החופש בבית הבראה קריוקי

 150.00

מק"ט: אין מידע קטגוריה:

החופש בבית הבראה קריוקי

מילים: חיים חפר
לחן: מל קלר

האזן לדוגמית פלייבק / כתוביות


אילנה רובינא (נולדה ב-10 בפברואר 1934) היא זמרת, שחקנית ודוגמנית ישראלית, שהייתה פעילה בעיקר בשנות ה-60 ושנות ה-70 של המאה ה-20.
אילנה רובינא היא בתם של שחקנית התיאטרון חנה רובינא והמשורר אלכסנדר פן. אביה לא גר עם אמה לאחר לידתה ואמה התקשתה בטיפול בה. בילדותה התגוררה רובינא כמה שנים אצל משפחה אומנת בירושלים וכ”ילדת חוץ” בקיבוץ גבע. בשירותה הצבאי שירתה כקצינה שניהלה לשכת אלוף.
רובינא שהתה כשלוש שנים במילאנו שבאיטליה, שם, על פי עצת אמה, למדה שירה קלאסית, ובשנתה השלישית התפרנסה מדוגמנות.
ב-30 בספטמבר 1956 נישאה במילאנו לביל סטוארט, והתגרשה. לאחר גירושיה, חזרה לישראל המשיכה לעסוק בדוגמנות, ואף החלה להופיע במועדון התיאטרון. באותה עת יצא לאור להיטה הראשון, “שיר הדרך” ואחריו, “שיר הפילפל” ו”איריסים”. היא הצטרפה לתוכניתה הרביעית של להקת “בצל ירוק”, “ו…”. בתוכנית היא שרה יחד עם שמעון ישראלי את הביצוע המקורי ל”כשאנחנו נצא ביחד” (“השמלה הסגולה”). היא נישאה לאורי זוהר, במאי התוכנית, אולם הם נפרדו לאחר שנתיים. הם אף הקליטו מספר שירים ביחד. בין היתר, הפזמון “החופש בבית הבראה”, שהוקלט לתוכנית הרדיו שלושה בסירה אחת. בעקבות הצלחתו של השיר הוא צולם לקליפ שבו מופיע בין היתר שמואל רודנסקי שנזכר בפזמון כבדרן שהופיע באותו בית הבראה (“רודנסקי הציג כאן, לא רע…”). באותה תקופה הפכה אילנה רובינא לזמרת פופולרית. בין השירים שהקליטה אז היה להיט נוסף, “ביקשתי אש”.
מנישואיה השלישיים לגוריון וייסמן, בנו של יעקב ויסמן, נולדה לה בת, מאיה. באותה תקופה היא שהתה ארבע שנים בצרפת.
בשנת 1960 שיחקה רובינא בסרט “איי לייק מייק” המבוסס על המחזה, לצידם של גאולה נוני, חיים טופול ועוד.
בשנת 1963 הגיעה רובינא למקום השני בפסטיבל הזמר הבינלאומי (Konkurs Sopot Festival 1963) שנערך בגדנסק שבפולין, בפסטיבל השתתפו 39 זמרים מ-24 מדינות, ורובינא שרה את השיר “לילה ועשן”. החופש בבית הבראה קריוקי
בשנת 1970 שבה רובינא לישראל והגיעה למקום הראשון בפסטיבל הזמר החסידי השני עם השיר “יברכך” שאת לחנו כתב דוד וינקרנץ. באותה שנה הופיעה גם בפסטיבל שירי הילדים הראשון, עם השיר “לילך רוצה לקטוף את הירח” למילותיו של יוסי גמזו שהגיע למקום הלפני אחרון. בשנת 1971 הנחתה בקול ישראל ברשת ב’ תוכנית בשם “שירי ואני”.
בפסטיבל הזמר ב-1972 היא ביצעה את שירה של תרצה אתר ללחן של סשה ארגוב, “בלדה על נערי שגדל” שהגיע למקום האחרון (באותו יום נפטר אביה, אלכסנדר פן, אולם הדבר נודע לה רק למחרת). באותה שנה יצא אלבומה הראשון “שני הצדדים” שכלל את הלהיט “לך איתה”. בעקבות הצלחת האלבום היא הוזמנה להקליט שיר חדש ל”תקליט הזהב 72′ של להיטון” ובו שרה את “ספני שלמה המלך” למילותיו של נתן אלתרמן וללחן של נעמי שמר. כמו כן שרה בדואט עם יוסי בנאי גרסה עברית של “הגבירה בחום” – שירו של ז’ורז’ מוסטקי. החופש בבית הבראה קריוקי
רובינא הופיעה בפני לוחמים במלחמת יום הכיפורים, במסגרת צוות הווי יחד עם מתי כספי, אושיק לוי, פופיק ארנון ואף לאונרד כהן. לאחר המלחמה מיעטה להשתתף במופעים והקלטות, עד שפרשה לחלוטין מעולם הבידור. מאז אמצע שנות השבעים התגוררה בלונדון.
ביולי 2006, לאחר שעברה סדרת משברים, ובהם התאבדותו של בעלה הרביעי, רפי וייזר, והתמודדות עם חובות כספיים גדולים, חזרה רובינא לישראל[11]. זמן קצר אחר כך הקליטה את השיר “ציור ירושלמי” שכתבו חיים קינן ומשה וילנסקי. השיר, שמעולם לא הוקלט לפני כן, נכלל באלבום אוסף משולש משירי וילנסקי, “כלניות וזמר”, שיצא בינואר 2007. בדצמבר 2006 יצאה אילנה רובינא במופע משותף עם שחקן התיאטרון שלמה בר-שביט.
ב-1993 התפרסם הרומן “נשף חברים” מאת הסופר והאמן עמוס אריכא, המתבסס על פרשת האהבים של חנה רובינא ואלכסנדר פן. דמות הבת ברומן, אלכסנדרה, עוצבה בדמותה של אילנה רובינא. החופש בבית הבראה קריוקי
הפזמון יכול להיות כל קטע בשיר, בעל אופי מוזיקלי, קצבי, קולי, או כפי שהוא בדרך כלל, שילוב של כל אלה, אשר נקלט בקלות על ידי המאזין ואשר עוזר לשיר להתבלט. מגוון העקרונות של הפקה הנחשבת לטובה בפופ הם נרחבים ולכן, כאשר האדם העומד מאחורי המוזיקה הוא כותב, או מפיק, או מעבד מוכשר, אזי, כמעט מובטח כי התוצאה הסופית תהיה מבוססת על מספר רעיונות מוזיקליים החוזרים על עצמם כדי לגרות את אוזנו ואת עניינו של המאזין.
טכניקות ההפקה של מוזיקת הפופ עוקבות מקרוב אחרי האופנות המוזיקליות השולטות. בדרך כלל, ז’אנרי משנה של מוזיקה חתרנית שאינה מוזיקת הזרם המרכזי של הפופ, הם בעלי ההשפעה העיקרית על ההפקה של הזרם המרכזי של הפופ. המפיקים המבוקשים ביותר היום, הם לעתים, מוזיקאים הנמצאים בחזית של המוזיקה החדשנית ביותר. אצל בריטני ספירס, כריסטינה אגילרה, ריהאנה, קייטי פרי, ביונסה ואמני פופ מפורסמים אחרים בשנים האחרונות, ישנן השפעות חזקות של ראפ והיפ הופ ורית’ם אנד בלוז. ההשפעה שהיא קצת יותר חדשנית כיום היא ההופעה המחודשת של הסינתסייזרים.
ברוב המקרים במוזיקת הפופ, מפיק התקליטים הוא דמות מרכזית בתהליך היצירה. הוא זה שבוחר את השירים וגם זה שקובע את הסאונד ואת אופי המוזיקה.
סוג ייחודי של מוזיקת הפופ הם השירים אשר מכונים “בלדות האהבה”. אלו הם שירים בעלי קצב איטי אשר מילותיהם מאופיינות ברגשנות ותכניהם נסובים סביב הנושא הרומנטי באהבה. החופש בבית הבראה קריוקי
בדרך כלל, המוזיקה נגישה מיידית לכל מי שנוטה להשתתף בתרבות זו, גם אם הוא טירון מוזיקלי. מוזיקת פופ מוצלחת, שלרוב נמדדת במונחים של הצלחה מסחרית, מבוצעת בדרך כלל על ידי מבצעים צעירים, כריזמטיים, מושכים, לבושים בצורה אופנתית ואשר מסוגלים לרקוד היטב. כותבי השירים והמעבדים נשארים לרוב עלומי שם לקהל הרחב.
ראשיתה של מוזיקת הפופ היא בשנות ה-60 של המאה ה-20, מעט אחרי מהפכת הרוק אנד רול בעשור הקודם. בעוד להקות הרוק שקמו החל משנות השישים ואילך התיימרו ליצור יצירה בעלת ערך אמנותי, יוצרי הפופ של שנות השישים אמנם התרחקו בהדרגה מהצליל המקורי של הרוק אנד רול, אך נותרו נאמנים לשאיפה ליצור מוזיקה קלילה וקליטה הפונה אל הקהל הרחב. החופש בבית הבראה קריוקי
בסוף שנות ה-80 של המאה ה-20 ניסה המפיק פרנק פריאן ליצור מופע בו המבצעים נמצאים בחזית הבמה ומבצעים תנועות בשפתיהם כאילו הם שרים, אך למעשה הקול הוא הקלטת קולם של זמרים אחרים (“תזמורת בצורת”). לתוצאה קראו מילי ונילי והיא הצליחה מסחרית עד אשר נתגלתה התרמית והתברר כי לצמד המופיעים אין שום קשר להפקה המוזיקלית. כיום, חלק מכוכבי מוזיקת הפופ עדיין משתמשים ב”פלייבקים” אך בכאלה שהוקלטו על ידם באולפן מראש. אותם כוכבים מסבירים זאת בכך שמטרתם היא לא לכסות על כישורי שירה ירודים, אלא לשמור על טיב הביצוע למרות שקשה מאוד לבצע את השיר תוך כדי הריקוד האינטנסיבי הנפוץ במוזיקת הפופ. מבקרי תופעה זו טוענים לעומתם, כי בהופעה חיה יצירת המוזיקה החיה (מושרת, מנוגנת או שתיהן יחד) היא לב העניין וצריכה לקבל קדימות על פני דברים הנחשבים בעיניהם למשניים כמו ריקוד והופעה תיאטרלית. החופש בבית הבראה קריוקי
רבים מבקרים את המסחור של מוזיקת הפופ, ואת הנטייה, הקיימת לטענתם, לראות את רווחי חברות התקליטים, כשיקול בלעדי המתגבר על השיקולים האמנותיים. הטענה היא כי חברות התקליטים בוחרות מבצעים צעירים ונאים ללא קשר ליכולתם המוזיקלית ומשווקות אותם בכל ערוצי השיווק למטרת מכירת מוצר מוזיקלי רקיד שקהל היעד שלו הוא ילדים לפני או בתחילת גיל הנעורים. סגנון פופ זה מכונה בלעג “טין פופ” (Teen Pop, בתרגום חופשי: “פופ לבני נוער”).
תדמיתם של כוכבי הפופ נחשבת לעתים כחשובה יותר מהמוזיקה אותה הם יוצרים.

עגלת קניות