרנק פריאן ליצור מופע בו המבצעים נמצאים בחזית הבמה ומבצעים תנועות בשפתיהם כאילו הם שרים, אך למעשה הקול הוא הקלטת קולם של זמרים אחרים (“תזמורת בצורת”). לתוצאה קראו מילי ונילי והיא הצליחה מסחרית עד אשר נתגלתה התרמית והתברר כי לצמד המופיעים אין שום קשר להפקה המוזיקלית. כיום, חלק מכוכבי מוזיקת הפופ עדיין משתמשים ב”פלייבקים” אך בכאלה שהוקלטו על ידם באולפן מראש. אותם כוכבים מסבירים זאת בכך שמטרתם היא לא לכסות על כישורי שירה ירודים, אלא לשמור על טיב הביצוע למרות שקשה מאוד לבצע את השיר תוך כדי הריקוד האינטנסיבי הנפוץ במוזיקת הפופ. מבקרי תופעה זו טוענים לעומתם, כי בהופעה חיה יצירת המוזיקה החיה (מושרת, מנוגנת או שתיהן יחד) היא לב העניין וצריכה לקבל קדימות על פני דברים הנחשבים בעיניהם למשניים כמו ריקוד והופעה תיאטרלית.
רבים מבקרים את המסחור של מוזיקת הפופ, ואת הנטייה, הקיימת לטענתם, לראות את רווחי חברות התקליטים, כשיקול בלעדי המתגבר על השיקולים האמנותיים. הטענה היא כי חברות התקליטים בוחרות מבצעים צעירים ונאים ללא קשר ליכולתם המוזיקלית ומשווקות אותם בכל ערוצי השיווק למטרת מכירת מוצר מוזיקלי רקיד שקהל היעד שלו הוא ילדים לפני או בתחילת גיל הנעורים. סגנון פופ זה מכונה בלעג “טין פופ” (Teen Pop, בתרגום חופשי: “פופ לבני נוער”).
תדמיתם של כוכבי הפופ נחשבת לעתים כחשובה יותר מהמוזיקה אותה הם יוצרים. עקב כך, כוכבי פופ ומנהליהם עושים מאמצים גדולים כדי להקרין את הדימוי המבוקש על ידם דרך ביגוד, קליפים המוקרנים בטלוויזיה, חדירה לידיעות באמצעי התקשורת הפופולריים ובאמצעים דומים נוספים. ואמנם, אמני ולהקות פופ רבים, מתוכננים ונבנים מראש על פי השאיפה להשיג דימוי מסוים. ימים לבנים שלמה יידוב פלייבק קריוקי
רידת הפופולריות של הרוק הישראלי שהחלה בעשור הקודם, אף התגברה בעשור הראשון של המאה ה-21, מסיבות דומות. המצב הביטחוני הקשה, ובפרט האינתיפאדה השנייה בתחילת העשור הביאו להעדפה ציבורית של מוזיקה קלילה יותר, והצלחתן של תוכניות ריאליטי מוזיקליות כגון כוכב נולד חיזקו נטייה זו. במרכז המוזיקה הישראלית של תקופה זו עומדים סגנונות הפופ והמוזיקה מזרחית, ורוב היוצרים הצעירים משתייכים אליהם. עם זאת, בניגוד לתקופות קודמות נחשב הרוק בעיני המבקרים והציבור כיצירה “גבוהה” יותר מהמוזיקה הפופולרית והתגברה ההערכה ליוצרים בתחום זה.
בתחילת העשור המשיכה להיות יצירת הרוק מועטת ומרוכזת בעיקר בידי יוצרים ותיקים, אך עם זאת הופיעו יוצרים חדשים שאף נתנו ביטוי לסגנונות והשפעות חדשות. בין היוצרים הצעירים הללו התבלט כבר בשנת 2000 שלומי שבן, שבאלבום הבכורה שלו ניכרה השפעה של רקעו הקלאסי וכן שפה הומוריסטית ועשירה, מה שזיכה אותו בהערכה רבה כמו גם בהצלחה מסחרית. יוצרת צעירה אחרת שהחלה את פעילותה בתקופה זו היא רונה קינן, שאלבומה הראשון יצא בשנת 2004, וזכתה לשבחים רבים ולקהל אוהד כיוצרת של רוק אישי ומקורי. באותה שנה יצא גם אלבום הבכורה של נעם רותם, סולן להקת הבריטפופ הישראלית קרח תשע שהתפרקה מספר שנים קודם לכן, שיצירתו מתאפיינת בדומיננטיות של גיטרות חשמליות ובטקסטים אישיים.
שילובה של מוזיקה מזרחית במוזיקת הרוק שהחל בעשור הקודם עם להקות כדוגמת כנסיית השכל ואתניקס המשיך לבלוט ביצירתן של להקות אלה ואחרים. בייחוד התבלטה להקת אלג’יר שהוציאה בשנת 2004 את האלבום “מנועים קדימה” ששילב מוטיבים של מוזיקה מזרחית, מוזיקה אתנית ומוזיקה מסורתית וזכה לשבחים רבים. לאחר התפרקות הלהקה המשיכו חבריה אביב גדג’ וגבריאל בלחסן בפעילות עצמאית. יוצר בולט נוסף בתחום זה הוא דודו טסה שאלבומיו זכו להצלחה בקהל, ואף הוציא את האלבום “דודו טסה והכוויתים” בו שילב מוזיקה עיראקית ושירה בערבית.
לאחר שבמשך שנים רבות נעשתה רובה המוחלט של יצירת הרוק הישראלי בשפה העברית, החלו בתקופה זו אמנים צעירים רבים ליצור באנגלית, ועל אף שהדבר הגביל את קהל היעד שלהם קיבל יצירתם לגיטימציה שלא הייתה קיימת לפני כן. שי נובלמן הוציא בשנת 2001 את How To Be Shy עם הצליל הבריטי פסיכדלי של שנות השישים, שזכה להצלחה בינלאומית, ופתח את הדלת לרבים אחרים שהגיעו אחריו. בולט במיוחד בהקשר זה הזמר והיוצר אסף אבידן, שיחד עם להקת המוג’וז זכה להצלחה עצומה בארץ ובחו”ל. עוד פועלים באנגלית תמר אייזנמן, המערבת גם פאנק ובלוז, גבע אלון המושפע גם מפולק, להקת הפאנק יוסלס איי.די וכן אמנים אחרים המשתייכים לסצנת האינדי-רוק הישראלית. ימים לבנים שלמה יידוב פלייבק קריוקי
החל מאמצע העשור ניכרה בתווך שבין הרוק לפופ תופעה של יצירה מוזיקלית רכה ושקטה יחסית הכוללת לרוב טקסטים אישיים ורגשניים. תופעה זו נוצרה בקרב חבורה של זמרים צעירים כדוגמת יוני בלוך, אפרת גוש, דניאל סלומון, אריק ברמן ואחרים שנחלו הצלחה רבה בקרב הקהל הרחב.
בניגוד לעשור הקודם חלה בתקופה זו ירידה משמעותית בכמות הלהקות הפעילות, כשלצד להקות ותיקות כדוגמת מוניקה סקס, כנסיית השכל והיהודים שהמשיכו את פעילותן, קמו מספר מועט של להקות חדשות שנטה לכיוונים מוזיקליים רכים וקליטים יותר. דוגמאות אופייניות הן הלהקות סינרגיה, שהחלה את פעילותה בשנת 2002, בית הבובות, החל משנת 2005 והפיל הכחול החל מ2007 שיצרו רוק מלודי ונוח לעיכול שאכן התקבל בהצלחה בציבור הרחב. הלהקות שייגעצ, שפעלה החל משנת 2001 ומרסדס בנד שאלבומה הראשון יצא בשנת 2004 התאפיינו בפאנק רוק. לעומת להקות אלו פעלו שתי להקות אחרות שיצרו רוק קשוח ואף טקסטים מחאתיים חריפים, מה שהקנה להם קהל אוהדים מצומצם למדי אך הערכה רבה על יצירתם המוזיקלית- להקת הג’ירפות, שפעלה בהרכבים שונים החל משנות התשעים אך התבלטה החל מתחילת שנות האלפיים עם האלבומים משוחח עם כיסא וגג, ולהקת הבילויים, שהוציאה את אלבום הבכורה שלה בשנת 2003. בנוסף התאחדו בתקופה זו מספר להקות שהתפרקו מספר שנים קודם לכן, בהן משינה, איפה הילד? ומופע הארנבות של ד”ר קספר, שחזרו להופיע וכן להוציא אלבומים חדשים. בלעדייך גידי גוב פלייבק קריוקי ימים לבנים שלמה יידוב פלייבק קריוקי
תופעה נוספת של סוף העשור הראשון של המאה ה-21 היא פריחה של שימוש בטקסטים יהודיים, מהתנ”ך, הפיוטים ועוד בקרב מוזיקאים ישראליים בכלל ויוצרי רוק בפרט. תחילתה של תופעה זו הייתה בעלייתה של מוזיקה יהודית מקורית ופריצתם של יוצרי רוק דתיים חדשים, תחילה בתוך הציבור הדתי לאומי ומאוחר יותר גם בקרב הקהל הרחב. בין הזמרים הבולטים נמנים עדי רן, שהחל את פעילותו עוד בשנות התשעים; אודי דוידי, שאלבומו הראשון יצא ב2004 וזכה לפופולריות רבה בקהל הדתי הצעיר; וארז לב ארי עם האלבום שמחת הפרטים הקטנים שהכיל מאפיינם של מוזיקה אתנית ומוזיקת נשמה. תופעה זו השתלבה בחזרתם בתשובה של אמני רוק ישראליים בולטים שהוציאו אלבומי פיוטים וכן אלבומים מקוריים ברוח זו, ביניהם שמע קולי של מאיר בנאי; שיר חדש ורסיסי לילה של אהוד בנאי; לילה כיום יאיר של אביתר בנאי; ואבן גבירול, אדומי השפתות ואתה נמצא כאן של ברי סחרוף.