הי דנה אילנית פלייבק
האזן לדוגמית פלייבק
האזן לדוגמית באמצעות יוטיוב
אילנית חנה דרזנר (נולדה ב-17 בספטמבר 1947), הידועה יותר בשם הבמה “אִילָנִית”, היא זמרת ישראלית הפעילה מאמצע שנות ה-60 של המאה ה-20 ואשר הייתה פופולרית במיוחד במהלך שנות ה-70 ושנות ה-80.
אילנית היא אחת הזמרות הפופולריות ביותר בישראל מאז סוף שנות השישים. היא הקליטה יותר מ-600 שירים ויותר מ-30 אלבומים רבי מכר. היא זכורה כחלק מהצמד “אילן ואילנית”, שהקים האמרגן שלמה צח (“אילן”), שהיה בעלה עד שנת 1973, וכן היא הזמרת הראשונה שייצגה את ישראל בתחרות הזמר של האירוויזיון עם השיר “אי שם” וזכתה במקום הרביעי, הישג מכובד למדינה המשתתפת בפעם הראשונה. סמלה המסחרי הוא שערה הארוך הבלונדיני. בין להיטיה נמצאים שירים רבים שהפכו לנכס צאן ברזל בזמר העברי: “כבר אחרי חצות”, “רינגולי”, “בשנה הבאה”, “רק הירח”, “אי שם”, “שיר של יום חולין”, “אהבתה של תרזה דימון” ועוד. אילנית הייתה לזמרת שזכתה הכי הרבה פעמים בתואר “זמרת השנה” (8 פעמים) עד היום.
אילנית נולדה בתל אביב בשם חנה דְרֶזְנְר לצילה וטוביה, שעלו ארצה מפולין. ב-1952, בהיותה בת 5, עברה משפחתה לברזיל, שם נקשרה למקצבים דרום אמריקאיים. ב-1960, בהיותה בת 13, שבה המשפחה לארץ, וחנה התגלתה בתחרות כישרונות צעירים ב-1962, כשהיא בת 15 בלבד. בישראל למדה בתיכון תלמה ילין. הי דנה אילנית פלייבק
שלמה צח, לימים בעלה, ביקש ממנה להצטרף אל שלישייה שהקים בשם “גידי, צח וחנה”, אך זמן קצר לאחר מכן פרש גידי, ואילנית וצח נותרו כצמד בשם “אילן ואילנית” (בהתחלה נקראה השלישייה “גידי, צח וגילה”, ועם פרישתה של גילה ב-1964 השם הפך ל”גידי צח וחנה”, ואז, עם פרישתו של גידי, נוצר הצמד הזה). האלבום הראשון של הצמד, שנקרא בפשטות “אילן ואילנית”, הופק ב-1966. שניים משיריו, “לכל אדם כוכב”, שכתב גלעד בן ש”ך, ו”בואי סניורינה”, שכתב חיים קינן, הפכו במהירות ללהיטים שצעדו זמן רב בראש מצעד הפזמונים. הצמד זכה להצלחה גדולה מאוד בשנות השישים בישראל ובעולם וייצג את ישראל בפסטיבלים בינלאומיים; רק מאוחר יותר התברר לחנה ששם הבמה שלה “אילנית” הוא שם של צפרדע, אבל זה לא הפריע לה, ובשיא הצלחתם, לפחות תשעה זוגות של תאומים נקראו “אילן ואילנית”.
ב-1968 פרסמה אילנית את שיר הסולו הראשון שלה, “כבר אחרי חצות” (עמוס אטינגר/נורית הירש), שנכלל בתקליטון אחד עם השיר “בוא ונשתגע בחולות” של “אילן ואילנית”. הי דנה אילנית פלייבק
הופעתה של אילנית בפסטיבל הזמר של 1969 נחשבת הופעת הסולו הראשונה שלה על הבמה. היא ביצעה את “שיר בארבעה בתים” (אהוד מנור/נחום היימן), אך לא זכתה בתחרות. על אף זאת השיר עצמו זכה להצלחה.
בשנות השבעים הייתה אילנית אחת הזמרות המצליחות ביותר בישראל. בין השנים 1971 ל-1977 זכתה שבע פעמים רצופות בתואר “זמרת השנה” במצעד הפזמונים העברי השנתי של קול ישראל, ועד היום היא הזמרת עם מספר הזכיות הגבוה ביותר בתואר.
ב-1970 זכתה במקום השלישי בפסטיבל הזמר והפזמון עם השיר “אהבתה של תרזה דימון” (“מול חלונך וגם מול חלוני…”), שהלחינה נורית הירש למילים של לאה גולדברג. ב-1971 זכתה במקום שלישי בפסטיבל זמר בינלאומי באתונה, עם השיר “ושוב איתכם”, שיצרו דודו ברק ונורית הירש. באותה שנה זכתה בפסטיבל הזמר והפזמון עם השיר “רק הירח” (שמרית אור/דני עמיהוד), שאותו שרה בליווי עוזי חיטמן ויגאל חרד.
ב-1972 יצא אלבום הסולו הראשון של אילנית, “אילנית”. בין שיריו המוכרים היו “פעם לאהוב”, “לאורך השדרה שאין בה איש” ו”בפרוט נבל ועוגב”.
אילנית נבחרה להיות הזמרת הראשונה שתייצג את ישראל בתחרות האירווזיון שנערכה ב-1973 בלוקסמבורג עם השיר “אי שם”, שכתבו אהוד מנור ונורית הירש. השיר הגיע למקום הרביעי, הישג מכובד למדינה שמשתתפת בתחרות בפעם הראשונה. הופעתה של אילנית הייתה עם שמלת פסים (וללא אפוד מגן מתחתיה, למרות מה שחשבו אז). הקדימו את השיר אן מארי דוד, המוקדדס מספרד וקליף ריצ’רד. השיר זכה להצלחה גם במצעדי הפזמונים בישראל, ובמצעדי הפזמונים השנתיים של קול ישראל ושל גלי צה”ל דורג במקום השני. השיר נכלל באלבום הסולו השני של אילנית, שיצא באותה שנה וכלל גם להיטים כ”ללכת שבי אחרייך” ו”אחי גיבורי התהילה”, שנכתבו שניהם בעקבות מלחמת יום הכיפורים. לאחר ההופעה יצאה במופע היחיד הראשון שלה “רסיטל עם אילנית”.
ב-1974 זכתה במקום השני בפסטיבל זמר בטוקיו עם השיר “שירו שיר לשמש”. באותה שנה השתתפה בפעם הרביעית בפסטיבל הזמר והפזמון עם השיר “אם ייפול הכוכב שלי” שזכה במקום השני. באותה שנה נבחנה לתפקיד גילה זוהר בסרט “צ’רלי וחצי” אולם לא זכתה לבסוף בתפקיד.
ב-1975 יצא אלבומה “טיול לילי ושירים אחרים שאני אוהבת”, ובו גרסאות כיסוי לשירים עבריים ישנים.
ב-1976 השתתפה אילנית ב”חגיגת הזמר העברי”, שבה ביצעה את השיר “שיר של יום חולין” (“אם יש בי מיתרים…”), שכתבה רחל שפירא והלחין יאיר רוזנבלום. השיר הפך לאחד מלהיטיה הגדולים ביותר. הוא נכלל באלבומה “תקליט מס’ 20 במקצב ברזילאי ובשירים נבחרים”, שיצא באותה שנה, וכלל גם את השירים “ארץ” ו”אל תשמעי לקול לבך”. הי דנה אילנית פלייבק
בשנת 1977 התבקשה אילנית לשוב ולייצג את ישראל באירוויזיון. נכתבו מספר שירים לקראת התחרות, בהם “נסיך החלומות” (“ולנטינו”) (שמרית אור/קובי אשרת), אך הוועדה בחרה בסופו של דבר בשיר “אהבה היא שיר לשניים” (עדנה פלג/אלדד שרים), שהגיע רק למקום ה-11 אך עדיין זכה להצלחה. גם בארץ השיר הפך ללהיט. “נסיך החלומות” בוצע בסוף על ידי גלי עטרי בפסטיבל הזמר והפזמון של שנת 1978.
אלבומה האחרון של אילנית בשנות השבעים היה “רגשות מעורבים”, שיצא ב-1978 וכלל שירים כ”הנה ימים באים” ו”הנה בא השלום”, ברוח הסכם השלום בין ישראל למצרים.
בתחילת שנות ה-80 התמקדה אילנית בעיקר בשירים בעלי גוון “לאומי” דוגמת “בללייקה” (שהוקדש ליהדות הדממה והיה אמור להיות מבוצע על ידי ירדנה ארזי), “שיר על נחלים” ו”חלק בעולם”. הי דנה אילנית פלייבק
ב-1980 יצא אלבום אוסף כפול של אילנית בשם “ארבעה צדדים”.באלבום נכללו גם מספר שירים חדשים, שמהם הצליח השיר “אני לא מאמינה”. ב-1981 יצא אלבומה “אל הדרך”, שמתוכו הצליח במיוחד שיר הנושא, שכתבה שמרית אור והלחינה נורית הירש. גם השיר “נחמה” מהאלבום, שהלחינה הירש למילים של רחל שפירא, זכה להצלחה.
אלבומה הבא, “אולי עוד פעם”, יצא ב-1984. בין שיריו המוכרים היו “שיר על נחלים” ו”אם ובנה”. ב-1985 התפרסם ספר שיריה “(ו)עכשיו כולם ביחד” ועמו שיר הנושא, שהפך להיט ברדיו. באותה שנה יצא אלבום אוסף של אילנית באותו שם, שבו נכלל השיר “בללייקה”, שכתב יורם טהרלב והלחין קובי אשרת.
בשנת 1986 השתתפה בפרויקט מיוחד שהופק בסגנון שירי הצדקה שפורסמו באותה תקופה, שבו נאספו מיטב האמנים הישראליים ושרו את השיר “עם אחד שיר אחד”, שהכנסותיו הוקדשו לילד הנכה.
באלבומה “סרט בשחור לבן” מ-1987 בלטו מלבד שיר הנושא גם השירים “רק בינתיים”, “חלק בעולם”, שהוקלט למשרד ה”ליביתרום” של קרן ליב”י, ובמיוחד בלט השיר “חבר”, שתיאר את געגועיה לתקופת “אילן ואילנית”. בשיר עצמו נמצאים רימוזים לשירים מסוימים של הצמד.
לקראת סוף שנות ה-80 החלה הקריירה שלה לדעוך, והיא חדלה לנפק להיטים.
בשנות ה-80 ביצעה אילנית את שירי הפתיחה של רבות מסדרות הטלוויזיה לילדים הפופולריות של התקופה, כגון “פרפר נחמד”, “בבית של פיסטוק”, “הלב”, “הקוסם מארץ עוץ” ו”טאו טאו”.
ב-1991 הוציאה אילנית את האלבום “בוא נתחיל מבראשית”, שהיה חריג בנוף אלבומיה. משירי האלבום, שרובו היה בסגנון הפופ, הצליחו “זמן שחלף” (שבוצע בעברית ופורטוגזית), “ארץ נהדרת”, “בוא נתחיל מבראשית”, ו”גן הסתיו”. הרצועה הפותחת את האלבום היא מחרוזת להיטים של אילנית בשם “עוד תראה עוד תראה”. באותה שנה יצא “21 הלהיטים הגדולים של אילנית”, האוסף הראשון של אילנית שיצא על גבי דיסק.
האוסף “כבר אחרי חצות – אוסף שירי אהבה” מ-1994 כלל את מיטב להיטיה של אילנית העוסקים באהבה, רובם נכתבו על ידי משוררים ידועים. באלבום נכללה גם גרסה מחודשת של אילנית לשיר “חייך וחיי” של בועז שרעבי.
בשנת 1995 אילנית סגרה מעגל והוציאה את אלבום האולפן “חלום ברזילאי”, שהכיל גרסאות בעברית לשירים ברזילאים מוכרים. באלבום זה חזרה אילנית לשתף פעולה עם אהוד מנור, שיצר את הנוסח העברי לשירים, ועם המוזיקאי קובי אשרת. בין השירים הבולטים: “אסור לסמבה למות”, “שתי מזוודות בחושך”, “חמישי-שי-שבת” ו”על פני האדמה”. באותה שנה יצא אוסף הנקרא “נאסף תשרי, אוסף מס’ 3”, שרובו לא מרכז את להיטיה הגדולים, אלא יותר שירים מאלבומיה משנות השבעים והשמונים. הי דנה אילנית פלייבק
ב-1999 יצא אלבום אוסף של אילנית הנקרא “כך היה כך יהיה”, והוא מורכב מחמישה תקליטורים. נכלל בו שיר חדש בשם “המלאכים הולכים על בהונות”.
שנות האלפיים[עריכת קוד מקור | עריכה]
בעשור הראשון של המאה ה-21 הופיעה לצד נורית הירש במופע משותף וכן במופע “חמש הדיוות” לצד ירדנה ארזי, רותי נבון, שלומית אהרון ומרגלית צנעני. המופע המשותף עם הירש הוביל להוצאת האוסף “הנה ימים באים”, המאגד להיטים של אילנית שהולחנו על ידי הירש. האוסף נפתח בגרסה מחודשת מ-2003 של “רק בינתיים”.
בקיץ 2006 הוציאה אילנית שיר חדש לאחר הפסקה ארוכה. השיר, שנכתב על ידי קרן פלס (ושמו כנראה לא נחשף), הופק על ידי בן זוגה דאז של פלס, המוזיקאי איתי פרל. מדובר בשיר שכתבה פלס במיוחד לכבוד יום הולדתו החמישים של אביה וביקש מאילנית, זמרת שאותה הוא מעריץ, לבצע אותו במסיבת יום ההולדת. אילנית נענתה לבקשה ואמרגנה שלמה צח החליט שמדובר בשיר שכדאי להוציא לרדיו.
באפריל 2008 הוציאה את האלבום “ישראלית”, בהפקתו של תומר הדדי, הכולל 10 שירים העוסקים בתרבות הישראלית (או “ישראליות”). משתתפים בו יוצרים ותיקים: רחל שפירא, נורית הירש, דודו ברק, יואב גינאי, שייקה פייקוב, וחיים קינן, לצד יוצרים צעירים: תומר הדדי ועמית צח, בנם של שלמה צח והזמרת אילנה אביטל. טרם צאתו, יצאו מהאלבום הסינגלים “ישראלית”, שכתבו דודו ברק ותומר הדדי, “ארץ החידות”, שכתב יואב גינאי והלחין הדדי ו”הענבים ממש טובים הקיץ” (חיים קינן/נורית הירש). במאי 2009 יצא הסינגל הרביעי והוא “כביריה”(רחל שיפרא/ תומר הדדי) באלבום נכללה גם גרסה מחודשת לשיר “ללכת שבי אחרייך”. בשנת 2009 הופיעה בתפקיד אורח בטלנובלה “חשופים” כמגדת עתידות.
לאחר צאת האלבום יצא אוסף כפול של אילנית מסדרת “המיטב” של חברת NMC.
הפזמון יכול להיות כל קטע בשיר, בעל אופי מוזיקלי, קצבי, קולי, או כפי שהוא בדרך כלל, שילוב של כל אלה, אשר נקלט בקלות על ידי המאזין ואשר עוזר לשיר להתבלט. מגוון העקרונות של הפקה הנחשבת לטובה בפופ הם נרחבים ולכן, כאשר האדם העומד מאחורי המוזיקה הוא כותב, או מפיק, או מעבד מוכשר, אזי, כמעט מובטח כי התוצאה הסופית תהיה מבוססת על מספר רעיונות מוזיקליים החוזרים על עצמם כדי לגרות את אוזנו ואת עניינו של המאזין.
טכניקות ההפקה של מוזיקת הפופ עוקבות מקרוב אחרי האופנות המוזיקליות השולטות. בדרך כלל, ז’אנרי משנה של מוזיקה חתרנית שאינה מוזיקת הזרם המרכזי של הפופ, הם בעלי ההשפעה העיקרית על ההפקה של הזרם המרכזי של הפופ. המפיקים המבוקשים ביותר היום, הם לעתים, מוזיקאים הנמצאים בחזית של המוזיקה החדשנית ביותר. אצל בריטני ספירס, כריסטינה אגילרה, ריהאנה, קייטי פרי, ביונסה ואמני פופ מפורסמים אחרים בשנים האחרונות, ישנן השפעות חזקות של ראפ והיפ הופ ורית’ם אנד בלוז. ההשפעה שהיא קצת יותר חדשנית כיום היא ההופעה המחודשת של הסינתסייזרים.
ברוב המקרים במוזיקת הפופ, מפיק התקליטים הוא דמות מרכזית בתהליך היצירה. הוא זה שבוחר את השירים וגם זה שקובע את הסאונד ואת אופי המוזיקה.
סוג ייחודי של מוזיקת הפופ הם השירים אשר מכונים “בלדות האהבה”. אלו הם שירים בעלי קצב איטי אשר מילותיהם מאופיינות ברגשנות ותכניהם נסובים סביב הנושא הרומנטי באהבה. הי דנה אילנית פלייבק
בדרך כלל, המוזיקה נגישה מיידית לכל מי שנוטה להשתתף בתרבות זו, גם אם הוא טירון מוזיקלי. מוזיקת פופ מוצלחת, שלרוב נמדדת במונחים של הצלחה מסחרית, מבוצעת בדרך כלל על ידי מבצעים צעירים, כריזמטיים, מושכים, לבושים בצורה אופנתית ואשר מסוגלים לרקוד היטב. כותבי השירים והמעבדים נשארים לרוב עלומי שם לקהל הרחב.
ראשיתה של מוזיקת הפופ היא בשנות ה-60 של המאה ה-20, מעט אחרי מהפכת הרוק אנד רול בעשור הקודם. בעוד להקות הרוק שקמו החל משנות השישים ואילך התיימרו ליצור יצירה בעלת ערך אמנותי, יוצרי הפופ של שנות השישים אמנם התרחקו בהדרגה מהצליל המקורי של הרוק אנד רול, אך נותרו נאמנים לשאיפה ליצור מוזיקה קלילה וקליטה הפונה אל הקהל הרחב.
בסוף שנות ה-80 של המאה ה-20 ניסה המפיק פרנק פריאן ליצור מופע בו המבצעים נמצאים בחזית הבמה ומבצעים תנועות בשפתיהם כאילו הם שרים, אך למעשה הקול הוא הקלטת קולם של זמרים אחרים (“תזמורת בצורת”). לתוצאה קראו מילי ונילי והיא הצליחה מסחרית עד אשר נתגלתה התרמית והתברר כי לצמד המופיעים אין שום קשר להפקה המוזיקלית. כיום, חלק מכוכבי מוזיקת הפופ עדיין משתמשים ב”פלייבקים” אך בכאלה שהוקלטו על ידם באולפן מראש. אותם כוכבים מסבירים זאת בכך שמטרתם היא לא לכסות על כישורי שירה ירודים, אלא לשמור על טיב הביצוע למרות שקשה מאוד לבצע את השיר תוך כדי הריקוד האינטנסיבי הנפוץ במוזיקת הפופ. מבקרי תופעה זו טוענים לעומתם, כי בהופעה חיה יצירת המוזיקה החיה (מושרת, מנוגנת או שתיהן יחד) היא לב העניין וצריכה לקבל קדימות על פני דברים הנחשבים בעיניהם למשניים כמו ריקוד והופעה תיאטרלית.
רבים מבקרים את המסחור של מוזיקת הפופ, ואת הנטייה, הקיימת לטענתם, לראות את רווחי חברות התקליטים, כשיקול בלעדי המתגבר על השיקולים האמנותיים. הטענה היא כי חברות התקליטים בוחרות מבצעים צעירים ונאים ללא קשר ליכולתם המוזיקלית ומשווקות אותם בכל ערוצי השיווק למטרת מכירת מוצר מוזיקלי רקיד שקהל היעד שלו הוא ילדים לפני או בתחילת גיל הנעורים. סגנון פופ זה מכונה בלעג “טין פופ” (Teen Pop, בתרגום חופשי: “פופ לבני נוער”).
תדמיתם של כוכבי הפופ נחשבת לעתים כחשובה יותר מהמוזיקה אותה הם יוצרים. עקב כך, כוכבי פופ ומנהליהם עושים מאמצים גדולים כדי להקרין את הדימוי המבוקש על ידם דרך ביגוד, קליפים המוקרנים בטלוויזיה, חדירה לידיעות באמצעי התקשורת הפופולריים ובאמצעים דומים נוספים. ואמנם, אמני ולהקות פופ רבים, מתוכננים ונבנים מראש על פי השאיפה להשיג דימוי מסוים.
רידת הפופולריות של הרוק הישראלי שהחלה בעשור הקודם, אף התגברה בעשור הראשון של המאה ה-21, מסיבות דומות. המצב הביטחוני הקשה, ובפרט האינתיפאדה השנייה בתחילת העשור הביאו להעדפה ציבורית של מוזיקה קלילה יותר, והצלחתן של תוכניות ריאליטי מוזיקליות כגון כוכב נולד חיזקו נטייה זו. במרכז המוזיקה הישראלית של תקופה זו עומדים סגנונות הפופ והמוזיקה מזרחית, ורוב היוצרים הצעירים משתייכים אליהם. עם זאת, בניגוד לתקופות קודמות נחשב הרוק בעיני המבקרים והציבור כיצירה “גבוהה” יותר מהמוזיקה הפופולרית והתגברה ההערכה ליוצרים בתחום זה.
בתחילת העשור המשיכה להיות יצירת הרוק מועטת ומרוכזת בעיקר בידי יוצרים ותיקים, אך עם זאת הופיעו יוצרים חדשים שאף נתנו ביטוי לסגנונות והשפעות חדשות. בין היוצרים הצעירים הללו התבלט כבר בשנת 2000 שלומי שבן, שבאלבום הבכורה שלו ניכרה השפעה של רקעו הקלאסי וכן שפה הומוריסטית ועשירה, מה שזיכה אותו בהערכה רבה כמו גם בהצלחה מסחרית. יוצרת צעירה אחרת שהחלה את פעילותה בתקופה זו היא רונה קינן, שאלבומה הראשון יצא בשנת 2004, וזכתה לשבחים רבים ולקהל אוהד כיוצרת של רוק אישי ומקורי. באותה שנה יצא גם אלבום הבכורה של נעם רותם, סולן להקת הבריטפופ הישראלית קרח תשע שהתפרקה מספר שנים קודם לכן, שיצירתו מתאפיינת בדומיננטיות של גיטרות חשמליות ובטקסטים אישיים.
שילובה של מוזיקה מזרחית במוזיקת הרוק שהחל בעשור הקודם עם להקות כדוגמת כנסיית השכל ואתניקס המשיך לבלוט ביצירתן של להקות אלה ואחרים. בייחוד התבלטה להקת אלג’יר שהוציאה בשנת 2004 את האלבום “מנועים קדימה” ששילב מוטיבים של מוזיקה מזרחית, מוזיקה אתנית ומוזיקה מסורתית וזכה לשבחים רבים. לאחר התפרקות הלהקה המשיכו חבריה אביב גדג’ וגבריאל בלחסן בפעילות עצמאית. יוצר בולט נוסף בתחום זה הוא דודו טסה שאלבומיו זכו להצלחה בקהל, ואף הוציא את האלבום “דודו טסה והכוויתים” בו שילב מוזיקה עיראקית ושירה בערבית.
לאחר שבמשך שנים רבות נעשתה רובה המוחלט של יצירת הרוק הישראלי בשפה העברית, החלו בתקופה זו אמנים צעירים רבים ליצור באנגלית, ועל אף שהדבר הגביל את קהל היעד שלהם קיבל יצירתם לגיטימציה שלא הייתה קיימת לפני כן. שי נובלמן הוציא בשנת 2001 את How To Be Shy עם הצליל הבריטי פסיכדלי של שנות השישים, שזכה להצלחה בינלאומית, ופתח את הדלת לרבים אחרים שהגיעו אחריו. בולט במיוחד בהקשר זה הזמר והיוצר אסף אבידן, שיחד עם להקת המוג’וז זכה להצלחה עצומה בארץ ובחו”ל. עוד פועלים באנגלית תמר אייזנמן, המערבת גם פאנק ובלוז, גבע אלון המושפע גם מפולק, להקת הפאנק יוסלס איי.די וכן אמנים אחרים המשתייכים לסצנת האינדי-רוק הישראלית.
החל מאמצע העשור ניכרה בתווך שבין הרוק לפופ תופעה של יצירה מוזיקלית רכה ושקטה יחסית הכוללת לרוב טקסטים אישיים ורגשניים. תופעה זו נוצרה בקרב חבורה של זמרים צעירים כדוגמת יוני בלוך, אפרת גוש, דניאל סלומון, אריק ברמן ואחרים שנחלו הצלחה רבה בקרב הקהל הרחב.
בניגוד לעשור הקודם חלה בתקופה זו ירידה משמעותית בכמות הלהקות הפעילות, כשלצד להקות ותיקות כדוגמת מוניקה סקס, כנסיית השכל והיהודים שהמשיכו את פעילותן, קמו מספר מועט של להקות חדשות שנטה לכיוונים מוזיקליים רכים וקליטים יותר. דוגמאות אופייניות הן הלהקות סינרגיה, שהחלה את פעילותה בשנת 2002, בית הבובות, החל משנת 2005 והפיל הכחול החל מ2007 שיצרו רוק מלודי ונוח לעיכול שאכן התקבל בהצלחה בציבור הרחב. הלהקות שייגעצ, שפעלה החל משנת 2001 ומרסדס בנד שאלבומה הראשון יצא בשנת 2004 התאפיינו בפאנק רוק. לעומת להקות אלו פעלו שתי להקות אחרות שיצרו רוק קשוח ואף טקסטים מחאתיים חריפים, מה שהקנה להם קהל אוהדים מצומצם למדי אך הערכה רבה על יצירתם המוזיקלית- להקת הג’ירפות, שפעלה בהרכבים שונים החל משנות התשעים אך התבלטה החל מתחילת שנות האלפיים עם האלבומים משוחח עם כיסא וגג, ולהקת הבילויים, שהוציאה את אלבום הבכורה שלה בשנת 2003. בנוסף התאחדו בתקופה זו מספר להקות שהתפרקו מספר שנים קודם לכן, בהן משינה, איפה הילד? ומופע הארנבות של ד”ר קספר, שחזרו להופיע וכן להוציא אלבומים חדשים.
תופעה נוספת של סוף העשור הראשון של המאה ה-21 היא פריחה של שימוש בטקסטים יהודיים, מהתנ”ך, הפיוטים ועוד בקרב מוזיקאים ישראליים בכלל ויוצרי רוק בפרט. תחילתה של תופעה זו הייתה בעלייתה של מוזיקה יהודית מקורית ופריצתם של יוצרי רוק דתיים חדשים, תחילה בתוך הציבור הדתי לאומי ומאוחר יותר גם בקרב הקהל הרחב. בין הזמרים הבולטים נמנים עדי רן, שהחל את פעילותו עוד בשנות התשעים; אודי דוידי, שאלבומו הראשון יצא ב2004 וזכה לפופולריות רבה בקהל הדתי הצעיר; וארז לב ארי עם האלבום שמחת הפרטים הקטנים שהכיל מאפיינם של מוזיקה אתנית ומוזיקת נשמה. תופעה זו השתלבה בחזרתם בתשובה של אמני רוק ישראליים בולטים שהוציאו אלבומי פיוטים וכן אלבומים מקוריים ברוח זו, ביניהם שמע קולי של מאיר בנאי; שיר חדש ורסיסי לילה של אהוד בנאי; לילה כיום יאיר של אביתר בנאי; ואבן גבירול, אדומי השפתות ואתה נמצא כאן של ברי סחרוף.
על אף הצטמצמות יצירת הרוק החדשה המשיכו רוב אמני הרוק הוותיקים להוציא אלבומים מצליחים תוך שהם שומרים על סגנונם הייחודי ואף מחפשים כיוונים מוזיקליים חדשים. בין האלבומים הבולטים בעשור זה ניתן למצוא את האחר ואתה נמצא כאן של ברי סחרוף; ענה לי של אהוד בנאי; קונגו בלו ולא יפריד דבר של דני סנדרסון; עיר קטנה של יהודית רביץ; כל דבר מזכיר לי של יהודה פוליקר; שפויים ואושר אקספרס של שלמה ארצי; והחבר אני של רמי פורטיס.
מקלט 18 במופע “מחוה לאריק איינשטיין” בחמדת ימים
לצד יצירת הרוק הפופולרי מתקיימת בישראל סצנת אינדי רוק משמעותית, שהתפתחה בעיקר במאה ה-21 עם דחיקת הרוק מהמיינסטרים המוזיקלי ועליית כוחה של רשת האינטרנט, וכוללת יוצרים והרכבים רבים ומגוונים. בדומה לסגנונות מוזיקליים אחרים הפועלים תחת הכותרת אינדי מתאפיינת גם יצירת הרוק המחתרתי הישראלי בקו טקסטואלי חריג ובסאונד שונה מהמיינסטרים, המקשה על התקבלותה בקהל הרחב. יוצרים אלו לרוב פועלים שלא במסגרת חברת תקליטים ונשענים על תמיכת הקהל הפועל למענם במדיות שונות, בעיקר דרך בלוגים, רשתות חברתיות ופרויקטים לגיוס כספים. מרכז סצנה זו הוא בתל אביב, במועדונים דוגמת תמונע ו”לבונטין 7″, בתחנות רדיו כמו 88FM או קול הקמפוס, וכן בפסטיבלים ייעודיים דוגמת פסטיבל יערות מנשה והאינדינג