בת שישים הגבעטרון פלייבק קריוקי

בת שישים הגבעטרון פלייבק קריוקי

האזן לדוגמית פלייבק / קריוקי

הגבעטרון היא להקת זמר המתמקדת בשירי ארץ-ישראל, שהחלה לפעול בראשית ימיה של המדינה ופעילה עד היום. הלהקה זכתה בפרס ישראל על מפעל חיים לשנת ה’תשס”ז.
הלהקה הוקמה ב-1948 מקרב צעירי קבוצת גבע שבעמק יזרעאל, לכבוד טקס חנוכת מגרש הכדורסל של הקיבוץ, ועד היום היא מורכבת מבני גבע וממספר חברים מהקיבוצים בית השיטה, כפר החורש, מהיישובים מולדת, כפר תבור ותמרת וכן מעפולה, ששרים בה בהתנדבות. לחברי הלהקה עבודה ראשית וזהו להם העיסוק המשני. גילם הוא בין ארבעים פלוס לשבעים פלוס והם מונים חשמלאי, מורות, בעלת מאפייה, עובדי תעשייה, מנהלת גן אירועים, מוסכניק ואחות. הגבעטרון הקליטה אלבומים רבים וקיימה אלפי הופעות בארץ ובקרב הקהילות היהודיות בחו”ל, שזכו להצלחה רבה.
תחילה הופיעה הלהקה רק ב”אזור בה היא נולדה” (כאמור בקבוצת גבע) ובסביבתה בשירים על הווי החיים בקיבוץ. לאחר שראה אותה המלחין נחום היימן שהתגורר אז בקיבוץ בית אלפא הסמוך, החל ב-1961 לעבוד איתה, ואיחד אותה עם ההרכב “חמישיית גלבוע” שהקים קודם לכן. היימן גיוון את רפרטואר הלהקה, משירי “ההתיישבות העובדת”, שהושרו בקיבוצים וביישובים החקלאיים, למספר סגנונות אחרים, וביוזמתו היא הוציאה את אלבומיה הראשונים. בהתחלה הלהקה לוותה בנגן אקורדיון ובשנים מאוחרות יותר היו לה הרכבי נגנים. לאחר היימן עבדו עם הגבעטרון מעבדים נוספים, בהם דב כרמל, צביקה כספי ואילן גלבוע, המשמש בעשרים ושתיים השנים האחרונות כמנהלה המוזיקלי של הלהקה. מפיק הלהקה כיום הוא דב זעירא.
לגבעטרון רפרטואר עשיר, המורכב הן משירים שנכתבו במיוחד ללהקה והן מעיבודים שלה לשירי ארץ-ישראל מוכרים. הלהקה מזוהה בעיקר עם שירי מולדת ושירי “ההתיישבות העובדת”, למרות שהיא הקליטה במספר סגנונות ועיבודים, כולל תקליט בסגנון ים תיכוני מ-1994. בין שיריה המפורסמים ניתן למנות את: “ים השיבולים”, “עמק שלי”, “גוונים”, “ניצנים נראו בארץ”, “אל בורות המים”, “אור וירושלים”, “החיטה צומחת שוב” ו”בת שישים” (שנכתב לטקס 60 שנה לקיבוץ גבע). הלהקה נודעה גם בשירים הרוסיים המתורגמים שלה, ואף הקדישה לכך אלבום שלם בשם “אל הדרך” (1985) עם שירים כמו “אל הדרך” (“כולנו בה נצעד”) ו”כי אבד אשר עבר”. בת שישים הגבעטרון פלייבק קריוקי
את הלהקה הנהיגה רוב שנות קיומה רינה פירסטנברג, שנחשבה ל”אמא של הגבעטרון” ולקחה על עצמה את כל ענייני הסידור וההנהלה. שיא הצלחתה של הלהקה היה בשנות השבעים והשמונים, אז קיימה הופעות רבות בכל הארץ וברחבי העולם (כולל מסע הופעות מחוף לחוף בארצות הברית), הוציאה אלבומים רבים והופיעה בתוכניות רבות של הטלוויזיה הישראלית. חלק ניכר מהופעותיה היו בהתנדבות למען מטרות שונות. בשנות התשעים פרץ משבר בלהקה, כאשר היו חברים שחשבו שהגיעה העת לפרקה. לבסוף דור המייסדים התחלף בחברים צעירים יותר, כששתי חברות בלבד נותרו מתוך הלהקה המקורית. כיום הלהקה ממשיכה להופיע לפני קהל, אך לא באותה הצלחה כמו בעבר (אם כי כל אלבומיה זכו להצלחה עד היום) וממעטת בשנים האחרונות בהקלטת שירים חדשים. בת שישים הגבעטרון פלייבק קריוקי
עד כה הוציאה הלהקה שבעה עשר דיסקים, כמה מהם נהפכו לאלבומי זהב ופלטינה (וחלקם בהתחלה לתקליטי כסף), ומכרו ביחד שלוש מאות אלף עותקים. עלויות ההופעות ממומנות מתוך תקציב קיבוץ גבע ובקיזוז ההכנסות הן מגיעות לאיזון תקציבי.
שירי הלהקה זוכים בשנים האחרונות לפופולריות מחודשת בתוכניות של שירי ארץ-ישראל ובערבי שירה בציבור. ביום העצמאות 2007, הוענק לגבעטרון פרס ישראל על מפעל חיים ותרומה למדינה. בין נימוקי הפרס נכתב כי:
בעולם הנשלט על ידי אופנות מתחלפות וקצרות מועד להקת הגבעטרון – ששורשיה מחוברים לעמק אך נוף צמרתה פרוס על כולנו בכל אתר – היא תופעה ייחודית, ובמרקם חיי-היצירה בישראל היא תופעה המקסימה את המאזין הצעיר כשם ששבתה את לב הוריו והוריהם לפניו.
שירם של הגבעטרון, “בת שישים”, בביצוע מחודש עם הראפר סאבלימינל, הפך להיות ב-2008 השיר הרשמי שליווה את חגיגות השישים למדינת ישראל. הגבעטרון היא אורחת קבועה בפסטיבל עין גב מדי שנה בשנה בחוה”מ פסח. בקיץ 2013 קיימה הלהקה במלאת לה 65 שנים סדרת הופעות באמפיתיאטרוני אשדוד, קריית מוצקין ובריכת הסולטאן בירושלים ובאולם האופרה במשכן לאמנויות הבמה שבתל אביב, יחד עם דודו פישר וטוביה צפיר. בת שישים הגבעטרון פלייבק קריוקי
ארץ ישראל מיושבת ברציפות מן התקופה הפרה-היסטורית. בשל מיקומה הגאוגרפי סמוך ליבשת אפריקה, אשר בה התרחשה האבולוציה של האדם, שימשה ארץ-ישראל כפרוזדור טבעי לנדידת בני-אדם קדמונים לאסיה ואירופה. כמה מן האתרים הארכאולוגים העתיקים בעולם מחוץ לאפריקה, בגיל של עד מיליון וחצי שנים לפני זמננו, התגלו בארץ-ישראל. תושבי אתרים אלו היו ציידים-לקטים שהשתייכו ככל הנראה למין הומו ארקטוס, והותירו אחריהם כלי-אבן רבים מן התרבות האשלית. בתקופה הפלאוליתית התיכונה, כ-250 עד 45 אלף שנים לפני זמננו, חי בארץ-ישראל האדם המודרני לצד האדם הניאנדרטלי. בתקופה זאת מערות הכרמל והגליל היו תחום התפוצה הצפוני ביותר בעולם של הראשון והדרומי ביותר של האחרון. לפני כ-15,000 שנים, בסוף התקופה האפיפלאוליתית, הופיעו בארץ ישראל כפרי הקבע הראשונים של התרבות הנאטופית. מיד לאחר מכן, בתקופה הנאוליתית, ארץ ישראל הייתה מהאזורים הראשונים בעולם שבהן הופיעה חקלאות. בה תורבתו החיטה כ-8000 שנה לפני הספירה, ועץ הזית כ-4000 שנה לפני הספירה. הערים הראשונות בתקופת הברונזה הקדומה (אלף שלישי לפנה”ס) היו קטנות יחסית וגודלן לא עלה על כמה עשרות דונם. עם הזמן התפתחו הערים הקטנות ליישובים גדולים ואף שידעו עליות ומורדות, נוצרו בה בסופו של דבר ערי מדינה משגשגות בעלות קשרי מסחר עם הסהר הפורה, מצרים ואזורים אחרים. בת שישים הגבעטרון פלייבק קריוקי
בתקופת הברונזה הבינימית בסוף האלף השלישי לפני הספירה אוכלוסיית ארץ ישראל הייתה נוודית. רועי צאן שהשקיעו מעט בבתים והרבה מאוד בקברים. בראשית האלף השני לפני הספירה, בתקופת הברונזה התיכונה החלה מגמת עיור במערך ישובי מפותח ובהם אף יישובים מבוצרים כדוגמת בית אל, גבעון, ירושלים ובית צור. עד המאה ה-12 לפני הספירה סוף תקופת הברונזה המאוחרת גרו בשטחי ארץ ישראל כנענים בעלי תרבות פגנית, שעסקו בגידול עצי פרי, צאן ובקר, דיג, חיטה ושעורה. בנוסף, על שפת הים היו מפעלי זכוכית ומצבעות ארגמן. באותה תקופה עמי האזור היו כפופים לאימפריה המצרית. בשל מיקומה האסטרטגי כחבל ארץ המחבר בין אסיה, אירופה ואפריקה, האימפריות הגדולות לטשו אליה עיניים וניסו לבסס את אחיזתם בה. החל מהמאה ה-12 לפני הספירה (יש המקדימים למאה ה-14) החלה חדירת בני ישראל לאזור. התיישבותם הרציפה נמשכה עד המאה השביעית לספירה, לצד עמים נוספים, בחלק מהזמן בממלכות עצמאיות [ממלכות יהודה וישראל (1000 – 586 לפנה”ס) והממלכה החשמונאית (167 – 37 לפנה”ס)] ובחלק אחר תחת שלטון של עמים ואימפריות כמו הפלשתים שבאו מאיי יון, האימפריה הפרסית (586 – 332 לפנה”ס), שהייתה סובלנית במיוחד, האימפריה היוונית (332 – 167 לפנה”ס) שהתעמתה עם היהודים על רקע תרבותי ונחלה מפלה בסופו של דבר, האימפריה הרומית (37 לפנה”ס – 324 לספירה) שידעה עימותים קשים עם יהודי הארץ, במיוחד במרד הגדול ובמרד בר כוכבא, עימותים שגרמו לאיבוד האחיזה הלאומית של היהודים בארץ, והאימפריה הביזנטית (324 – 638) שבתקופתה הידלדל היישוב היהודי שרובו היה בגליל.
בתקופה הערבית הקדומה (638 – 1099) חזר המרכז היהודי לירושלים, יהודים התיישבו גם ברמלה. תחת הצלבנים (1099 – 1260) שוב הורע מצב היהודים. הנוצרים טבחו בתושבים הלא נוצריים בערים, והיהודים שרדו הודות לכך שיישבו גם בכפרים. הממלוכים (1260 – 1517) כבשו את הארץ מידי הצלבנים, הרסו את היישובים הצלבניים ובנו מבני דת אסלאמיים. האימפריה העות’מאנית (1517 – 1917) שלטה בתקופה הבאה בארץ ישראל, אך ארץ ישראל נחשבה ל”חצר האחורית” שלה. לאחר כיבוש הארץ בידי הבריטים הם קיבלו מנדט מידי חבר הלאומים לשלוט בה (1917 – 1948) תחת ההבטחה לייסד בית לאומי ליהודים אך נסוגו במהלך השנים מהבטחה זו. מדינת ישראל שהיא דמוקרטיה יהודית קיימת בה משנת ה’תש”ח, (1948) שנת היווסדה.
מפת ארץ ישראל ששורטטה על ידי הרב יהוסף שוורץ ופורסמה בשנת 1847 בת שישים הגבעטרון פלייבק קריוקי
תחומי ארץ ישראל כוללים באופן גס את בקע ים-המלח (בקעת הירדן והערבה) ואת רצועות ההרים משני עבריו, מזרחה עד למדבר הסורי-ערבי ומערבה עד לים התיכון. בתחומים אלה כלולים בארץ זו במזרח האזורים הבאים: אדום, מואב, עמון, גלעד וגולן; ובמערב – נגב, יהודה, שומרון וגליל.
תחומי ארץ ישראל נדונים מהיבטים שונים במדעים שונים – כגון גאוגרפיה פיזית, ביו-גאוגרפיה, היסטוריה מדינית – ובכל אחד מהם מותווים גבולות מעט שונים. יתרה מזו: גם בתחומי מדע אחד ייתכנו תחומים שונים, בהתאם לקריטריונים שונים: לפי ימי דוד או ימי יאשיהו, ינאי או רבי עקיבא; לפי תפוצת אלונים או צבאים; לפי כמויות משקעים או קווי נוף; לפי הגדרותיו של חוקר זה או אחר.
במהלך תולדות האזור קמו בשטח ארץ ישראל בזו אחר זו מדינות שונות, אשר גבולותיהן המדויקים נבדלו במידה רבה אלה מאלה. התנ”ך מתאר שתי ממלכות עבריות – אפרים ויהודה, או ממלכת ישראל וממלכת יהודה, שהתפצלו מממלכת ישראל המאוחדת אחרי מותו של שלמה המלך. בתקופת ממלכת החשמונאים השתרעה ממלכת יהודה על רוב שטח ארץ ישראל. ברוב התקופות שלאחר מותו של המלך הורדוס (4 לפני הספירה) ועד לתקופת המנדט הבריטי (החל משנות ה-20 של המאה ה-20), הייתה ארץ ישראל חלק של מדינות או אימפריות שהשתרעו על שטחים נרחבים יותר – לעתים כמחוז בפני עצמו, ולעתים מחולקת על פני כמה מחוזות. יוצא דופן בולט הוא ממלכת ירושלים הצלבנית שהתקיימה בארץ ישראל במאה ה-11. בת שישים הגבעטרון פלייבק קריוקי
שדרת ההר המערבית, ובמיוחד הרי יהודה ושומרון, היו בדרך-כלל הגרעין של המדינות שקמו בארץ ישראל, ולעתים נכללה בהן גם שדרת ההר המזרחית, במיוחד מואב וגלעד. לגבי הגבולות המפורטים בדרום ובצפון יש שינויים גדולים מאוד מתקופה לתקופה. נקודות צפוניות ודרומיות, כגון נהריה או אילת, היו בתקופות רבות מחוץ לתחומי המדינה שקמה בארץ ישראל; זאת בניגוד לירושלים, בית לחם, שכם ושומרון, למשל, שהיו ברוב התקופות בבחינת ליבה של המדינה שקמה בארץ ישראל. בכמה תקופות היה מרכז המדינה (הפלשתית, הצלבנית) באזור החוף, בעוד ששדרת ההר המערבית הייתה בשולי המדינה או אף בידי מדינה אחרת, עוינת. כיום נמצאת רובה של ארץ ישראל המזרחית (עבר הירדן) בשטח ממלכת ירדן, ואילו ארץ ישראל המערבית מחולקת בין שטחה הריבוני של מדינת ישראל לבין שטחי יהודה ושומרון ורצועת עזה, הנתונים להסדרי שלטון מיוחדים.
עבר הירדן המזרחי מדרום לירמוך – כפי שהגדיר מנדט חבר הלאומים – 1922, (שטח המנדט הבריטי לשעבר) – כ-50,000 קמ”ר. רובם בשטח ממלכת ירדן, ששטחה כ-70,000 קמ”ר, והיתרה בשטח סוריה.
עבר הירדן המערבי – כפי שהגדיר מנדט חבר הלאומים, (שטח המנדט הבריטי לשעבר) – כ-27,000 קמ”ר. מתוכם כ-21,000 קמ”ר בריבונות מדינת ישראל, כ-800 קמ”ר בגליל העליון הלבנוני[דרוש מקור] והיתר מוחזק על ידי צה”ל (מאז מלחמת ששת הימים) או על ידי הרשות הפלסטינית (שהוקמה ב-1994). הריבונות על חלק זה שנויה במחלוקת בין ישראל לפלסטינים. בת שישים הגבעטרון פלייבק קריוקי
עבר הירדן המזרחי מצפון לירמוך – כפי שהגדיר מנדט חבר הלאומים, (שטח המנדט הצרפתי לשעבר) – כ-8,500 קמ”ר, רובם בשטח סוריה. כ-1,200 קמ”ר מתוכם נכבשו על ידי מדינת ישראל במלחמת ששת הימים, וסופחו בחוק רמת הגולן-1981. גורלם נמצא במחלוקת ובדיונים. (ראו רמת הגולן)
ארץ ישראל מוגדרת מבחינה גאוגרפית כדרומו של הלבנט. הלבנט (Levant, “מזרח” בצרפתית) הוא רצועה יבשתית המשתרעת מצפון לדרום לחופו המזרחי של הים התיכון, ברוחב ממוצע של כ-200 ק”מ, ובאורך של כ-700 ק”מ, והוא מקביל פחות או יותר לשטח הגאוגרפי המכונה בערבית א-שאם
במזרחה ובדרומה מוגבלת הארץ על ידי המדבר הסורי-ערבי; בצפון היא גובלת בסוריה (לבנון כלולה לעניין זה בסוריה); במערב גובלת בים התיכון ובמדבר סיני.
במרכזה של ארץ ישראל עובר לכל אורכה השבר הסורי אפריקני (בקע ים המלח, בקעת הירדן והערבה), החוצה אותה לשני חלקים סימטריים במידת-מה: עבר הירדן המערבי (היא גם “ארץ ישראל במובנה המצומצם”) ועבר הירדן המזרחי. רוב הנחלים בארץ ישראל המערבית זורמים משדרת ההר מערבה לים התיכון (ניקוז מערבי), או מזרחה לבקעת הירדן או לערבה (ניקוז מזרחי).
ארץ ישראל הוא מונח מתחומי הגאוגרפיה, הגאוגרפיה ההיסטורית והמדיניות. תחומי ארץ ישראל אינם חופפים את תחומי מדינת ישראל. ההיסטוריה של ארץ ישראל רצופה מלחמות וחילופי שלטון, שבעקבותיהם הוגדרו מחדש פעמים רבות גבולותיהן של המדינות ששכנו בה. חלוקת השטח הגאוגרפי למדינות וטריטוריות כיום מתבססת במידה רבה על הסכמים בין האימפריה העות’מאנית לבריטניה (1906), על הסכם סייקס-פיקו בין צרפת לבריטניה (1916) שאושר בועידת סן רמו (1920), על הסכמי רודוס (1949) ועל קווי הפסקת האש לאחר מלחמת ששת הימים (1967).
אסונות הטבע העיקריים שעלולים לפקוד את הארץ הם בצורות ורעידות אדמה. בת שישים הגבעטרון פלייבק קריוקי
משק המים של ארץ ישראל תלוי במידה רבה במי גשמים. מאגרי המים המתוקים מועטים (העיקרי שבהם הוא הכנרת), ואף הם תלויים כמעט לגמרי במים שמקורם במשקעים כגון גשמים ושלגים. ארץ ישראל נמצאת בשולי אזור האקלים הים תיכוני, על סף חגורת המדבריות, ולפיכך גשמים משמעותיים יורדים בה רק בשיא החורף (נובמבר-מרץ). בצורת, כלומר חורף שבו הגשמים מועטים במיוחד, אינה תופעה נדירה, והיא עלולה לגרום למחסור חמור במי שתייה ובנזק לגידולים חקלאיים.
ארץ ישראל נמצאת במוקד של פעילות טקטונית. סימנים בולטים לפעילות זאת הם השבר הסורי אפריקאי והרי געש (רובם כבויים) ברמת הגולן ובאיים באגן המזרחי של הים התיכון. לפיכך ארץ ישראל מועדת לרעידות אדמה, ואף לגלי צונמי (במקרה שרעידת האדמה מתרחשת בלב הים התיכון). רעידות אדמה חמורות מתרחשות בארץ מדי כמה עשורים. יש עדויות לגלי צונמי שפקדו את הארץ בתקופות קדומות, אולם לא בעת האחרונה.
על אף הטמפרטורה הגבוהה של מימי הים התיכון בתקופת הקיץ, לא נוצרות סופות טרופיות מול חופי הארץ, זאת בשל לחץ האוויר הגבוה ששורר באזור בתקופת הקיץ.
הצפות ומפולות בוץ אפשריות רק בשיא החורף, והן נדירות ברוב חלקי הארץ, למעט אזורי הערבה ומדבר יהודה. באזורים אלה כמות המשקעים נמוכה, אולם הם יורדים בבת-אחת וגורמים הצפות ומפולות בוואדיות.
אקלימה של ארץ ישראל הוא מגוון (יחסית לשטח שעליו היא נמצאת) ונחלק לשלושה אזורים:
אקלים ים תיכוני – רוב חלקה המרכזי והצפוני של ארץ ישראל נמצאים באזור של האקלים. האקלים הים תיכוני מאופיין בקיץ חם ודל במשקעים, עונות מעבר הפכפכות וחורף גשום (לעתים אף מושלג) וקר. באזורי האקלים הים תיכוני יורדים יותר מ-400 מ”מ של משקעים בשנה.
אקלים ערבתי – האקלים הערבתי הוא מעין אקלים מעבר בין האקלים הים תיכוני לבין האקלים המדברי. אי אפשר להגדיר במדויק היכן עובר הגבול בין סוגי האקלים, מפני שהשוני בין שנה לשנה בכמות המשקעים באזורי האקלים הערבתי הוא גדול מאוד. באר שבע לדוגמה, נמצאת באזור של אקלים ערבתי. באזורי האקלים הערבתי יורדים בין 200 ל-400 מ”מ של משקעים בשנה.
אקלים מדברי – רוב דרום הארץ נמצא באזור של אקלים מדברי ומהווה חלק מרצועת המדבריות הסובטרופיים העולמית. זהו אזור צחיח ודל במשקעים במשך כל השנה, ולא יורדים בו יותר מ-200 מ”מ של משקעים במהלך השנה. בת שישים הגבעטרון פלייבק קריוקי
ישנם המחשיבים את הר החרמון כנהנה מאקלים אחר: “אקלים הרים רמים”, מפני שכמות המשקעים בו היא גדולה מאוד והוא מכוסה מעטה שלג במשך רוב ימות החורף.
נהוג לחלק את השנה ל-4 עונות, אולם מבחינה מטאורולוגית ארץ ישראל, כמו שאר אגן הים התיכון, מתאפיינת בשתי עונות עיקריות – עונה קרירה וגשומה ועונה חמה ויבשה. בין שתי העונות האלה שוררות עונות מעבר קצרות שמתאפיינות בשינויים קיצוניים במזג האוויר ובתופעות מטאורולוגיות ייחודיות כגון שרב.
צמחיית ארץ ישראל ובלשון מדעית פלורה פלשתינה (Flora Palaestina) כוללת כ-2,600 מינים של הצומח, הפזורים בין 130 משפחות, וזאת מחוץ לצמחי התרבות שהאדם מגדל אותם.‏[20] יש המונים את מספר המינים ב-2,800. מבין הצמחים הללו 264 הוגדרו כצמחים מוגנים על פי חוק. הצומח בארץ מתאפיין בגיוון רב עקב ריבוי אזורי האקלים השונים של ארץ ישראל. החל מהאזור האירנו-טורני המאפיין את צפון ישראל וכלה באקלים המדברי של הנגב. צורות הצומח הנפוצות בארץ ישראל הם החורש הים-תיכוני, הבתה והגריגה. העצים האופיינים לארץ ישראל הם הזית, האלון, האלה, התאנה, החרוב והשיטה. בארץ ישראל מספר עצים עתיקים, שנשמרו הודות לפולחן מקומות וקברים קדושים וכן חקלאות מצד תושבי הארץ לאורך ההיסטוריה. עם הקמת מדינת ישראל החלה קרן קיימת לישראל בנטיעת יערות רבים, רובם הם יערות מחטניים.
בארץ ישראל פרחים רבים, כאשר האהובים והידועים ביותר ביניהם הם כלנית מצויה‏, רקפת מצויה, אירוסי ההיכל, צבעוני, נרקיס, תורמוס ההרים ושושן צחור – כולם צמחים מוגנים בישראל. לצידם פורחים בשפע גם חרציות, סביונים, לוטם, פרג אגסני, חרדל השדה, פשתה שעירה, מרגנית השדה ומספר מינים פולשים בהם החמציץ הנטוי, לנטנה ססגונית וטיונית החולות. בת שישים הגבעטרון פלייבק קריוקי
עולם החי בארץ ישראל עשיר כמו עולם הצומח על אף שטחה המצומצם של הארץ. לחי המגוון שתי סיבות:
מיקומה של ארץ ישראל הנמצאת בין האזור הממוזג מצפון לה ובין האזור הטרופי והמדברי מדרום לה, כן הארץ גובלת במערב עם הים התיכון ובמזרח עם המדבר. מכל האזורים האלו השתלבו בעלי חיים רבים בארץ. גיוון זה בארץ אפשר את ההתפתחות של בעלי חיים רבים.
במהלך עשרות מילוני שנים השתנה אקלים הארץ פעמים רבות, וכך השתלבו בארץ גם בעלי חיים מאזורים רחוקים וקרובים.
ארץ ישראל הייתה מאז ומעולם ארץ המגשרת בין אפריקה, אסיה ואירופה; ועל כן גם מיני החי הם מארצות שונות. נוסף על כך, שינויי הנוף: המדבר, השדות, הביצות, הנוף העירוני וההרים הגבוהים (דוגמת החרמון) הם גורם חשוב במפגש מינים שונים. בין מיני המדבר (רובם מאפריקה) ניתן למנות את השרקרק הירוק, היעל, הצבי, ישימונית, הראם הלבן, תנין היאור, נמר המדבר, צבוע מפוספס, יחמור, יחמור פרסי, ארבע קו מובהק ועקרב צהוב; מבין מיני השדות ניתן למנות את מושית השבע, פרחית נעמי, דבורת הדבש, שבלול השדה העגור האפור, אנפית הבקר ואדום החזה; מבין מיני הביצות ניתן למנות את הסיקסק והלוטרה; מבין מיני ההרים ניתן למנות את שבלול החרמון, צפע החרמון וירגזי החרמון; ומבין מיני הנוף העירוני ניתן למנות את חתול הבית, חולדה מצויה, שבלול הגינה, עטלף פירות מצוי, העורב האפור, הדרור והעורבני. כמו כן יש מספר מינים המזדמנים לישראל לעתים כגון הפלמינגו המצוי, שניתן לראותו בבריכות המלח שליד אילת, והפלמינגו הזוטר שנצפה בפעם האחרונה בישראל ב-2006. בישראל מצויים 33 מיני עטלפים: מהם 32 מיני עטלפי חרקים בסכנת הכחדה ואחד עטלף פירות מצוי הנפוץ בכל הארץ. מידי פעם נראים גם לווייתנאים מול חופי ישראל, בעיקר דולפינן ים-תיכוני ולעתים נדירות לווייתן מצוי. במפרץ אילת קיימים מעל 5000 מינים של בעלי חיים. קיומם מתאפשר בגלל הימצאותה של שונית אלמוגים עשירה במפרץ.
ישראל נמצאת על נתיב הנדידה של עופות רבים, בהם עגורים, חסידות, שקנאים ומיני ברווזים. רבים מהם עוצרים בישראל לנוח ולאכול, בעיקר ליד מקווי מים כמו אגמון החולה. מסיבה זו הפכה ישראל ליעד צפרות עולמי חשוב.‏הציפור הלאומית של ישראל היא הדוכיפת. בשנים האחרונות התרבו בארץ מינים פולשים, בעיקר עורב אפור, מיינה מצויה ודררת קרמר, הפוגעים באוכלוסיית העופות המקומית ובחקלאות עקב אופיים האגרסיבי.
מספר רב של מינים נכחדו או שנמצאים על סף הכחדה בגלל הרס בית גידול; דוגמאות לכך: ייבוש החולה, כריית חול על חופי ישראל (המפריעה לצבים להטיל ביצים) ובניית ערים, כפרים וקיבוצים למיניהם. כמו כן, בעלי החיים נעלמים גם מסיבות אחרות: ציד בלתי חוקי, סחר, והשתלטות של מינים פולשניים אשר לא אמורים להיות בארץ וברחו מגני חיות ומחזיקי סחר בלתי חוקי. מינים אלה דוחקים את שאר המינים לצד; חלקם אוכלים אותם, פוצעים אותם או נושכים אותם (דוגמת הנוטריה), את חלקם מהססים לאכול מאי ידיעה, וחלקם פשוט אוכלים על חשבון מינים אחרים. בנובמבר 2011 נתגלתה מחדש הצפרדע עגלשון שחור גחון, שנכחדה בעת ייבוש החולה. מינים רבים (כגון אריות או דובים) נכחדו מארץ ישראל וזאת בעיקר כתוצאה מציד לא מבוקר או אובדן שטחי מחיה. בת שישים הגבעטרון פלייבק קריוקי
לאורך השנים ועל אף הגלות, נשמר הקשר בין העם היהודי לבין ארץ ישראל. זרמים רבים ביהדות, מייחסים לארץ ישראל משמעות רוחנית מלבד ערכה הגאוגרפי. לפי אמונה זו, ארץ ישראל איננה קניין חיצוני לאומה, או קרקע פיזית גרידא, אלא היא חלק עצמותי מהקשר – תורת ישראל, עם ישראל וארץ ישראל.
על-פי המסורת היהודית הובטחה ארץ ישראל לעם ישראל, הבטחה שחזרה ונשנתה אצל שלושת אבות האומה, ובמקומות רבים בתנ”ך.
יהודים מתפללים בכותל המערבי בירושלים, העיר הקדושה ביותר ליהדות.
פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה. בת שישים הגבעטרון פלייבק קריוקי
קדושתה של הארץ מופיעה פעמים רבות בתורה ובדברי חז”ל. בספר דברים (יא, יב) נאמר: “אֶרֶץ, אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ: תָּמִיד, עֵינֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בָּהּ”. מצוות רבות מבין תרי”ג מצוות מתקיימות אך ורק בארץ ישראל (מצוות התלויות בארץ), כגון: ביכורים, שתי הלחם, שמיטה, תרומות ומעשרות, ועוד. לפיכך, אין יהודי יכול לקיים את כל תרי”ג מצוות אלא בארץ ישראל. זאת ועוד, מחוץ לארץ ישראל, שלושה מתוך ששת סדרי המשנה (סדרי זרעים, קדשים וטהרות) אינם רלוונטיים.
חז”ל מייחסים עדיפות משמעותית ללימוד תורה בארץ ישראל על פני זה שבחוץ לארץ. הוגים מאוחרים יותר קישרו עדיפות זאת בשיטת לימוד ייחודית לארץ ישראל שאינה מרבה בפלפול. נקודה זו מפותחת במיוחד בהגותו של הראי”ה קוק, שקרא לחזור לשיטת הלימוד הארץ-ישראלית המקורית, אך יש גישות שונות בהבנת דבריו.
לפי כל הפוסקים, מגורים בארץ ישראל היא מצווה, ולפי רוב השיטות מצווה זו שקולה כנגד כל המצוות שבתורה. קיימת מחלוקת הלכתית באיזו מידה תקפה מצווה זו, גם בזמננו, לאחר חורבן בית המקדש. לאורך הדורות, מאז חורבן בית שני ועד היום, היו וישנם רבנים שאוסרים עלייה המונית לארץ ישראל בטענה שהגלות היא גזרה שיש לקבל אותה עד בוא המשיח, והסתמכו על דברי רב יהודה (מסכת כתובות קיא, א). אין פוסק שפסק דעת יחיד זו להלכה, ואין להתעלם מדברי הברייתא באותה סוגיא (מסכת כתובות קי, ב) וכן פסק הרמב”ם (הלכות מלכים ה, יב).
הקשר של עם ישראל לארץ ישראל נשמר לאורך אלפי שנים, ובא לידי ביטוי בעיקר בתפילות שבהן מוזכרות ארץ ישראל וירושלים פעמים רבות. יהודים מעשיים יותר שכונו שד”רים (שלוח דרבנן), הסתובבו בקהילות יהודיות ואספו כסף לחיזוק ההתיישבות בארץ ישראל.
מזמן לזמן עלו יהודים לארץ ישראל, הן בקבוצות והן ביחידים. כך למשל בתחילת המאה ה-13 עלו מאות תלמידי חכמים במסגרת עליית בעלי התוספות לעכו. את תחילת המאה ה-19 פתחו תלמידי הגר”א כשתגברו במאות רבות את היהודים בארץ, במיוחד בצפת וירושלים. לקראת סוף המאה ה-19 התגברה העלייה של יהודים לארץ. עלייה גדולה יחסית, עליית אעלה בתמר, בשנים 1881-1882 הייתה גם מקהילת יהודי תימן. הקמת התנועות הציוניות במזרח אירופה הביאה לעלייה גדולה יחסית משם, ולהקמת יישובים יהודיים חדשים, שהוקמו אף בידי היהודים הוותיקים (“היישוב הישן”) בארץ.