השר משה מונטיפיורי פלייבק
האזן לדוגמית פלייבק
האזן לדוגמית קריוקי/כתוביות יהורם גאון
מילים חיים חפר לחן דובי זלצר גרסת פלייבק קריוקי, מונטיפיורי ביקר בארץ ישראל שבע פעמים. במאה ה-19 היו סיורים אלה רצופים בקשיים ובסכנות, הן בשל תנאי הביטחון והן בשל מצב הדרכים. בתקופה זו שררו בארץ ישראל מחלות ועוני, וביקורו של מונטיפיורי תרם רבות לקיומן של הקהילות בארבע ערי הקודש: ירושלים, צפת, טבריה וחברון.
באוקטובר 1827 נסע בפעם הראשונה לארץ ישראל, באוניית מלחמה בריטית שהביאה אותו לאלכסנדריה. במצרים נמסר לו על מצב הביטחון בארץ, תקופה שבה היו מרידות נגד השלטון. בנוסף לכך הוא חלה וסבל משינויי האקלים. בכל זאת שמח “לצאת ממצרים” והגיע ליפו. בירושלים הוא מצא “50 משפחות ספרדים, 40 אשכנזים ו-200 אלמנות זקנות – בעוני ובחוסר כל”.[דרוש מקור][3] הוא ורעייתו הרימו תרומה לתושבי העיר ומוסדותיה. בדרך חזרה תקפו אוניות מלחמה עות’מאניות בטעות את ספינתו, והפסיקו את ההתקפה רק בהגיע האונייה לאלכסנדריה.
במאי 1839 הגיע לארץ כאשר היה לו מושג על מצבה. הפעם הקדיש את תשומת הלב לשיפור מצבם של היהודים. הוא שמע מהם כי “עבודת האדמה היא הפתרון היחידי למצבם”. הוא הגיע לארץ דרך נמל ביירות, עבר בצפת ובטבריה ונתן לכל אחד מהתושבים מענק כספי; ביקר בחברון; בירושלים נאלץ לחנות בהר הזיתים בשל המגפות שפרצו בעיר. הפעם החליט לקדם בנייה של מפעלי הרפואה, ולשם כך שלח רופא מגרמניה (ד”ר שמעון פרנקל) וארגן חלוקת תרופות בחינם. כן החל ליזום הקמת בתי מלאכה ומפעלי חקלאות. הוא החליט כי יבקש עזרה למפעלו מיהודי העולם, אך ללא הצלחה. במסע זה החלה אשתו לכתוב את יומן המסעות שלה. בנוסף הוסיף חלק למבנה של קבר רחל הקיים עד היום.
בשנת 1849 התקבל בשמחה על ידי תושבי ירושלים. בשובו החלו לפעול המפעלים הבאים: קופת תמיכה ליולדות עניות, אריגים לתפירה ומכונת דפוס עבור ישראל ב”ק. בשנת 1854 שלח לעיר מכונות להקמת בית אריגה, אך הניסיון לא הצליח.
בשנת 1855 הגיע לארץ עם ירושה שקבל מהנדבן היהודי יהודה טורא. הוא הניח אבן פינה לבית חולים, בנה בית ספר לבנות וקנה פרדס גדול ליד יפו מידי הרב יהודה הלוי מרגוזה וקרא לו “גן מונטיפיורי”, לימים הוקמה עליו “שכונת מונטיפיורי”.[דרוש מקור][4] בנסיעתו זו גם קידם את רעיון עבודת האדמה: 35 משפחות מצפת נבחרו להתיישבות, קבוצה דומה התארגנה בטבריה, וכן קבוצת יתומים הוכשרה לעבודת האדמה.
בשנת 1857 גילה כי ניסיונות ההתיישבות החקלאית נכשלו והחליט לבנות את שכונת משכנות שאננים. באותה שנה בנה על האדמה שקנה לבית החולים טחנת קמח, על מנת לפתות את היהודים בירושלים לעקור על השכונה החדשה.
בשנת 1865 ניסה לקדם שוב את היישוב החקלאי בארץ, כולל בפקיעין.
בשנת 1875 הייתה הנסיעה האחרונה לו לארץ ישראל. הוא כבר היה בן 90 והספיק רק לבקר במקומות הקדושים. היה מרוצה מהקמת השכונות בעיר ומהקמת בית הספר החקלאי במקוה ישראל.
בחמישה ביקורים מתוך שבעת הביקורים של מונטיפיורי בארץ ישראל, ציווה על קיום מפקד בקרב תושביה היהודיים בעיקר בערי הקודש: מפקד ראשון בשנת 1839, ואחרון ב-1875.[5] על עריכתם של חלק מהמפקדים פיקח עוזרו ומזכירו של מונטיפיורי אליעזר הלוי.
סמל משפחת מונטיפיורי, עם הכיתוב “ירושלם” בעברית
בכל מסעותיו סייע להתפתחות היישוב העברי בארץ ישראל ולהקלת תנאי החיים של היהודים בה. בין השאר הודות לכבוד שרחשו לו השלטונות העות’מאניים והקונסולים הזרים בארץ הודות למעמדו בבריטניה. מונטיפיורי קידם את התיישבות היהודית מחוץ לחומות ירושלים. סייע לפרנסת תושבי העיר ועודד את העבודה היצרנית ואת עבודת האדמה. כמו כן פעל לשיפור שירותי הרפואה בירושלים. מוכרת במיוחד טחנת הקמח שהקים ועומדת עד היום בשכונת משכנות שאננים.
בשנת 1846 קיבל תואר אצולה מן המלכה ויקטוריה, אשר אישרה לו גם לקבוע על סמל משפחתו את הכיתוב “ירושלם” באותיות עבריות.