היה או אולי לא היה פלייבק קריוקי

היה או אולי לא היה פלייבק קריוקי

גידי גוב

האזן לדוגמית פלייבק

האזן לדוגמית קריוקי/כתוביות

גידי גוב נולד ברחובות בשם “גדעון גוב”, בנם של דניאל (דני) גוב וציפורה (ציפה) לבית כץ. סבו מצד אימו הוא איש המינהל ומבקר האמנות יצחק כץ. גוב הוא נינו של הרופא הראשון של תל אביב, חיים חיסין.
כילד, סבל גוב ממחלת האסטמה, ומשום כך, בחרה משפחתו לעבור להתגורר באילת, בתקווה שהאקלים שם ייטיב את מצבו. באילת גדל גוב והתחנך. כנער לא תכנן גוב להיות זמר, ורק כאשר התגייס לצה”ל בשנת 1969 נבחן, בהמלצתו של יאיר רוזנבלום, ללהקת הנח”ל. הוא התקבל ללהקה, ובה החלה קריירת השירה והמשחק שלו. התוכנית הראשונה של הלהקה שבה שירת עלתה בשנת 1970 ונקראה “בהיאחזות הנח”ל בסיני”. השתתפו בה מירי אלוני, דני סנדרסון, ירדנה ארזי, אפרים שמיר, לאה לופטין (שהייתה בת זוגו של גוב בתקופה זו), אלון אולארצ’יק, רותי הולצמן, עמוס טל שיר, תמי עזריה, מאיר פניגשטיין ועוד. בתוכניתה הבאה של הלהקה, “הפלנ”חניק”, שעלתה בשנת 1972, היה גוב בין הסולנים הבולטים בלהקה, בין השאר בשירים “נאום תשובה לרב חובל איטלקי”, “הפרוטה והירח”, “מעבר לנהר” ו”בלדה על יצחק שדה”. בתוכנית זו שירת עם ירדנה ארזי, אפרים שמיר, יהודה עדר, דורית פן (שדה), ראובן גבירץ, איציק בן מלך, ומי שעתידה להיות אשתו, ענת מיבר. בלעדייך גידי גוב היה או אולי לא היה פלייבק קריוקי
פריצתו הגדולה הראשונה של גוב לתודעת הקהל הישראלי התרחשה על במת “פסטיבל הזמר והפזמון” 1973 בשיר “יעלה ויבוא” (יורם טהרלב/בני נגרי). השיר הגיע למקום השמיני בלבד בתחרות, אך הפך לאחד השירים המזוהים ביותר עם הפסטיבל לדורותיו. באותה שנה הקים גוב יחד עם כמה מחבריו ללהקת הנח”ל (שמיר, סנדרסון, אולארצ’יק ופניגשטיין) ושניים נוספים (יוני רכטר ויצחק קלפטר) את להקת כוורת. הלהקה הוציאה שלושה אלבומים, ייצגה את ישראל באירוויזיון 1974 עם “נתתי לה חיי” וזכתה ארבע פעמים ברצף בתואר “להקת השנה” במצעד הפזמונים העברי השנתי של קול ישראל. במקביל הקליט גוב שירים כסולן במסגרת שני פרויקטים של קול ישראל – “משירי תנועות הנוער” ו”משירי ארץ ישראל הישנה” – בהנחיית הבמאית נעמי פולני. בין השירים שהקליט היו “בין שלוש ובין ארבע”, “סורו מני” ו”זמר לספינה” שהופיעו באלבומי הסולו שלו מאוחר יותר. היה או אולי לא היה פלייבק קריוקי
בשנת 1977, לאחר פירוקה של כוורת, היה גוב חבר בלהקת פרנסה טובה יחד עם יהודית רביץ ושמוליק בילו. הלהקה הקליטה גרסאות כיסוי לשירים ישנים אך לא הגיעה לכדי הוצאת אלבום אולפן. היה או אולי לא היה פלייבק קריוקי
בשנת 1978 הצטרף גוב ללהקתו של דני סנדרסון, גזוז, ואיתה הקליט את שני אלבומיה, “גזוז” ו”גלגול שני”.
באותה שנה ביצע גוב את השיר “שלוש בלילה בעיר” בפסטיבל הזמר והפזמון, והגיע למקום האחרון בתחרות. השיר נכלל באלבומו הראשון כסולן, שיצא באותה השנה ונשא את השם “תקליט ראשון”. לצד “סורו מני” ו”זמר לספינה” הוותיקים, הופיעו באלבום גם שירים חדשים כ”העיקר זה הרומנטיקה” (עלי מוהר/יוני רכטר), “בואי נישאר” (יעקב גלעד/יצחק קלפטר) ו”בלעדייך” (דן מינסטר/יוני רכטר). את האלבום הפיק מוזיקלית יוני רכטר. באותה שנה הצטרף למופע “הכבש השישה עשר” יחד עם רכטר, דויד ברוזה ויהודית רביץ.
במקביל לקריירה המוזיקלית, לאורך שנות השבעים השתתף גוב בסדרת הטלוויזיה “דלת הקסמים” (1974), ובסרטי הקולנוע הישראלים “מסע אלונקות” (1977), שבו גם שר את שיר הנושא יחד עם להקת ששת, “חרבת חיזעה” (1978), “הלהקה” (1978), שמתאר את החיים בלהקה צבאית, “דיזנגוף 99″ (1979) ו”אל תשאלי אם אני אוהב” (1979).
בשנים 1979 – 1993 הופיע גוב לסירוגין כמנחה וכשחקן בתוכנית הבידור המצליחה “זהו זה!”, ששודרה במסגרת הטלוויזיה החינוכית.
מנחי זהו זה: גידי גוב, מוני מושונוב, שלמה בר-אבא ודליק ווליניץ, שנים 1979–1980 גידי גוב
בשנת 1980 הקימו גוב וסנדרסון את להקתם השלישית, להקת דודה, שהצליחה פחות מכוורת ומגזוז. לכבוד סיבוב ההופעות שליווה את אלבומה היחיד של הלהקה, הקליטו חבריה את השיר “אלף כבאים”, שגוב השתתף בכתיבתו. השיר הוא המוכר ביותר של הלהקה.
בשנת 1981 השתתף גוב בהצגה “התשה” בתיאטרון חיפה, שבה שר ושיחק.
בשנת 1982, במהלך מלחמת לבנון הראשונה, הופיע יחד עם חבריו לתוכנית זהו זה! מוני מושונוב ושלמה בראבא בפני חיילי צה”ל בלבנון במופע בשם “ערב חד פעמי”. עקב הצלחת המופע נערך בשנת 1984 ערב המשך תחת השם “ערב חד-פעמי משופץ” בו השתתפו גם יוני רכטר ושלמה יידוב, ובוצעו בו מערכונים שנכתבו במיוחד לצד שירים מוכרים של המשתתפים. היה או אולי לא היה פלייבק קריוקי
בשנות השמונים הרבה גוב להופיע בפסטיבל שירי הילדים; בשנת 1981 הוא הנחה את הפסטיבל לצד ציפי שביט והתחרה עם השיר “תנו לגדול בשקט” (“אפונה וגזר…”), שהגיע למקום האחרון. בשנת 1982 הוא הנחה לצד תיקי דיין והתחרה עם השיר “חורף” שזכה במקום השלישי. בשנת 1983 שר את השיר “הופה היי” וזכה במקום השני. בשנת 1984 הנחה לצד רבקה מיכאלי והתחרה עם השיר “אין לי כסף”, שזכה במקום השני, ובשנת 1985 עם השיר “עם כל החבר’ה” שזכה במקום השלישי. כלים שלובים גידי גוב פלייבק קריוקי
בשנת 1983 הוציא גוב את אלבום הסולו השני שלו, “40:06”, שנקרא על שם אורכו הכולל. גם באלבום זה היה אחראי רכטר על ההפקה המוזיקלית, העיבודים והלחנת מרבית השירים, בהם “כלים שלובים” (מילים: אהוד מנור), “עד הבוקר” (מנור), “יש אי שם” (ענת גוב ורכטר), “טוב שבאת” (עלי מוהר) ו”שטח ההפקר” (מוהר/רכטר ואלון נדל).
באותה שנה הופיע גוב בסרט “מגש הכסף”. כעבור שנה הצטרף למופע האיחוד של להקת כוורת.
בשנת 1985 הוציא גוב את אלבומו השלישי, “תנו לגדול בשקט”, שכלל בעיקר שירי ילדים. לצד “תנו לגדול בשקט”, “אין לי כסף” ו”חורף” מפסטיבלי הילדים, נכללו באלבום גם גרסאות כיסוי לשירי “הכבש השישה עשר” “גן סגור” ו”איך שיר נולד”. לאחר יציאת האלבום יצא גוב במופע סולו, ותוך כדי השתתף במופע “קולות שלובים” בשנת 1986 עם יהודית רביץ, אריאל זילבר, שלמה גרוניך, יצחק קלפטר, שם טוב לוי ואלון אולארצ’יק. המופע התפרסם בזכות גרסת הכיסוי שהוקלטה לשירו של חיים נחמן ביאליק “שיר העבודה והמלאכה” (לחן: נחום נרדי). היה או אולי לא היה פלייבק קריוקי
בשנים 1986 – 1992 השתתף גוב באופן כמעט קבוע בפסטיגל, וגם הנחה אותו, בשנת 1986 יחד עם שולה חן, שרי צוריאל ואברי גלעד, בשנת 1987 עם שלמה בראבא, מוני מושונוב, נתן דטנר, אבי קושניר ועירית ענבי, ובשנת 1991 עם חני נחמיאס. גוב שר בתחרות את השירים “זאת אהבה” (1986, מקום 3), “יהיה בסדר” (1987, מקום 6), “ככה זה” (1988, מקום 3), “באותו הסולם” (1989, מקום אחרון), “מה מי מו” (1991, מקום ראשון) ו”אם אתה נופל מהגג” (1992, מקום 3).
בשנת 1987 החליט גוב על שינוי כיוון מוזיקלי והוציא את אלבומו הרביעי, שבלט בסגנון רוק – “דרך ארץ”, בהפקתו המוזיקלית של לואי להב. את רוב השירים באלבום הלחין יהודה פוליקר, וכמעט כולם זכו להצלחה: “פרח”, “גבר בעיר”, “שיר אחד שמח”, “יורם”, “כמעט סתיו”, “לוליטה” והלהיט הגדול “שלל שרב” למילותיו של מאיר אריאל, שהיה לאחד משיריו המפורסמים ביותר של גוב. הנגנים באלבום היו ארז נץ, משה לוי, לואי להב וז’אן פול זימבריס, והם היו אחראים גם על העיבודים. האלבום זכה להצלחה גדולה ומכר יותר מ-50,000 עותקים – הנמכר ביותר של גוב עד אז. בעקבות ההצלחה יצא גוב בסיבוב הופעות, והוא הוקלט על גבי אלבום, “דרך ארץ – ההופעה”. בהופעות היה אחראי רמי קלינשטיין על העיבודים, וגם שר מספר שירים, חלקם לבד וחלקם עם גוב.
בשנת 1989 השתתף גוב בהצגה “הג’יגולו מקונגו” של חנוך לוין בתיאטרון הקאמרי. באותה שנה הקליט את השיר “מה אתה בכלל יודע על אהבה” (אהוד מנור/אילן וירצברג) עבור הסרט “אחד משלנו”, וכן יצא לסיבוב הופעות משותף עם יהודה פוליקר שהתבסס על שירי “דרך ארץ” שהלחין פוליקר לצד השירים האישיים של כל אחד. היה או אולי לא היה פלייבק קריוקי
במערכון “שלושת הזקנים” בתוכנית “זהו זה!” בזמן מלחמת המפרץ, 1991. מימין לשמאל: גוב, מוני מושונוב ואבי קושניר
גידי גוב שר בטקס לזכר יצחק רבין, 11 בפברואר 1996
בקיץ 1990 הצטרף גוב לסיבוב האיחוד השני של להקת כוורת.
בשנת 1991 יצא האלבום המצליח ביותר של גוב, “אין עוד יום”. המעבד המוזיקלי באלבום זה היה אלון אולארצ’יק, שגם הלחין חלק מהשירים, בהם “נערה במשקפיים” (מילים: יהונתן גפן) ו”למה לבך כמו קרח”, שכתב חיים חפר וגוב שר בדואט עם אלי לוזון. בנוסף לאלה בלטו באלבום השירים “נאחז באוויר” (חנה גולדברג/עובד אפרת), “אין עוד יום” (צוף פילוסוף), “אני שוב מתאהב” (יונה וולך/פילוסוף) ו”בשדה ירוק” (מאיר אריאל/דני סנדרסון). בעקבות האלבום זכה גוב בתואר “זמר השנה” במצעד הפזמונים העברי השנתי של רשת ג’. האלבום מכר יותר מ-70,000 עותקים. השיר “אני שוב מתאהב” הוקלט במקור בשנת 1990 בלחן של יורם צדוק ובביצוע ורדינה כהן. ביצוע זה הופיע באלבומה הכושל “דרך עצמי” (1990). היה או אולי לא היה פלייבק קריוקי
באותה השנה השתתף גוב יחד עם מזי כהן, חיים צינוביץ’ ויהודית רביץ בערב משיריו של יוני רכטר בשם “העיקר זה הרומנטיקה” בפסטיבל ישראל. כמו כן העלה יחד עם אלון אולארצ’יק, מוני מושונוב, שלמה בראבא ושלמה יידוב את המופע “ערב חד-פעמי קונבנציונלי” שהיווה המשך לשני הערבים הקודמים וזכה להצלחה רבה.
בשנת 1993 יצא האוסף “שירים שהתפזרו”, שהכיל שירים של גוב שהוקלטו בין 1973 ל-1992 ולא הופיעו באלבומיו הקודמים. בין השירים היו שיר הנושא של הסדרה “עניין של זמן”, “נמה יפו” ו”ציפור המכנסיים הקטנה”.
עם פתיחת השידורים המסחריים של ערוץ 2 באותה שנה עזב גוב את “זהו זה!” והחל להנחות תוכנית אירוח בטלעד בשם “לילה גוב”. התוכנית זכתה להצלחה רבה ושודרה בין השנים 1993 ל-1998. גוב נהג בתוכנית לשיר יחד עם זמרים אחרים שאירח, ובעקבות כך יצא בשנת 1995 האוסף הכפול “שירים מלילה גוב” ובשנת 1997 האוסף המשולש “שירים מלילה גוב 2”.
בשנת 1994 יצא גוב לסיבוב הופעות משותף עם יהודית רביץ ורמי קלינשטיין בשם “מופע משותף מאוד” שנחל הצלחה גדולה.
בשנת 1998 הצטרף גוב פעם נוספת ללהקת כוורת, שהתאחדה למופע חד-פעמי בפארק הירקון לרגל שנת היובל לישראל וחצי היובל לאלבום הבכורה של הלהקה. המופע תועד באלבום המשולש “כוורת בפארק”.
באותה תקופה הגיש גוב יחד עם אורי אורבך את תוכנית הרדיו המצליחה “המילה האחרונה” בגלי צה”ל.
העשור הראשון של המאה ה-21[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 2000 הנחה גוב תוכנית אוכל בערוץ 8 בשם “גידי גוב הולך לאכול”, והופיע שוב עם להקת כוורת למופע מיוחד וחד-פעמי שנועד לגייס כסף עבור ניתוח דחוף של חבר הלהקה יצחק קלפטר. בשנה זו גם הנחה את טקס פרסי תמוז למוזיקה ישראלית, שהתקיים בפעם הראשונה ושודר בערוץ 2. גוב הנחה את הטקס פעם נוספת בשנה לאחר מכן, אך הוחלט להפסיק לקיימו בסוף שנת 2002. היה או אולי לא היה פלייבק קריוקי
בשנת 2001 השתתף גוב באלבומו של דני סנדרסון “תולדות המים – שירים לאחרים”, שבו ביצע את השיר “רק את”. באותה שנה עלה המופע “דני, גידי וחברים”, שרץ שנים רבות לאחר מכן. במופע השתתף גוב לצד סנדרסון, אפרים שמיר, אלון אולארצ’יק ומזי כהן. בהופעות אלו שרו החברים משירי כוורת, גזוז ודודה, לצד שירים מאלבומי הסולו של כל אחד מהמשתתפים.
בשנת 2002 עלתה התוכנית “לילה גוב 2” (שאינה קשורה לאוסף המשולש משנת 1997), שהייתה במתכונת דומה לזאת של קודמתה, אך לא הצליחה לשחזר את ההצלחה ובוטלה בתום העונה הראשונה. כלים שלובים גידי גוב פלייבק קריוקי
בשנת 2003, 12 שנים לאחר אלבום האולפן הקודם שלו, הקליט גוב את האלבום “ריקוד ירח”, שהכיל ביצועים שלו לשירים מוכרים בסגנון ג’אז, בעיבודים של עדי רנרט. באלבום נכללו שירים שתרגם עלי מוהר כגון “צמוד צמוד” (“Cheek to Cheek”), “היה או אולי לא היה” (“Manhã de Carnaval”) ושיר הנושא (“Moondance”), לצד חידושים לשירים ישנים של גוב ושל כוורת כ”שטח ההפקר”, “העיקר זה הרומנטיקה”, “שיר הטמבל” ו”נגיעה אחת רכה”. באלבום נכלל גם שיר אחד חדש, “נובמבר”, שכתב והלחין אביב גפן.
בשנת 2004 חזר גוב להקליט חומר מקורי, והקליט את האלבום “בקצה ההר” בעיבודו של אולארצ’יק. האלבום יצא בתחילת 2005. את רוב השירים באלבום כתב והלחין עמיר בניון, בהם “מי תרצי”, “בקצה ההר” (מילים: אסף אטדגי) ו”בית ישן”.
בשנת 2005 השתתף גוב בתוכנית הטלוויזיה “מפגשיר” בערוץ 24, שבה שר יחד עם רונה קינן את השיר “הריקוד המוזר של הלב” שכתבה והלחינה קינן. השיר זכה להצלחה, ונכלל מאוחר יותר באלבומה של קינן “עיניים זרות”.
בשנת 2006 הנחה גוב את תוכנית הבוקר של זכיינית ערוץ 2 קשת “יום חדש”.
בשנת 2007 השתתף בתוכנית המציאות של חברת yes “פעם בחיים”, שבמסגרתה נשלח יחד עם גיל ריבה לשהייה בת שבועיים בג’ונגלים של קוסטה ריקה בקומונה של טיוהאר למסע רוחני.
בשנת 2008 השתתף גוב בתוכנית הסאטירה “גם להם מגיע” עם ליאור אשכנזי וענת מגן שבו. באותה שנה השתתף גם בתוכנית “הנרגנים” שבערוץ יס ישראלי, שם היה חבר בצוות הנרגנים שהביעו דעתם באופן ביקורתי ונרגן על מגוון נושאים ותופעות בחברה הישראלית. בחנוכה של שנה זו השתתף כאמן אורח בפסטיבל שירי הילדים המחודש כמחווה להופעותיו הרבות בפסטיבלים המקוריים.
בשנת 2009 הוציאה חברת הד ארצי אלבום אוסף משולש לגוב בשם “שלל שיריו”. האלבום הגיע למעמד אלבום זהב. לאלבום נלווה מופע בעיבודה של רונה קינן, שגם הופיעה בתור גיטריסטית. היה או אולי לא היה פלייבק קריוקי
הפזמון יכול להיות כל קטע בשיר, בעל אופי מוזיקלי, קצבי, קולי, או כפי שהוא בדרך כלל, שילוב של כל אלה, אשר נקלט בקלות על ידי המאזין ואשר עוזר לשיר להתבלט. מגוון העקרונות של הפקה הנחשבת לטובה בפופ הם נרחבים ולכן, כאשר האדם העומד מאחורי המוזיקה הוא כותב, או מפיק, או מעבד מוכשר, אזי, כמעט מובטח כי התוצאה הסופית תהיה מבוססת על מספר רעיונות מוזיקליים החוזרים על עצמם כדי לגרות את אוזנו ואת עניינו של המאזין.
טכניקות ההפקה של מוזיקת הפופ עוקבות מקרוב אחרי האופנות המוזיקליות השולטות. בדרך כלל, ז’אנרי משנה של מוזיקה חתרנית שאינה מוזיקת הזרם המרכזי של הפופ, הם בעלי ההשפעה העיקרית על ההפקה של הזרם המרכזי של הפופ. המפיקים המבוקשים ביותר היום, הם לעתים, מוזיקאים הנמצאים בחזית של המוזיקה החדשנית ביותר. אצל בריטני ספירס, כריסטינה אגילרה, ריהאנה, קייטי פרי, ביונסה ואמני פופ מפורסמים אחרים בשנים האחרונות, ישנן השפעות חזקות של ראפ והיפ הופ ורית’ם אנד בלוז. ההשפעה שהיא קצת יותר חדשנית כיום היא ההופעה המחודשת של הסינתסייזרים.
ברוב המקרים במוזיקת הפופ, מפיק התקליטים הוא דמות מרכזית בתהליך היצירה. הוא זה שבוחר את השירים וגם זה שקובע את הסאונד ואת אופי המוזיקה.
סוג ייחודי של מוזיקת הפופ הם השירים אשר מכונים “בלדות האהבה”. אלו הם שירים בעלי קצב איטי אשר מילותיהם מאופיינות ברגשנות ותכניהם נסובים סביב הנושא הרומנטי באהבה. היה או אולי לא היה פלייבק קריוקי
בדרך כלל, המוזיקה נגישה מיידית לכל מי שנוטה להשתתף בתרבות זו, גם אם הוא טירון מוזיקלי. מוזיקת פופ מוצלחת, שלרוב נמדדת במונחים של הצלחה מסחרית, מבוצעת בדרך כלל על ידי מבצעים צעירים, כריזמטיים, מושכים, לבושים בצורה אופנתית ואשר מסוגלים לרקוד היטב. כותבי השירים והמעבדים נשארים לרוב עלומי שם לקהל הרחב.
ראשיתה של מוזיקת הפופ היא בשנות ה-60 של המאה ה-20, מעט אחרי מהפכת הרוק אנד רול בעשור הקודם. בעוד להקות הרוק שקמו החל משנות השישים ואילך התיימרו ליצור יצירה בעלת ערך אמנותי, יוצרי הפופ של שנות השישים אמנם התרחקו בהדרגה מהצליל המקורי של הרוק אנד רול, אך נותרו נאמנים לשאיפה ליצור מוזיקה קלילה וקליטה הפונה אל הקהל הרחב.
בסוף שנות ה-80 של המאה ה-20 ניסה המפיק פרנק פריאן ליצור מופע בו המבצעים נמצאים בחזית הבמה ומבצעים תנועות בשפתיהם כאילו הם שרים, אך למעשה הקול הוא הקלטת קולם של זמרים אחרים (“תזמורת בצורת”). לתוצאה קראו מילי ונילי והיא הצליחה מסחרית עד אשר נתגלתה התרמית והתברר כי לצמד המופיעים אין שום קשר להפקה המוזיקלית. כיום, חלק מכוכבי מוזיקת הפופ עדיין משתמשים ב”פלייבקים” אך בכאלה שהוקלטו על ידם באולפן מראש. אותם כוכבים מסבירים זאת בכך שמטרתם היא לא לכסות על כישורי שירה ירודים, אלא לשמור על טיב הביצוע למרות שקשה מאוד לבצע את השיר תוך כדי הריקוד האינטנסיבי הנפוץ במוזיקת הפופ. מבקרי תופעה זו טוענים לעומתם, כי בהופעה חיה יצירת המוזיקה החיה (מושרת, מנוגנת או שתיהן יחד) היא לב העניין וצריכה לקבל קדימות על פני דברים הנחשבים בעיניהם למשניים כמו ריקוד והופעה תיאטרלית.
רבים מבקרים את המסחור של מוזיקת הפופ, ואת הנטייה, הקיימת לטענתם, לראות את רווחי חברות התקליטים, כשיקול בלעדי המתגבר על השיקולים האמנותיים. הטענה היא כי חברות התקליטים בוחרות מבצעים צעירים ונאים ללא קשר ליכולתם המוזיקלית ומשווקות אותם בכל ערוצי השיווק למטרת מכירת מוצר מוזיקלי רקיד שקהל היעד שלו הוא ילדים לפני או בתחילת גיל הנעורים. סגנון פופ זה מכונה בלעג “טין פופ” (Teen Pop, בתרגום חופשי: “פופ לבני נוער”).
תדמיתם של כוכבי הפופ נחשבת לעתים כחשובה יותר מהמוזיקה אותה הם יוצרים. עקב כך, כוכבי פופ ומנהליהם עושים מאמצים גדולים כדי להקרין את הדימוי המבוקש על ידם דרך ביגוד, קליפים המוקרנים בטלוויזיה, חדירה לידיעות באמצעי התקשורת הפופולריים ובאמצעים דומים נוספים. ואמנם, אמני ולהקות פופ רבים, מתוכננים ונבנים מראש על פי השאיפה להשיג דימוי מסוים.
רידת הפופולריות של הרוק הישראלי שהחלה בעשור הקודם, אף התגברה בעשור הראשון של המאה ה-21, מסיבות דומות. המצב הביטחוני הקשה, ובפרט האינתיפאדה השנייה בתחילת העשור הביאו להעדפה ציבורית של מוזיקה קלילה יותר, והצלחתן של תוכניות ריאליטי מוזיקליות כגון כוכב נולד חיזקו נטייה זו. במרכז המוזיקה הישראלית של תקופה זו עומדים סגנונות הפופ והמוזיקה מזרחית, ורוב היוצרים הצעירים משתייכים אליהם. עם זאת, בניגוד לתקופות קודמות נחשב הרוק בעיני המבקרים והציבור כיצירה “גבוהה” יותר מהמוזיקה הפופולרית והתגברה ההערכה ליוצרים בתחום זה.
בתחילת העשור המשיכה להיות יצירת הרוק מועטת ומרוכזת בעיקר בידי יוצרים ותיקים, אך עם זאת הופיעו יוצרים חדשים שאף נתנו ביטוי לסגנונות והשפעות חדשות. בין היוצרים הצעירים הללו התבלט כבר בשנת 2000 שלומי שבן, שבאלבום הבכורה שלו ניכרה השפעה של רקעו הקלאסי וכן שפה הומוריסטית ועשירה, מה שזיכה אותו בהערכה רבה כמו גם בהצלחה מסחרית. יוצרת צעירה אחרת שהחלה את פעילותה בתקופה זו היא רונה קינן, שאלבומה הראשון יצא בשנת 2004, וזכתה לשבחים רבים ולקהל אוהד כיוצרת של רוק אישי ומקורי. באותה שנה יצא גם אלבום הבכורה של נעם רותם, סולן להקת הבריטפופ הישראלית קרח תשע שהתפרקה מספר שנים קודם לכן, שיצירתו מתאפיינת בדומיננטיות של גיטרות חשמליות ובטקסטים אישיים.
שילובה של מוזיקה מזרחית במוזיקת הרוק שהחל בעשור הקודם עם להקות כדוגמת כנסיית השכל ואתניקס המשיך לבלוט ביצירתן של להקות אלה ואחרים. בייחוד התבלטה להקת אלג’יר שהוציאה בשנת 2004 את האלבום “מנועים קדימה” ששילב מוטיבים של מוזיקה מזרחית, מוזיקה אתנית ומוזיקה מסורתית וזכה לשבחים רבים. לאחר התפרקות הלהקה המשיכו חבריה אביב גדג’ וגבריאל בלחסן בפעילות עצמאית. יוצר בולט נוסף בתחום זה הוא דודו טסה שאלבומיו זכו להצלחה בקהל, ואף הוציא את האלבום “דודו טסה והכוויתים” בו שילב מוזיקה עיראקית ושירה בערבית.
לאחר שבמשך שנים רבות נעשתה רובה המוחלט של יצירת הרוק הישראלי בשפה העברית, החלו בתקופה זו אמנים צעירים רבים ליצור באנגלית, ועל אף שהדבר הגביל את קהל היעד שלהם קיבל יצירתם לגיטימציה שלא הייתה קיימת לפני כן. שי נובלמן הוציא בשנת 2001 את How To Be Shy עם הצליל הבריטי פסיכדלי של שנות השישים, שזכה להצלחה בינלאומית, ופתח את הדלת לרבים אחרים שהגיעו אחריו. בולט במיוחד בהקשר זה הזמר והיוצר אסף אבידן, שיחד עם להקת המוג’וז זכה להצלחה עצומה בארץ ובחו”ל. עוד פועלים באנגלית תמר אייזנמן, המערבת גם פאנק ובלוז, גבע אלון המושפע גם מפולק, להקת הפאנק יוסלס איי.די וכן אמנים אחרים המשתייכים לסצנת האינדי-רוק הישראלית.
החל מאמצע העשור ניכרה בתווך שבין הרוק לפופ תופעה של יצירה מוזיקלית רכה ושקטה יחסית הכוללת לרוב טקסטים אישיים ורגשניים. תופעה זו נוצרה בקרב חבורה של זמרים צעירים כדוגמת יוני בלוך, אפרת גוש, דניאל סלומון, אריק ברמן ואחרים שנחלו הצלחה רבה בקרב הקהל הרחב.
בניגוד לעשור הקודם חלה בתקופה זו ירידה משמעותית בכמות הלהקות הפעילות, כשלצד להקות ותיקות כדוגמת מוניקה סקס, כנסיית השכל והיהודים שהמשיכו את פעילותן, קמו מספר מועט של להקות חדשות שנטה לכיוונים מוזיקליים רכים וקליטים יותר. דוגמאות אופייניות הן הלהקות סינרגיה, שהחלה את פעילותה בשנת 2002, בית הבובות, החל משנת 2005 והפיל הכחול החל מ2007 שיצרו רוק מלודי ונוח לעיכול שאכן התקבל בהצלחה בציבור הרחב. הלהקות שייגעצ, שפעלה החל משנת 2001 ומרסדס בנד שאלבומה הראשון יצא בשנת 2004 התאפיינו בפאנק רוק. לעומת להקות אלו פעלו שתי להקות אחרות שיצרו רוק קשוח ואף טקסטים מחאתיים חריפים, מה שהקנה להם קהל אוהדים מצומצם למדי אך הערכה רבה על יצירתם המוזיקלית- להקת הג’ירפות, שפעלה בהרכבים שונים החל משנות התשעים אך התבלטה החל מתחילת שנות האלפיים עם האלבומים משוחח עם כיסא וגג, ולהקת הבילויים, שהוציאה את אלבום הבכורה שלה בשנת 2003. בנוסף התאחדו בתקופה זו מספר להקות שהתפרקו מספר שנים קודם לכן, בהן משינה, איפה הילד? ומופע הארנבות של ד”ר קספר, שחזרו להופיע וכן להוציא אלבומים חדשים. בלעדייך גידי גוב פלייבק קריוקי
תופעה נוספת של סוף העשור הראשון של המאה ה-21 היא פריחה של שימוש בטקסטים יהודיים, מהתנ”ך, הפיוטים ועוד בקרב מוזיקאים ישראליים בכלל ויוצרי רוק בפרט. תחילתה של תופעה זו הייתה בעלייתה של מוזיקה יהודית מקורית ופריצתם של יוצרי רוק דתיים חדשים, תחילה בתוך הציבור הדתי לאומי ומאוחר יותר גם בקרב הקהל הרחב. בין הזמרים הבולטים נמנים עדי רן, שהחל את פעילותו עוד בשנות התשעים; אודי דוידי, שאלבומו הראשון יצא ב2004 וזכה לפופולריות רבה בקהל הדתי הצעיר; וארז לב ארי עם האלבום שמחת הפרטים הקטנים שהכיל מאפיינם של מוזיקה אתנית ומוזיקת נשמה. תופעה זו השתלבה בחזרתם בתשובה של אמני רוק ישראליים בולטים שהוציאו אלבומי פיוטים וכן אלבומים מקוריים ברוח זו, ביניהם שמע קולי של מאיר בנאי; שיר חדש ורסיסי לילה של אהוד בנאי; לילה כיום יאיר של אביתר בנאי; ואבן גבירול, אדומי השפתות ואתה נמצא כאן של ברי סחרוף.