,

השקדיה פורחת פלייבק

 39.00

מק"ט: אין מידע קטגוריות: ,

השקדיה פורחת פלייבק

האזן לדוגמית פלייבק בוא בשלום

האזן לדוגמית קריוקי/כתוביות

 


ט”ו בשבט הוא תאריך חקלאי-הלכתי בארץ ישראל, המצוין בלוח השנה העברי כראש השנה לאילנות.תאריך זה קובע לגבי כמה מצוות הקשורות בפירות האילן, כגון נטע רבעי ותרומות ומעשרות. נהוג לאכול ביום זה משבעת המינים, כולם נמנים עם גידולי ארץ ישראל, ויש הנוהגים לערוך בו “סדר ליל ט”ו בשבט” או לקרוא בו את “תיקון פרי עץ הדר”.
בתקופת העליות שלפני קום המדינה היה בו רושם מיוחד של חגיגה בסימן התעוררות האומה לתחיית היישוב בארץ ישראל‏[2]. כיום מצוין ט”ו בשבט גם כמעין חג טבע, ורבים נוהגים לציין אותו בנטיעת עצים ובעיסוק בענייני איכות הסביבה השקדיה פורחת פלייבק.
בתנ”ך, במשנה ובגמרא איננו מוצאים התייחסות לט”ו בשבט כיום חג, מלבד מה שציינו כבר במשנה את התאריך בהקשר חקלאי-הלכתי. למעשה המונח חג באותם ימים היה מיוחס רק למועדים המקודשים מן התורה בהם היו מקריבים בבית המקדש קורבן חגיגה, ואילו מועדי שמחה נוספים כונו בשמם ללא הכינוי חג.‏מסיבה זו יש המשערים שלפחות מתקופת המשנה התייחסו לתאריך זה בצורה מיוחדת.
אולם הביטוי הראשון לכך במפורש אנו מוצאים במקורות מתקופת הגאונים לפיהן ביום זה נערכו תפילות מיוחדות ונאמרו פיוטים לברכת האילן. בגניזה הקהירית נמצאו שני פיוטי תפילה להצלחת היבול (קרובות לתפילת שמונה עשרה) מרבי יהודה הלוי ברבי הלל, משורר שחי בארץ ישראל לפני שנת אלף לספירה, האחד פותח במילים: “אדר נוזלי ישע תזיל להמוני” ומסודר לפי הא’ ב’, והשני “ראש אמרתך אמת במללך”.
זכר לתאריך ט”ו בשבט וציונו כיום בו ישנו רושם של חג, נשתמר אצל יהודי אשכנז כבר בתחילת תקופת הראשונים. עדות לכך היא פסיקתו של רבינו גרשום שאין לגזור תענית על הציבור ביום חמישה עשר בשבט משום שהיום נקרא ראש השנה ודומה בזה לשאר ראשי השנים שאין בהם תענית. גם בשולחן ערוך ל-ר’ יוסף קארו נפסק על פי זה שאין לקיים תענית בט”ו בשבט. כלל כזה בהלכה נקבע רק לימים המיוחדים לטובה לדורות.
במהרי”ל נזכר בפעם הראשונה כי אין אומרים “תחנון”: “שבט הוא מלך, משום שחמישה עשר בו הוא ראש השנה לאילנות … ובחמישה עשר בו אין אומרים תחינה”. בכתבי ר’ יוזפא השמש של קהילת וורמייזא כותב שט”ו בשבט הוא יום חופש לתלמידים והמלמדים מחלקים להם יין שרף ו”לעקאח” (עוגה).
קערת פירות יבשים
מרבים באכילת פירות, וישנם המרבים גם באכילת שבעת המינים בהם נשתבחה ארץ ישראל, ובפרט פירות יבשים ואגוזים למיניהם כגון תאנים, תמרים, צימוקים, חרובים ושקדים. כבר בגמרא מופיע “מעשה ברבי עקיבא שליקט אתרוג באחד (או בט”ו) בשבט”, כרמז לכך שיש בתאריך הזה תיקון לחטא אכילת עץ הדעת, שהיה אתרוג לדעת חז”ל. מקור המסורת לאכול פירות יבשים דווקא הוא בכך שבעבר, בטרם היות אמצעי קירור, הייתה זו הדרך היחידה בה יהודי הגולה יכלו לאכול מפירות ארץ ישראל בחג.
מנהג אכילת הפירות החל בקרב חסידי אשכנז, והיה נפוץ בתחילה אצל יהודי אשכנז בלבד. אך עם הזמן, התפשט המנהג בכל קהילות ישראל לאכול פירות. המנהג לאכול גם מפירות ארץ ישראל הוזכר בחלק מספרי החסידות וכן ברישומים של מנהגי קהילות שונות. ר’ יששכר בן מרדכי אבן סוסאן, מחכמי מרוקו שהתיישב בצפת כתב בספרו “עיבור השנים”:
יום טו בשבט … ראש השנה לאילנות, לכן אין נופלים אפיים בתפילה … והאשכנזים יצ”ו (ישמרם צורם וקונם) נוהגים להרבות בו במיני פירות אילנות לכבוד שמו של יום.

עגלת קניות