ולס להגנת הצומח פלייבק
האזן לדוגמית פלייבק
האזן לדוגמית קריוקי/כתוביות
ט”ו בשבט חג לאילנות בבית הספר היהודי בווילנה, 2006
בתנ”ך, במשנה ובגמרא איננו מוצאים התייחסות לט”ו בשבט כיום חג, מלבד מה שציינו כבר במשנה את התאריך בהקשר חקלאי-הלכתי. למעשה המונח חג באותם ימים היה מיוחס רק למועדים המקודשים מן התורה בהם היו מקריבים בבית המקדש קורבן חגיגה, ואילו מועדי שמחה נוספים כונו בשמם ללא הכינוי חג.מסיבה זו יש המשערים שלפחות מתקופת המשנה התייחסו לתאריך זה בצורה מיוחדת.
אולם הביטוי הראשון לכך במפורש אנו מוצאים במקורות מתקופת הגאונים לפיהן ביום זה נערכו תפילות מיוחדות ונאמרו פיוטים לברכת האילן. בגניזה הקהירית נמצאו שני פיוטי תפילה להצלחת היבול (קרובות לתפילת שמונה עשרה) מרבי יהודה הלוי ברבי הלל, משורר שחי בארץ ישראל לפני שנת אלף לספירה, האחד פותח במילים: “אדר נוזלי ישע תזיל להמוני” ולס להגנת הצומח פלייבק.
זכר לתאריך ט”ו בשבט וציונו כיום בו ישנו רושם של חג, נשתמר אצל יהודי אשכנז כבר בתחילת תקופת הראשונים. עדות לכך היא פסיקתו של רבינו גרשום שאין לגזור תענית על הציבור ביום חמישה עשר בשבט משום שהיום נקרא ראש השנה ודומה בזה לשאר ראשי השנים שאין בהם תענית[5]. גם בשולחן ערוך ל-ר’ יוסף קארו נפסק על פי זה שאין לקיים תענית בט”ו בשבט. כלל כזה בהלכה נקבע רק לימים המיוחדים לטובה לדורות.
במהרי”ל נזכר בפעם הראשונה כי אין אומרים “תחנון”: “שבט הוא מלך, משום שחמישה עשר בו הוא ראש השנה לאילנות … ובחמישה עשר בו אין אומרים תחינה”. בכתבי ר’ יוזפא השמש של קהילת וורמייזא כותב שט”ו בשבט הוא יום חופש לתלמידים והמלמדים מחלקים להם יין שרף ו”לעקאח” (עוגה).
קערת פירות יבשים
מרבים באכילת פירות, וישנם המרבים גם באכילת שבעת המינים בהם נשתבחה ארץ ישראל, ובפרט פירות יבשים ואגוזים למיניהם כגון תאנים, תמרים, צימוקים, חרובים ושקדים. כבר בגמרא מופיע “מעשה ברבי עקיבא שליקט אתרוג באחד (או בט”ו) בשבט”, כרמז לכך שיש בתאריך הזה תיקון לחטא אכילת עץ הדעת, שהיה אתרוג לדעת חז”ל. מקור המסורת לאכול פירות יבשים דווקא הוא בכך שבעבר, בטרם היות אמצעי קירור, הייתה זו הדרך היחידה בה יהודי הגולה יכלו לאכול מפירות ארץ ישראל בחג.
מנהג אכילת הפירות החל בקרב חסידי אשכנז, והיה נפוץ בתחילה אצל יהודי אשכנז בלבד. אך עם הזמן, התפשט המנהג בכל קהילות ישראל לאכול פירות. המנהג לאכול גם מפירות ארץ ישראל הוזכר בחלק מספרי החסידות וכן ברישומים של מנהגי קהילות שונות. ר’ יששכר בן מרדכי אבן סוסאן, מחכמי מרוקו שהתיישב בצפת כתב בספרו “עיבור השנים”:
יום טו בשבט … ראש השנה לאילנות, לכן אין נופלים אפיים בתפילה … והאשכנזים יצ”ו (ישמרם צורם וקונם) נוהגים להרבות בו במיני פירות אילנות לכבוד שמו של יום.
סדר ליל ט”ו בשבט סדר טו בשבט
הוא נוסח אמירה של דברי תורה וברכות בשבח הארץ ותנובת השדה. מסורת אמירתו על פירות ארץ ישראל בחמישה עשר בשבט, התגבשה על ידי חכמי צפת במאה ה-17 . המנהג התפשט בתפוצות, על מנת להנחיל את אהבת הארץ ליהודי הגולה ולזרז את הגאולה. קיבל ביטוי בעיקר ברחבי יהדות ארצות האסלאם וארצות הבלקן, כשכל קהילה מוסיפה מנהגים משלה ובהמשך בקרב תנועת החסידות והנוהגים ע”פ תורת האר”י. גם כיום ישנם רבים החוגגים את ט”ו בשבט בארוחה חגיגית תוך קריאת הגדה מיוחדת לחג. השימוש בביטויים “הגדה” ו”סדר” הם בהשאלה מ-ליל הסדר הנערך מידי בשנה בליל ט”ו בניסן.
על פי חיים ויטאל, תלמיד האר”י, מציינים שלושים מיני פירות, עשרה מהם שנאכלים קליפה ותוך, עשרה שקליפתם נאכלת ותוכם נזרק, ועשרה שתוכם נאכל וקליפתם נזרקת, ושלושים הסוגים הללו כנגד עשר הספירות הקיימות בכל אחד משלושת העולמות: עולם הבריאה, עולם היצירה ועולם העשייה. אכילה מפירות האילן מקבילה לתיקון האדם מחטא עץ הדעת ולהתקדמותו בעולמות הרוחניים, ומטרתה “להשפיע את שפע הרמוז בעץ החיים”. לפי זה נקבע סדר מיוחד לט”ו בשבט, לפיו אוכלים שלושים מיני פירות, שותים ארבע כוסות יין אדום ולבן ואומרים פסוקים מהמקורות. בספר חמדת ימים שהינו המקור הראשון המספר בכתב על מנהג זה, צורף קונטרס בו פירוט הסדר הנ”ל, קונטרס זה זכה לתפוצה רבה כבר במאה ה-18 בשם (תיקון) “פרי עץ הדר”.
לאחר הקמת מדינת ישראל יזמו נגה הראובני, מייסד שמורת נאות קדומים, והמחנך אמנון ידין, איש התנועה הקיבוצית, “סדר ארץ ישראלי” לט”ו בשבט, המבוסס על רעיונות ציוניים ואהבת ארץ ישראל ונופיה, תוך שימוש בסמלים המופיעים בסדר המסורתי.[6] בסוף המאה ה-20 החלו גופים שונים, בהם: החברה למתנ”סים, הקיבוץ הדתי, משרד החינוך, קק”ל, בני עקיבא, וקהילות מהיהדות הרפורמית שבישראל, להדפיס הגדות לט”ו בשבט. עם השנים, נוספו גם היבטים אקולוגיים מודרניים לתכני ההגדות.
נטיעות בארץ ישראל
שקית נייר מעוצבת לכבוד ט”ו בשבט
חברי קיבוץ גן שמואל, ילדים ומבוגרים, נוטעים עצים לכבוד ט”ו בשבט. סוף שנות ה-40.
בשנת ה’תרמ”ד (1884) יצאו אנשי יסוד המעלה לנטיעות בט”ו בשבט ושתלו כ-1,500 עצי פרי ובהם אתרוגים ורימונים. אליהם הוסיפו בימים הבאים כאלף עצים נוספים של זיתים, תאנים ותות. על מאורע זה כתב בן המושבה:
ועוד ניטע … כי חוץ ממה שיהיה רווח גדול מהפירות … הלא גם כן נצרך לבריאות, כי האדם עץ השדה, הוא חברה אחת וזה בלא זה אין להם חיים טובים. לזאת ראשית עיסוקינו הוא בנטיעות, כי כן הורה לנו הבורא עולם טרם כל לעסוק בנטיעות כי גם הוא עשה כן, כמו שכתוב: ויטע אלוהים גן בעדן
בט”ו בשבט בשנת תר”ן (1890), יצא המורה והסופר זאב יעבץ עם תלמידיו מבית הספר בזכרון יעקב לנטיעה חגיגית וקבע בכך באופן רשמי את הנטיעות בט”ו בשבט כפעולה חינוכית של ילדי ישראל. יוזמה זו נקלטה במושבות עבריות נוספות, ובשנת 1908 הכריזה הסתדרות המורים על ט”ו בשבט כחג הנטיעות, ומאוחר יותר אימצה הקרן הקיימת לישראל את המועד הזה. נימוקו של יעבץ למעשה זה:
למען חבב את הנטעים, נטעי הארץ אשר נטע ה’ לאבותינו לשבוע מטובם ולהתענג מיופיים, יש לבית-הספר לעשות יום טוב את היום אשר נועד מימי קדם בישראל לראש השנה לאילנות, לערוך בו במערכת, ברוב חן והדר, את העצים, הנטעים, השושנים.
דוגמה לרושם החגיגי שיש בנטיעות אלו מובע בשיר העממי
“כָּךְ הוֹלְכִים הַשּׁוֹתְלִים: רֹן בַּלֵּב וְאֵת בַּיָּד, מִן הָעִיר וּמִן הַכְּפָר, מִן הָעֵמֶק, מִן הָהָר – בְּט”וּ בִּשְׁבָט! בְּט”וּ בִּשְׁבָט!”…
– מילים:יצחק שנהר, לחן: ידידיה אדמון
יום שמירת הטבע
השקת פרויקט ייעור ביטחוני בט”ו בשבט תשע”א
בתחילת המאה ה-21 הפך ט”ו בשבט גם ליום ציון אקולוגי, ועוסקים בו הן בלימוד והן בפועל בפעילות אקולוגית. גופים העוסקים בהגנה על החי והצומח, כגון החברה להגנת הטבע ורשות שמורות הטבע יחד עם משרד החינוך, הכריזו על ט”ו בשבט כחג שמירת הטבע. בדומה לכך כבר נכתב במדרש:
בשעה שברא הקדוש ברוך הוא את האדם הראשון, נטלו והחזירו על כל אילני גן עדן ואמר לו: “ראה מעשיי כמה נאים ומשובחים הם, וכל מה שבראתי בשבילך בראתי. תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי, שאם קלקלת, אין מי שיתקן אחריך”.