,

זמר אהבה לים פלייבק ללא גייד

 79.00 89.00

מק"ט: אין מידע קטגוריות: ,

זמר אהבה לים פלייבק ללא גייד

האזן לדוגמית פלייבק

האזן לדוגמית קריוקי/כתוביות

 


אביו של רפאל אליעז, נסים אליאס (וִיֶינְסקי),‏היה מראשוני החייטים לילדים בבולגריה. רפאל, שנקרא בבולגריה רודולף, ובפי מכריו – רודי, היה הבן הבכור במשפחה (אחיו – ויקטור וזקו ואחותו – רוזה). שנות ילדותו הראשונות עברו עליו ברחוב פוזיטנו, שנתכנה גם בשם “הרובע היהודי”, ושימש בעתיד כרקע וכשם למחזור שירים שכתב על ילדותו. את לימודיו היסודיים סיים בבית-ספר יהודי בעיר. הוא היה תלמיד חרוץ, אך יחסו לעברית היה שלילי בעטיו של המורה לעברית שהתייחס אליו בגסות. אליעז למד שנתיים בגימנסיה הקלאסית של סופיה, אך עזב בשל הערה אנטישמית של אחד המורים. הוא החל לטפח חלומות על עלייה לארץ ישראל וכתב בבולגרית שיר על החלום הציוני. לאחר הכשרה חקלאית בחווה הציונית בגורנה-באניה (כפר נופש הסמוך לסופיה), עלה עם משפחתו ארצה, ועבד במשך שלוש שנים בבניין ובחקלאות בפתח תקוה, בראשון לציון ובתל אביב. חבריו בקבוצת ההכשרה הקימו את המושב בית חנן, אך הוא לא נמנה עמהם מפאת המחסור באמצעים כספיים למימון חלקו ברכישת חלקה. בשנת 1926 התקבל לעבודה כפקיד במחלקת הארכיון בבנק אפ”ק בתל אביב. מחמת המצוקה הכלכלית שבה המשפחה לבולגריה, אך הוא ואחיו ויקטור נשארו בארץ. שלוש שנים אחר כך, והוא בן 24 נשא לאישה את פולה (לבית כהנא), אגרונומית במקצועה, שעלתה מפולין. הזוג התגורר ברמת-גן, ושנתיים לאחר מכן נולד בנם הבכור, אורי, לימים פסל, צייר וצייר תפאורות.
בשנת 1932 שבה משפחתו לארץ והתיישבה בתל אביב. שלוש שנים לאחר מכן נולד בנו השני, אמנון (שנפל ב-1982 במלחמת לבנון הראשונה, בה השתתף כסמח”ט). ב-1942 פרש אליעז מעבודתו בבנק, שם הגיע לעמדת ניהול, והתקבל לעבודה כפקיד במחלקת האספקה ב”ספרית פועלים”, ובמקביל החל לתרגם מחזות. בשנה שלאחריה, עם ייסוד העיתון “משמר” התקבל לעבודת עריכה בעיתון והחל לפרסם בו שירים. ב-1947 התמנה אליעז לעורך הראשון של “משמר לילדים”, בו פרסם שירים וסיפורים לילדים, מקוריים ומתורגמים. בין השנים 1948-1951 ערך את הדף הספרותי של “על המשמר”, אך פעילותו הספרותית לא פחתה בשל עומס העבודה, אלא דווקא הלכה והתרחבה.
בשנת 1951 שינה אליעז כיוון: התפטר מ”על המשמר” והתקבל לעבודה ב”הבימה” כמתרגם. בשנת 1953 הוזמן על ידי הבמאי והמנהל יוסף מילוא לשמש כמתרגם, כחבר ועדת הרפרטואר וכעורך התרגומים של תיאטרון הקאמרי. באמצע שנות החמישים של המאה העשרים נסע לספרד ללמוד שפה וספרות ספרדית באוניברסיטת סלמנקה ב-1960 הוזמן על ידי יוסף מילוא לשמש כדרמטורג ומרכז ועדת הרפרטואר בתיאטרון העירוני החדש שהקים בחיפה.
שמו של רפאל אליעז היה כרוך באירוע טרגי שהסעיר את המדינה בראשית שנות השישים. צעירה בשם עליזה פאנו הועמדה לדין בפני בית המשפט המחוזי בחיפה ב-1 באפריל 1961 באשמת רצח באמצעות הרעלה של אשת המשורר פולה אליעז, בכך שהכניסה רעל לכוס מיץ שמזגה לה. במשפט נתברר כי הנאשמת, שהייתה במשך ארבע שנים מאז 1956 המאהבת של המשורר, רצחה את אשת המשורר מתוך קנאה, זאת למרות שהנאשמת הייתה נשואה כבר לגבר אחר. טענת אי שפיות שהעלו עורכי הדין של הנאשמת נדחתה על ידי בית המשפט המחוזי והיא נדונה למאסר עולם. בית המשפט העליון דחה את ערעורה. עליזה פאנו נשלחה לכלא ובעלה התגרש ממנה. בשנת 1967 קיבלה חנינה מנשיא המדינה עקב מצבה הנפשי ויצאה לחופשי.
שנה לאחר רצח אשתו התחתן רפאל אליעז בשנית, עם דבורה (לבית סופר), ממנה נולדו לו עוד שני בנים, יוחאי וניסים (לימים גיטריסט להקת סאבווי סאקרס). ב-1967 הוצע לו על ידי תיאטרון “אהל”, שנקלע לקשיים, לכהן כמנהל אמנותי, בתקווה שדרמטורג ומתרגם מנוסה כמותו יצליח לחלצו מקשיו. הוא נענה בחיוב, אך תקווה זו התבדתה.
ב-1968 עבר רפאל אליעז להתגורר ביפו העתיקה. ב-1973 עבר אירוע מוחי ונפטר כעבור שנה. הוא נקבר בבית העלמין הדרום בחולון.
כבר בעת לימודיו בגימנסיה הקלאסית של סופיה, התגלה רפאל אליעז כבעל כישרונות של פוליגלוט וכאוהב נלהב של הספרות הקלאסית ובעיקר של מחזות שקספיר. לדברי מכריו, באותה עת “שקספיר לא ירד מדל שפתיו”. ביכורי שיריו בבולגרית התפרסמו בעיתון הגימנסיה ובכתב-העת האוונגארדי “היפריון” (העורכים: המשוררים – טודור טרייאנוב ולודמיל סטויאנוב וכן מ. י. דניאל, בעתיד הבמאי שיעלה לארץ ויבים הצגות ב”המטאטא” וב”האהל”). קשרי ידידות נוצרו בינו ובין המשורר הבולגרי הנודע ניקולאי חרלקוב, שהציג לפניו את השירה המודרנית.
אף כי החל לכתוב שירים בעברית כבר בשנת 1927, כפי שמעידים כתבי היד המעטים ששרדו בעזבונו, רק ב-1932 התפרסמו ביכורי שיריו בעברית (“שרעפים ואש”, “תפילתי לשמש”) בגיליון ערב פסח של “כתובים”, כתב העת של המשוררים המודרניסטיים העבריים. שנה אחר כך, עם ייסודה של קבוצת הסופרים “יחדיו”, הצטרף אליה אליעז ופרסם שירים בשבועונה “טורים” ואחר כך ב”עתים”. הוא היה מקורב לאברהם שלונסקי וחש קרבה והערצה לנתן אלתרמן. וב-1939 – הופיע ספר שיריו הראשון “שמש בדרכים”. ב-1942 החל לתרגם מחזות, והקומדיה “טופז” מאת מרסל פניול בתרגומו מצרפתית הועלתה בתיאטרון “המטאטא”. בשנה שלאחריה, והחל לפרסם שירים בעתון “משמר” בו עבד באותה עת. כעבור שנה יצא לאור תרגומו לספרו של אירווינג סטון “הספן על גבי הסוס”, ושנה לאחר מכן הופיעו ראשוני תרגומיו לשירי לורקה ב”משמר” (1944). שנת 1946 הייתה פורייה במיוחד: בשנה זו ראה אור ספר שיריו השני, “אהבה במדבר”, ותרגומו לספרו הפופולרי של ג’ון סטיינבק, “הפוני האדום”.
בהיותו עורך העתון “משמר לילדים” פרסם שירים וסיפורים לילדים, מקוריים ומתורגמים. בין השנים 1948-1951 ערך את הדף הספרותי של “על המשמר”, אך פעילותו הספרותית לא פחתה בשל עומס העבודה, אלא דווקא הלכה והתרחבה. תיאטרון “אהל” הציג בשנת 1949 את המחזה “יום מנוחה” מאת המחזאי ב. קטאייב בתרגומו של אליעז, והוא שקד על תרגום “מעיין הכבשים” מאת לופה דה וגה, שהועלה בתיאטרון “הבימה” ב-1951. בזכות שליטתו בספרות האירופית הקלאסית והמודרנית ובשל כשרונותיו הלשוניים המגוונים, התקבלו תרגומיו בהערכת והוא נעשה במהרה לאחד המתרגמים הבולטים של הבמה העברית. ב”הבימה”, ב”קאמרי” וב”אהל” הועלו תרגומיו למחזות של שקספיר, ברכט, מולייר, לורקה, לופה דה-וגה ואחרים.
לאחר נסיעתו ללימודים בספרד, הופיע ב-1958 ספר תרגומי לורקה, “רומנסרו צועני”, שצבר פופולריות רבה. ההערכה לעבודתו כמתרגם באה לידי ביטוי בסוף שנות החמישים עם הענקת פרס טשרניחובסקי (1959) לתרגומיו למחזות שקספיר, מחזות לורקה ושיריו, ול”מעין הכבשים” ללופה דה-וגה.
בשנת 1968 החל להתקין לדפוס את שיריו, ומסר כרך אחד, “תיבת העדיים”, להוצאת “ספריית פועלים”, אולם הספר לא הופיע בחייו.
שנתיים אחר מותו הופיעו כל שיריו בחמישה כרכים (בעריכת חיים נגיד, בתוספת מבוא וביבליוגרפיה). שיריו הליריים ומחזור גדול של בלאדות נאספו בכרכים הראשון והשני, “תיבת העדיים” ו”החייט הכחול”. ב”ראמון”, הכרך השלישי, נכללו עשר פואמות. הכרך הרביעי, “שירי יפו”, הכיל מחזור גדול של שירים ליריים קצרים (“רצינו קן על עץ הדעת”), מחזור פואמות המוקדשות לסביבת גידולו של המשורר (“תמונות מרחוב פוזיטנו”), והמחזור “שירי יפו”. שירים אלה נכתבו לאחר שעבר להתגורר ביפו, ומדי יום היה יושב ליד שולחן עבודתו וכותב שיר חדש, כעדות של מקורביו.
חרף עושרה וגיוונה, יצירתו המקורית לא זכתה לאותו הד ולאותה אהדה שמהם נהנו תרגומיו. כבר עם הופעת ספרו הראשון “שמש בדרכים”, הביעה הביקורת הסתייגות, והצביעה על קרבתו היתירה מדי לשירת אלתרמן. נעלמה מן המבקרים העובדה שהקצבים, הפרוזודיה והדימויים המודרניסטיים שאובים מאותה מסורת סימבוליסטית ואימאז’יסטית שהשפיעה גם על השירה הבולגרית, מסורת שאליעז התוודע אליה ויצר בה טרם עלייתו ארצה.
ארגוב נולד במוסקבה בשם אלכסנדר אברמוביץ’. בהיותו בן ארבע החל לנגן בפסנתר ולהלחין, ובגיל שש החל ללמוד מוזיקה בצורה מסודרת. בשנת 1934 בגיל עשרים עלה ארצה, עזב את תחום הנגינה ועבר להלחנה. שנה אחרי עלייתו לארץ החל לחבר מנגינות להצגות. כתב יחד עם המחזאי גרשון פלוטקין הצגות מוזיקליות לקיבוצים ולמושבים שהזמינו אצלו לאירועים שונים. בתקופה זו הלחין ארגוב כמאתיים שירים שמרובם לא נותר תיעוד. ארגוב הקפיד, עם זאת, למצוא את פרנסתו לא על המוזיקה, באומרו כי “המוזיקה היא הקצפת, משהו טהור שלא למען כסף”. הוא התגורר ברחוב סירקין בתל אביב ועבד (1957-1935) כקופאי בבנק לתעשייה ומאוחר יותר (1980-1959) עבד בחנות הספרים הרוסיים “בולסלבסקי”, ובשעות הערב הלחין את שיריו.
במלחמת העצמאות הלחין שירים ללהקת הפלמ”ח הצ’יזבטרון, בהם “הרעות” (שיר שהפך לסמל המלחמה), “השחרור” ו”הפלמ”חניק מחפש את המחר”. לאחר קום המדינה החל להלחין מוזיקה לתיאטרונים “המטאטא”, “לי לה לו” והקאמרי, בהצגות כמו “מלכת שבא”, “אסתר המלכה”, “דוקטור דוליטל”, “הנסיכה טורנדוט”, “כתר בראש”, “יתוש בראש” ו”הרפתקה בקרקס”, לתסכיתי רדיו ולאחר מכן גם לסרטי קולנוע, בהם “חבורה שכזאת” ו”הוא הלך בשדות”.
בשנות החמישים והשישים עבד עם מספר להקות והרכבים: להקת הנח”ל, בצל ירוק, התרנגולים והחמציצים. הוא הלחין ללהקות הללו את שיריהם של מיטב הפזמונאים והמשוררים של התקופה: חיים חפר (“שיר השכונה”, “השמלה הסגולה”, “אדוני השופט”, “האם אמרו לך פעם”, “דינה ברזילי”, “הוא לא ידע את שמה”, “שיר אהבה חיילי”), נתן אלתרמן (“אליפלט”, “שיר ערש”), ע. הלל (“יוסי ילד שלי מוצלח”, “ככה סתם”), עמוס אטינגר (“כשאור דולק בחלונך”, “חופשה באדום”) יורם טהרלב (“שיר פרידה לקיץ”, “את מה שרציתי”) ועוד. ב-1961 הלחין את שירי המופע “יוסי-חזקי-יונה” וב-1964 הלחין את שירי המחזמר “שלמה המלך ושלמי הסנדלר” של נתן אלתרמן, שנחשב עם השנים לאחד המחזות הקלאסים העבריים. בין השירים במחזמר, שהפכו ללהיטי התקופה, היו “שיר הסנדלר”, “שיר המריבה” ו”שיר הפיוס”. לאחר מכן המשיך לעבוד עם אלתרמן ועם כוכבי “שלמה המלך”, אילי גורליצקי ויונה עטרי, במופע “שוק המציאות” עם שירים כמו “קונצרטינה וגיטרה”.
בשנת 1968 יצא התקליט “שירי סשה ארגוב” עם עדנה גורן וקובי רכט, להם הלחין ארגוב שירים של אלתרמן (“זמר המפוחית”), חיים חפר (“משעמם”) ויעקב שבתאי (“לפנות ערב” -הידוע כ”בין ברושים”, ו”אהובתי שלי לבנת צוואר”) שזכו להצלחה.
ארגוב הלחין יותר מ-1,200 שירים, כשייחודו כמלחין הוא בהרמוניה ובמנגינה המיוחדת שחורגת במידת מה מהלחן הסטנדרטי, ותמיד יש איזו הפתעה במהלך הלינארי של המנגינה. ארגוב הוציא את לחניו בספרים על מנת לשמר את ההרמוניות שלו לדורות הבאים, שכן הוא נחשב ייחודי לא רק בלחניו אלא גם בהרמוניות שהוא צירף אליהן, והקפיד מאוד על החיבור של שני המרכיבים הללו.
בשנת 1978 פגש ארגוב באורה זיטנר כשהיא מנצחת על מקהלה ומבצעת קטע שירה, והחליט כי הוא רוצה בה כמבצעת שיריו. מאותה עת היא הפכה להיות הפרשנית הרשמית שלו והיא מזוהה יותר מכל זמרת אחרת עם המלחין. תוצאת מפעלם המשותף הייתה שני תקליטים בהם זיטנר מבצעת את שירי ארגוב בליווי פסנתר בלבד. השיר הידוע ביותר בביצועה הוא “שיר ארץ” (“ארץ שיושביה היא אוכלת”) למילותיו של נתן יונתן. יוצר אחר שהעיד על עצמו כמי שהושפע מאוד מלחניו של ארגוב הוא מתי כספי, שאף הוציא בשנות השמונים שני אלבומים המוקדשים לשיריו והעלה מופע יחד עם ארגוב בשם “מתתיהו ואלכסנדר”. בשנת 1980 הוציא גם אריק איינשטיין אלבום המורכב כולו משירי ארגוב שנקרא “ארץ ישראל הישנה והטובה חלק ד’: משירי סשה ארגוב”. ארגוב זכה לכמה מופעי הוקרה לשיריו, בהם המופע “תפוח הזהב” ב-1974 וערב מחווה בהיכל התרבות ב-1985.
ב-1988 זכה בפרס ישראל בתחום הזמר העברי.
סשה ארגוב נפטר בשנת 1995. הוא נקבר בבית העלמין ירקון.

עגלת קניות