הדגל שלי עדנה לב פלייבק קריוקי
האזן לדוגמית פלייבק
האזן לדוגמית קריוקי/כתוביות
יום העצמאות חל בדרך כלל ביום ה’ באייר, יום ההכרזה על הקמת מדינת ישראל בסיום המנדט הבריטי.
ההכרזה על הקמת המדינה נעשתה תוך כדי מלחמת העצמאות, שפרצה על רקע דחיית מדינות ערב והוועד הערבי (הפלסטיני) העליון את תוכנית החלוקה של ארגון האומות המאוחדות (החלטת העצרת הכללית של האומות המאוחדות 181, שהתקבלה ב-29 בנובמבר 1947) ונמשכה עד ינואר 1949.
ביום ה’ באייר תש”ח, 14 במאי 1948, קרא דוד בן-גוריון בבית דיזנגוף בתל-אביב את מסמך ההכרזה על הקמת מדינת ישראל (המכונה “מגילת העצמאות”) וחתם עליו עם חברי מועצת העם. בהכרזה תיאור תולדות העם היהודי ומאבקו לחידוש חייו המדיניים וההכרה הבין-לאומית בזכותו זו; הכרזה על הקמת מדינת ישראל; הצהרה על העקרונות שינחו את המדינה ופנייה לאו”ם, לתושבים הערבים של המדינה, למדינות ערב וליהדות הגולה.
יום העצמאות מעוגן בחוק יום העצמאות, התש”ט–1949, שפורסם בספר החוקים של מדינת ישראל ב-13 באפריל 1949. הוא חל תמיד יום לאחר יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל.
בערב יום העצמאות נערך בהר-הרצל בירושלים טקס הדלקת המשואות, טקס ממלכתי במעמד יושב-ראש הכנסת המסיים את אירועי יום הזיכרון ופותח את יום העצמאות. בטקס נכללים גם הופעות אמנותיות ומופע דגלנים והוא מסתיים במפגן זיקוקין די-נור ממקום הטקס.
בליל החג מוצבות במרכזי הערים במות בידור והמוני חוגגים צופים במופעים ובמפגני זיקוקין די-נור.
בבוקר החג עורך נשיא המדינה קבלת פנים לחיילים מצטיינים ובצהריים נערך בתיאטרון ירושלים חידון התנ”ך העולמי לנוער. אירועי היום הממלכתיים ננעלים בטקס הענקת פרס ישראל.
במהלך החג פותחים רבים ממחנות צה”ל את שעריהם ומציגים בפני המבקרים כלי נשק ואמצעי לחימה שבשימוש צה”ל. בבתי-כנסת רבים נערכת תפילה חגיגית ואומרים הלל ותפילה לשלום המדינה.
בנימין זאב הרצל, חוזה המדינה, הכיר מה כוחו של הדגל כסמל לאומי. ב 1895 הוא כתב לברון הירש : ” דגל, מה זה ? כלונס ומטלית אריג ? – לא אדוני. דגל הוא למעלה מזה… בדגל אפשר להוליך בני-אדם לכל מקום. למען הדגל בני-אדם חיים, ועליו הם נהרגים. יתר על-כן: הדגל הוא הדבר היחיד שלמענו מוכנים בני אדם למות, אם אך חונכו לכך.”
הרצל לא רק הכיר הצורך בדגל, אלא אף חשב על צורתו. בספרו “מדינת היהודים” הוא מתאר את הדגל העברי: “דגל לבן עם שבעה כוכבי זהב. היריעה הלבנה מסמלת את החיים החדשים, הטהורים. הכוכבים הם שבע שעות הזהב של יום העבודה שלנו. שכן בסימן עבודה הולכים היהודים אל הארץ החדשה. הצעתו של הרצל לא התקבלה. הצעה אחרת שלו לדגל לא התקבלה גם היא, אך הפכה לבסוף לסמלו של הקונגרס הציוני. כדגל שני הציע הרצל מגן דויד שבכל אחד מששת המשולשים הקטנים שבקצותיו ישכון כוכב.
הראשון שהגה את צבעי הדגל היה המשורר היהודי אוסטרי לודוויג אוגוסט פרנקל. פרנקל הגיע לביקור בארץ ישראל בשנת 1858 בשליחותה של הנדבנית עליזה הרץ, בתו של האציל לבית למל. בספר שירים שפרסם פרנקל בשנת 1864 מוקדש אחד השירים ל”צבעי ארץ יהודה”: ואת רחשי רוממות ליבו מלא עוטר הוא צבעי ארצו עומד הוא בתפילה ועטוף הוא גלימה לבנה מזהירה. שולי הגלימה הלבנה פסי תכלת רחבים יכתירו כמו מעילו של הכהן הגדול עטור סרטים של חוטי תכלת. צבעי הארץ האהובה הם, תכלת-לבן הם גבולות יהודה לבן הוא זיו הכהונה וכחולים זהרי הרקיע.
הדגל בעל שני פסי תכלת על רקע לבן (דימוי של הטלית בעלת פתיל התכלת), הוצג ב-1884, בחגיגות לכבוד יום הולדתו ה-100 של משה מונטיפיורי, ובו נמסר כי “בפעם הראשונה גילינו לפני הקהל הרחב את צבעינו הלאומיים, כי רבים לא ידעו כי תכלת ולבן הם צבעי עמנו”. ובאותה שנה הניף ישראל בלקינד, ראש חלוצי ביל”ו, את הדגל בחגיגות 3 שנים להיווסדה של המושבה ראשון לציון.
הדגל במתכונת של שני פסי תכלת ומגן דוד הוצג על ידי “בני ציון” בבוסטון ב1891, והונף לראשונה בארץ בנס ציונה- באותה שנה. אולם דבר זה לא היה ידוע לבאי הקונגרס הציוני הראשון בבאזל (1897), שם התקבל הדגל בעל שני פסי התכלת על רקע לבן ובתוכו מגן דוד, ונדחתה הצעתו של הרצל – דגל בעל 7 כוכבי זהב. את נסיבות היווצרותו של דגל ישראל, שבתחילה היה דגלה של , תיאר דוד וולפסון:
“בפקודת מנהיגנו הרצל באתי לבזל, כדי לעשות את כל ההכנות לקונגרס הראשון. בין השאלות הרבות שהעסיקוני אז הייתה אחת… באיזה דגל נקשט את אולם הקונגרס? מה הם צבעיו? הן דגל אין לנו. הרעיון הזה הכאיבני מאוד. צריך ליצור את הדגל. ואולם באיזה צבעים נבחר? והנה הבהיק רעיון במוחי: הרי יש לנו דגל. לבן כחול. הטלית אשר בה נתעטף בתפילתנו – טלית זו היא סמלנו. נוציא נא את הטלית מנרתיקה ונגולל אותה לעיני ישראל ולעיני כל העמים. הזמנתי אז דגל כחול לבן ומגן דוד מצוייר עליו. וכך בא לעולם דגלנו הלאומי”.
עם הקמת המדינה היה חשש שהנפת דגל התנועה הציונית כדגל מדינה ריבונית יעורר בעיות לחברי ההסתדרות הציונית שהיו אזרחי מדינות זרות, ולכן השתמשה הממשלה הזמנית תחילה בדגל חיל הים ודגל צי הסוחר. ההחלטה הסופית לגבי דגל המדינה התקבלה ב-28 באוקטובר 1948, לאחר תהליך ארוך ומורכב שהעיד על החשיבות הרבה שמקבלי ההחלטה ראו בה. הממשלה הזמנית ומועצת המדינה הזמנית היו צריכות להכריע בין שתי אפשרויות לעיצוב דגל המדינה. מחד – דגל ההסתדרות הציונית שהורכב משני פסי תכלת וביניהם מגן דוד ושהיה מזוהה ברחבי העולם עם התנועה הציונית, ומאידך – דגל שכלל שבעה כוכבים, אשר אין לו קשר עם העבר היהודי בגולה. שתי האפשרויות הציעו פרשנות שונה לתפיסת המדינה היהודית וליחסה לעבר ולמסורת היהודית. בין שתי האפשרויות נדונה גם הצעת פשרה של דגל בעל שבעה מגני דוד זעירים. בסופו של דבר הועדף דגל הטלית ומגן הדוד.
הדגל מבליט סמלים יהודיים, אך בנימין זאב הרצל חלם על דגל בעל מסר אוניברסלי יותר שיישא שבעה כוכבי זהב שיסמלו את שבע שעות העבודה במדינה היעודה, בעלת תחיקה סוציאלית מתקדמת. דגלה של העיר הרצליה, הקרויה על שמו, נושא את שבעת הכוכבים. על שם רעיון זה נקראת שדרה בעיר וכן “מחלף שבעת הכוכבים” שלידה
בשנת 1974 הקליטה עבור אלבום משירי מלחמת יום הכיפורים בשם “מלחמה ושלום” גרסה משלה לשיר של נועם קניאל “מודה אני לפניך”. בעקבות הצלחתו הרבה של השיר, ביצועו זוהה ביותר עם לב. באותה שנה היא הייתה אמורה להיכנס לתפקיד של גילה זוהר בסרט “צ’רלי וחצי” ועברה את הבחינה, אך ברגע האחרון החליט הבמאי להעביר את התפקיד לזמרת אילנית, שגם היא עברה את הבחינות. לבסוף הבמאי העביר את התפקיד לחיה קציר.
באמצע שנות השבעים נסעה עדנה לב לארצות הברית ושהתה שם עד 1987. בזמן שהותה שם עסקה לב בתכשיטנות. בשנת 1980 הוציאה בארץ את אלבומה השלישי, עדנה לב, שהוקלט במהלך שהותה בארצות הברית והורכב משירים עבריים, ביניהם גם שירים מקוריים של לב עצמה. מהאלבום הצליחו השירים “עייפה קצת” (שיר מקורי של לב, שאף צולם לו קליפ והגיע למקום ה-26 במצעד הפזמונים העברי השנתי), “אחרת” (שתיאר את ניסיונה לחדש את הקריירה ללא הצלחה) בו היה דני רובס זמר הליווי (וגם זו הייתה חשיפתו הראשונה בטלוויזיה, שהייתה בקליפ לשיר בתוכנית “עוד להיט” “הם לא מבינים מה זה בלי שמש” (סיפור על מצלמת שמש שאומרים שהיא תחזור בתשובה) “שמלה של חג”, ו”פחות אבל כואב”, שכתב יהונתן גפן והלחינה נורית הירש, והוקלט מאוחר יותר על ידי יהודה פוליקר בלחן שלו עבור אלבומו באותו שם משנת 1990.
בשנת 1989 הוציאה את אלבומה הרביעי הדרך אלי, בשיתוף פעולה עם אריק רודיך ובחודשים הראשונים של ההקלטות עם יהודית רביץ, עד שזו פרשה. בדומה ובשונה מאלבומה הקודם, כל השירים זכו להצלחה מסוימת, אך האלבום שלדברי לב מחיר ההפקה שלו עלה כמעט כמו דירה, לא זכה להצלחה, מה שגרם לה להמשיך להיות מוזכרת במדורי רכילות וצהובונים, אך בדיעבד גם הצליח להביא להיטים שהפכו לידועים מאוד. אגב, באלבום הופיעה גרסה חדשה ללהיט העבר שלה “שתי אחיות”, אך מילות השיר לא כתובות בצד האחורי של עטיפת האלבום (האלבום לא יצא על גבי דיסק, ולא כולל דף מילים. המילים מופיעות בצד האחורי של העטיפה).
בשנת 1993, לאחר שלוש שנים בארצות הברית והולדת בתה היחידה נטעלי, חזרה לב לארץ והוציאה את אלבומה החמישי (והראשון על גבי דיסק), יותר מקרוב, בשיתוף פעולה עם הזמר אדי גרימברג, שהלחין חלק מהשירים ועיבד את כולם, ואף שר קולות רקע. האלבום כלל 11 שירים אישיים שתיארו את הרגשותיה של לב ומשברים שהיו לה, וממנו בלטו השירים “לחם” (“לחם בטעם של אדם”), “עד מתי”, “עכשיו מותר ילדה” (שנכתב כהתנצלות לבתה נטעלי על החיים הקשים שעברה), “כמו שובר גלים” ובמיוחד “יש עוד”. האלבום לא זכה להצלחה, וגם הוצאתו המחודשת של האלבום בשנת 1994 לא עזרה. מאז כישלון ההוצאה המחודשת האלבום לא מודפס יותר. השיר “אתה עושה לי להרגיש” שהופיע באלבום ונכתב על ידי לב והולחן על ידי גרימברג, הופיע קודם באלבום עדנה לב משנת 1980 בשם “הנכון בין השגיאות” ובלחן של צביקה פיק, ואף הזכיר בקצבו את שירה של ריקי גל “לגור איתו” (1979), שאף הוא הולחן על ידי פיק.