,

באנו חושך לגרש פלייבק קריוקי

 39.00

מק"ט: אין מידע קטגוריות: ,

באנו חושך לגרש פלייבק קריוקי

האזן לדוגמית פלייבק

האזן לדוגמית קריוקי/כתוביות

 


חג החנוכה (הַחֲנֻכָּה) או חג האורים הוא חג יהודי הנחגג במשך שמונה ימים. ימים אלה הם ימי הודאה, שאותם תיקנו חכמי ישראל בזמן בית המקדש השני, לזכר ניצחונם של החשמונאים במרד נגד היוונים, חנוכתו מחדש של בית המקדש ונס פך השמן. החג מצוין באמירת הלל והודאה וכן בהדלקת נרות חנוכה, בשמונת הימים מכ”ה בכסלו עד ב’ בטבת או ג’ בטבת. חנוכה נחשב כמצווה דרבנן.
מקור שמם של ימי החנוכה הוא כנראה מלשון חנוכת המזבח או חנוכת המקדש, שנערכה לאחר כיבושו וטיהורו של בית המקדש על ידי המכבים, שלזכרה נחגג החג בתאריכו, כפי שמתואר בספר מקבים א’, בדומה לחנוכת המשכן ולחנוכת מקדש שלמה, ובהתאמה להנחת אבן הפינה לבית המקדש השני (יום ייסוד היכל ה’) שהייתה בתאריך דומה,הייתה זו גם האפשרות המחודשת להשלים את חגיגת חג הסוכות ושמיני עצרת בבית המקדש, חגיגות הנמשכות שמונה ימים בדומה ל”שבעת ימי המילואים” בטרם חנוכת המשכן
שם נוסף לחג המקובל בעברית החדשה הוא “חג האוּרים”. שם זה (φῶτα, כלומר “אורות” או “אוּרים”) מובא כבר אצל ההיסטוריון יוסף בן מתתיהו[6].
המקורות הראשוניים לחנוכה הם ספרי המקבים. בספר מקבים א’ מסופר על טיהור בית המקדש וחנוכתו בכ”ה כסלו, קביעת חג שמונת ימים באותה שנה, וקביעת החג לשנים הבאות על ידי יהודה המכבי ו’קהל ישראל’.
ויהי ביום החמישי ועשרים לחדש התשיעי הוא כסלו, בשנת שמונה וארבעים ומאה, וישכימו בבוקר ויעלו עולות על המזבח החדש כמשפט. ויחנכו את המזבח בעצם היום אשר טמאו אותו הגויים, ויהללו לה’ בשירים ובכינורות בחלילים ובמצלצלים, ויפלו על פניהם וישתחוו לה’ על אשר נתן להם עוז ותשועה, ויחוגו את חנוכת המזבח שמונת ימים. [….] ויצווה יהודה ואחיו וכל קהל ישראל לחוג את חנוכת המזבח ביום החמישה ועשרים לחדש כסלו, שמונת ימים מדי שנה בשנה, בהלל ובתודה לה’. באנו חושך לגרש פלייבק קריוקי
בספר מקבים ב’ מסופר גם כן על טיהור המקדש, אך מופיע טעם נוסף לקביעת שמונת ימי החנוכה, כהשלמה לחג הסוכות אותו לא זכו היהודים לקיים באותה שנה: באנו חושך לגרש פלייבק קריוקי
ומאת ה’ הייתה זאת לחטא את הבית בעצם היום ההוא אשר טימאו אתו הגויים, והוא יום העשרים וחמשה לירח כסלו. ויחוגו חג לה’ שמונת ימים כימי חג הסוכות, ויזכרו את הימים מקדם בחגגם את חג הסוכות בהרים ובמערות, ויתעו בישימון כבהמות שדה. ויקחו ערבי נחל וכפות תמרים וישירו שיר שבח והודיה לה’, אשר נתן להם עוז ותשועה לטהר את בית מקדשו. ויעבירו קול בכל ערי יהודה לחוג את החג הזה מדי שנה בשנה.
ספר מקבים אף מצטט איגרת שנשלחה מאנשי ארץ ישראל לאנשי מצרים, בה הם קוראים להם לחוג את חג החנוכה:
ועתה כי יש את נפשנו לחוג את יום חנוכת המזבח בעשרים וחמש לחודש כסלו. לא חדלנו מהודיע אתכם לחוג אותו עמנו. וחגותם אותו כימי חג הסוכות, וכיום אשר מצא בו נחמיה את אש הקודש בשובו לבנות את המקדש ואת המזבח, ויקרב עליו עולות וזבחים לאלוהים.
כרזת פרסום למרוץ הלפיד של תנועת מכבי הצעיר, 1949 מעשה בלביבות חנה זלדה פלייבק קריוקי
מקור נוסף המתאר את החנוכה המחודשת של המקדש ואת קביעת החג לדורות הוא יוסף בן מתתיהו בספרו “קדמוניות היהודים”:
ולאחר שטיהרו בקפדנות, הכניס בו כלים חדשים [….] ובעשרים וחמישה לחודש כסלו שהמוקדונים קוראים לו אפלאיוס – הדליקו נרות במנורה והקטירו על המזבח. וקרה המקרה ודברים אלה נעשו לאחר שלוש שנים, באותו יום שבו נהפכה עבודת-הקדש של היהודים לעבודת-שיקוץ טמאה. [….]
ויהודה חגג עם בני עירו את חידוש הקורבנות בבית המקדש במשך שמונה ימים ולא הניח שום צורה של שמחה, אלא היטיב לבם בזבחים מפוארים שעלו בדמים מרובים. וכיבד את אלוהים בשירי תהילות ומנגינות עלי נבל ושימח את העם. וגדולה כל כך הייתה חדוותם על חידוש מנהגיהם, שניתנה להם הרשות לאחר זמן רב, בלי שציפו לכך, לעבוד את אלוהיהם, עד שחוקקו חוק לדורות אחריהם לחוג את חידוש העבודה במקדש במשך שמונה ימים.
ומאותו זמן ועד היום הננו חוגגים את החג וקוראים לו חג האורים (=fora, חג האש/ההתגלות). ונראה לי שנתנו את הכינוי הזה לחג משום שאותה הזכות (לעבוד את אלוהינו) הופיעה לנו בלי שקיווינו לה. מעשה בלביבות חנה זלדה פלייבק קריוקי
חנוכה מוזכר גם במגילת תענית. ניתן למצוא אזכורים קדומים לחנוכה במספר מקומות במשנה, אך ללא פירוט על מהותו ותוכנו של החג, מלבד אזכור אגבי ממנו ניכר כי חנוכה נחגג באמצעות הדלקת נר מחוץ לבית, ואזכור כי קריאת התורה בחנוכה היא בפרשת קורבנות הנשיאים. אזכורים אגביים דומים קיימים גם בתוספתא[8], שמהן ניתן ללמוד שקראו בחנוכה הלל (סוכה ג ב), והוסיפו הודאה בתפילת שמונה עשרה מעין המאורע (ברכות ג יד). לעצם השאלה מדוע רבי יהודה הנשיא לא ייחד מסכת שלמה לחנוכה (בדומה למסכת מגילה המיוחדת לפורים), ישנן תשובות שונות בספרות הרבנית והמחקרית באנו חושך לגרש פלייבק קריוקי
בתלמוד הבבלי במסכת שבת ישנה התייחסות מפורטת יותר למצוות חנוכה ולעניינים נוספים אשר נקשרו בה ובמלכות בית חשמונאי. אך לעומת זאת בתלמוד הירושלמי ישנה התייחסות אגבית הדומה להתייחסות המשנה לחג.
החג מוזכר באופן אגבי בבשורה על-פי יוחנן (י, כב) כחג שנחוג בתקופת הבית: “וַיְהִי חֲנֻכָּה (ἐνκαίνια) בִּירוּשָׁלָיִם וְהָעֵת סְתָיו׃ וְיֵשׁוּעַ מִתְהַלֵךְ בַּמִּקְדָּשׁ בְּאוּלָם שֶׁל־שְׁלֹמֹה”. הוראתו של יהודה המקבי לחוג מדי שנה את חנוכת המזבח בכ”ה בכסלו, כפי שהיא מתועדת בספר מקבים א’ ד’ נ”ט, נשמרה בקאנון הנוצרי עם יתר הספרים החיצוניים שלא הוכללו בתנ”ך.
לאורך ההיסטוריה, מרד המקבים היה אירוע חשוב בזיכרון הנוצרי, אם כי דרשנים והוגים מטעם הכנסייה נדרשו להתמודד עם הצורך להסביר לקהלם כי העמידה על שמירת התורה – במיוחד ברית מילה ודיני הכשרות, ציוויים שהנצרות שללה במפגיע – הריגת מפריה החוטאים ומלחמת יהודים בגויים היו בגדר עשיית רצון האל לפני בוא ישו.
בשנת 167 לפנה”ס החלו החשמונאים להנהיג את ההתקוממות נגד השלטון הסלאוקי בארץ ישראל, שכונתה “מרד החשמונאים”, על רקע גזירות אנטיוכוס, איסורים שהוטלו על ידי השלטון הזר על קיום מצוות יהודיות עיקריות. בשנת 164 לפנה”ס (שנת ג’ תקצ”ז בלוח העברי) הצליחו המורדים לשחרר את ירושלים ובית המקדש משלטון היוונים והמתיוונים, שתחת שלטונם שבת בית המקדש מפעילות כשלוש שנים. אף שהמרד לא נגמר, והלחימה בארץ ישראל המשיכה כעשרים שנים נוספות, נקבע תאריך החג בימי השיא של המאבק – ימי שחרור המקדש וירושלים[13].
לפי המסורת היהודית ניצחו החשמונאים את היוונים בשנת ג’תרכ”ב (138 לפנה”ס), ובשנה שאחרי חנוכת המקדש קבעו לחגוג את חג החנוכה[14].
בתפילת על הניסים, תוספת בימי חנוכה לתפילת שמונה עשרה ולברכת המזון, מודגש הניצחון הנסי במלחמת השחרור משעבוד היוונים:
בִּימֵי מַתִּתְיָה בֶן יוחָנָן כּהֵן גָּדול חַשְׁמונָאי וּבָנָיו, כְּשֶׁעָמְדָה מַלְכוּת יָוָן הָרְשָׁעָה עַל עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל לְשַׁכְּחָם תּורָתָךְ וּלְהַעֲבִירָם מֵחֻקֵּי רְצונָךְ. וְאַתָּה בְרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים עָמַדְתָּ לָהֶם בְּעֵת צָרָתָם: רַבְתָּ אֶת רִיבָם, דַּנְתָּ אֶת דִּינָם, נָקַמְתָּ אֶת נִקְמָתָם. מָסַרְתָּ גִּבּורִים בְּיַד חַלָּשִׁים, וְרַבִּים בְּיַד מְעַטִּים, וּרְשָׁעִים בְּיַד צַדִּיקִים, וּטְמֵאִים בְּיַד טְהורִים, וְזֵדִים בְּיַד עוסְקֵי תורָתֶךָ. לְךָ עָשִׂיתָ שֵׁם גָּדול וְקָדושׁ בְּעולָמָךְ, וּלְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל עָשִׂיתָ תְּשׁוּעָה גְדולָה וּפֻרְקָן כְּהַיּום הַזֶּה.
בסכוליון, פירוש עברי קדום למגילת תענית, מתואר החג בפירוט ובו מופיע לראשונה סיפור נס פך השמן. על פי מקור זה, כאשר ביקשו החשמונאים לחדש את פעילות בית המקדש, לא היה בידם שמן זית טהור הנחוץ להדלקת המנורה. לבסוף נמצא פך שהכיל כמות שמן מספיקה להדלקת המנורה במשך יום אחד בלבד, אך בדרך נס הספיק השמן למשך שמונה ימים שלמים. בעקבות נס זה קבעו חכמים להדליק נרות מדי שנה במשך שמונה ימים
נס פך השמן אינו מופיע בסכוליון כהסבר בלעדי לקביעת חנוכה ומספר ימיו, ובצידו מופיע ההסבר שזהו זכר לשמונת ימי חידוש המזבח בידי בני חשמונאי: באנו חושך לגרש פלייבק קריוקי
כשנכנסו יונים להיכל, טמאו כל השמנים שבהיכל. וכשגברה יד בית חשמונאי ונצחום, בדקו ולא מצאו אלא פך אחד שהיה מונח בחותמו של כהן גדול שלא נטמא. ולא היה בו להדליק אלא יום אחד, ונעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים. […]
מה ראו לעשות חנוכה זו שמונה ימים? אלא בימי מלכות יון נכנסו בני חשמונאי להיכל ובנו את המזבח ושדוהו בשיד ותקנו בו כלי שרת והיו מתעסקין בו שמונה ימים.
ומה ראו להדליק את הנרות? אלא בימי מלכות יון שנכנסו בני חשמונאי להיכל ושבעה שיפודין של ברזל היה בידיהם וחיפום בעץ והדליקו בהם.
ומה ראו לגמור בהם את ההלל? אלא שכל תשועה ותשועה שעושה הקב”ה לישראל – היו מקדימין לפניו בהלל, בשירה, בשבח ובהודאה.
— הסכוליון למגילת תענית, על חודש כסלו, בתרגום לעברית
חלקו הראשון של תיאור זה המתאר את נס פך השמן מופיע גם במסכת שבת בתלמוד הבבלי. התיאור בסכוליון שונה מהמסופר במקורות הקדומים יותר, והוא הראשון שמספר על נס פך השמן, ומוסיף אותו לצד הניצחון במלחמה המתואר כבר במקורות הקודמים.
במהלך הגלות קיבלו נס פך השמן ונצחיות תורת ישראל הדגשה והבלטה ואילו השחרור והחירות פחות הובלטו. יש המסבירים[דרוש מקור] את השינוי בדגשים אלה בכך שלאחר הכיבוש הרומאי היה קשה תודעתית ומסוכן מעשית, לחגוג כציבור חג בעל משמעות לאומית ולכן בחרו חז”ל להדגיש פן אחר של ימי החנוכה, כזה שיש לו משמעות גם בזמן החורבן והגלות.
שמונת ימי חנוכת המזבח או סוכות ועצרת באנו חושך לגרש פלייבק קריוקי
הסברים נוספים לכך שחג החנוכה נמשך שמונה ימים מופיעים בספרי חשמונאים. לפי ספר חשמונאים א (פרק ד), חנוכת המזבח שעשו המכבים במשך שמונה ימים (כמו חנוכת המשכן וחנוכת בית המקדש הראשון שנמשכו שמונה ימים) נקבעה לדורות. ספר חשמונאים ב (פרק י), מציע הסבר נוסף: כיוון שלא יכלו לחגוג באותה שנה את חג הסוכות, עשו לו זכר לאחר שחרור ירושלים: מעשה בלביבות חנה זלדה פלייבק קריוקי
ויחוגו את שמונת הימים בשמחה כחג הסוכות בזכרם את רעותם לפני זמן מה בחג הסוכות בהרים ובמערות כחיות השדה. ועל כן בענפי עץ עבות ובענפי הדר ובכפות תמרים בידיהם הודו לאשר הצליח בידם לטהר את מכונו. ובדעת כולם נמנו וקבעו לכל עם היהודים לחג מדי שנה בשנה את הימים האלה.
בתלמוד הבבלי ובמדרש בראשית רבה יש אזכורים לחגי אמצע החורף שלא בהקשר לחנוכה. ציון התקופה בה הימים מפסיקים להתקצר ומתחילים להתארך. בתקופה זו מתחדשת האופטימיות כיוון שהעולם שהלך ושקע בחשיכה מתחיל להתמלא בהדרגה באור. המדרשים בתלמוד מספרים על אדם הראשון שראה את הימים ההולכים ומתקצרים ונבהל, ומקשרים את הסיפור לחג אמצע החורף:
תנו רבנן: לפי שראה אדם הראשון יום שמתמעט והולך, אמר: אוי לי, שמא בשביל שסרחתי עולם חשוך בעדי וחוזר לתוהו ובוהו, וזו היא מיתה שנקנסה עלי מן השמים, עמד וישב ח’ ימים בתענית ובתפלה, כיון שראה תקופת טבת וראה יום שמאריך והולך, אמר: מנהגו של עולם הוא, הלך ועשה שמונה ימים טובים, לשנה האחרת עשאן לאלו ולאלו ימים טובים. הוא קבעם לשם שמים, והם קבעום לשם עבודת כוכבים.
מוזיקה יהודית, המורשת המוזיקלית של העם היהודי לדורותיו, כוללת הן מוזיקה ליטורגית והן מוזיקה אמנותית ופופולרית, וכן מגוון קצבים וצלילים שהושפעו מתרבויות מוזיקליות שונות לאורך תקופה של 3,000 שנה, החל מהתרבות המזרח תיכונית העתיקה, ובהמשך בתרבויות השונות בארצות התפוצה שבהן היה העם היהודי מפוזר במשך כ-2,000 שנה, ועד הקמת מדינת ישראל וימינו אלה. בשלהי המאה ה-19, החל מפעל כינוס ושימור חומרי ורעיוני של המסורות המוזיקליות בשל החשש שבחלוף הדורות והתמורות הן יאבדו. מעשה בלביבות חנה זלדה פלייבק קריוקי
ההגדרה המעשית ביותר ל”מוזיקה יהודית” היא ככל הנראה זו שהוצעה על ידי האתנומוזיקולוג קורט זאקס: “מוזיקה שנוצרת על ידי יהודים, עבור יהודים, וכיהודים”.עם זאת, מוזיקה זו לא קורצה מחומר אחיד ועברה שינויים לאורך ההיסטוריה: היהודים בפזורה באו במגע עם מגוון רחב של סגנונות מוזיקליים שבחלקם אף היו שונים באופן מהותי מהמסורת היהודית (למשל באירופה). באנו חושך לגרש פלייבק קריוקי
השאלה מה מגדיר מוזיקה כיהודית הייתה נתונה במחלוקת בין חוקרים במיוחד בכל הנוגע ליצירות מוזיקה קלאסית מערבית. קיומה של מוזיקה יהודית כזו נחקרה ביתר שאת כתגובה למאמרו האנטישמי של ריכרד וגנר, “היהדות במוזיקה”. לחלק מהיצירות הללו הוצמדו קונוטציות “יהודיות” מתוך כוונה מפורשת של המלחינים או באמצעות פרשנות המבקרים והציבור, אף שרוב המלחינים ממוצא יהודי במאה ה-19 הלחינו מוזיקה שלא יכלה להיחשב כיהודית בכל מובן שהוא, לא בעיני הביקורת ולא בעיני המלחינים עצמם. כך לדוגמה, ז’אק אופנבאך, מלחין אופרות ואופרטות מהשורה הראשונה במאה ה-19, היה בנו של חזן וגדל באווירה של מוזיקה יהודית מסורתית, אבל המוזיקה שהלחין נעדרת מאפייני סגנון יהודיים, ואף הוא עצמו לא החשיב את יצירתו כיהודית. גם פליקס מנדלסון, נכדו של הפילוסוף היהודי משה מנדלסון, המשיך לראות עצמו כיהודי על אף הטבלתו לנצרות בגיל שבע, אולם אין ביצירתו מאפיין יהודי. “מוזיקה הנכתבת על ידי יהודים אינה בהכרח מוזיקה יהודית”, כתב אריק ורנר (Eric Werner) ב-1938 במאמר חלוצי בנושא בכתב העת Musica Hebraica (“מוזיקה עברית”, דהיינו “יהודית”). באנו חושך לגרש פלייבק קריוקי
במהלך המאה ה-20 התפתחו שלוש גישות מרכזיות בחקר המוזיקה היהודית. גישה אחת רואה במזמורים, מנגינות או לחנים יהודיים עממיים כקובעת את “יהדותה” של היצירה. הגישה הסוציולוגית נותנת משקל לחיי קהילה יהודית (כגון יהדות מזרח אירופה) או להשפעתה של ריבונות מדינית (כגון מדינת ישראל) יהודית שמתוכם נוצרה המוזיקה. לבסוף, הגישה הגנטית-פסיכולוגית מזהה תכונות מוזיקליות מסוימות כנובעות מ”הנשמה היהודית הפנימית”. באנו חושך לגרש פלייבק קריוקי
היהדות מעולם לא פיתחה מערכת כוללת של תווים מוזיקליים במובן האירופי של סימון טונים, אם כי טעמי המקרא שימשו כאינדיקטורים למנגינות המלוות טקסטים מקראיים. מקובל לראות בטעמים אלו, שתוכנם השתנה ממקום למקום והועבר אך ורק מפה לאוזן, את שורשה של המוזיקה היהודית.
המקרא הוא המקור החשוב והעשיר ביותר על אודות חיי המוזיקה בארץ ישראל בעת העתיקה. עם זאת, קיים קושי רב לסדר כרונולוגית את העדויות המקראיות על המסורות המוזיקליות שהתקיימו אז, וזאת משום שלעתים קרובות הן מתארות אירועים מוקדמים במקור מאוחר יחסית, ללא היגיון וללא סדר כרונולוגי. דוגמה לכך הם התיאורים על שירת הלוויים ופריסת כלי הנגינה בבית המקדש, שמתארים כנראה את חוויות המתאר עצמו מתקופתו. את התנ”ך משלימים אפוא מספר מקורות נוספים, כגון ממצאים ארכיאולוגיים של כלי נגינה, איורים של סצנות מוזיקליות, השוואות למסורות מתרבויות שכנות, כמו גם מקורות בתר-מקראיים, כגון כתבי פילון האלכסנדרוני ויוסף בן מתתיהו, הספרים החיצוניים ודברי התַּנָּאים.
הממד המיתי וראשית המוזיקה מופיע במסורת המקראית בסיפורו של יוּבָל, “הוא היה אֲבִי כָּל תֹּפֵשׂ כִּנּוֹר וְעוּגָב” (בראשית, ד’, כ”א). יתר המופעים מזכירים, ברובם, את חשיבות המוזיקה בהיבט הפולחני. בתיאורי המשכן בנדודי בני ישראל במדבר, אין כלל אזכור למוזיקה. החצוצרות שמוזכרות במקרא, שימשו בעיקר כאמצעי לאיסוף העם במסעות ובשעת מלחמה, וכן כהעלאת “זיכרון” האל בעת הקרבת קרבנות. הפעמון שענד הכהן על מעיל האפוד לא שימש ככלי מוזיקלי, אלא מילא תפקיד אַפּוֹטְרוֹפּאי.תיאורי הבאת ארון הברית לירושלים על ידי דוד המלך, בליווי אינסטרומנטלי, עומדים בהקשר של חגיגה ציבורית ספונטנית ולא כטקס מסודר. גם סיפור חנוכת בית המקדש הראשון בימי שלמה המלך אינו כולל תיאורים מוזיקליים מפורשים. באנו חושך לגרש פלייבק קריוקי
במקרא ישנם מספר תיאורים על חגיגות ספונטניות ומאורגנות שבהן נשים שרו, תופפו ורקדו לאחר ניצחונות במלחמה; בקרב הבדואים נפוץ נוהג זה עד ימינו. הדבר מתואר בין היתר בשירת מרים וכן בקבלת הפנים שנערכה לדוד ולשאול המלך לאחר שהכו את הפלשתים. בנוסף, ישנם תיאורים של פעילות מוזיקלית לא דתית. בעיקר במשתי העשירים ובחצרות המלכים, לעתים קרובות בנימת תוכחה. מוזיקה עממית מוזכרת רק לעתים נדירות, ומופיעה בין היתר בשמחות משפחתיות, בחגיגות הבציר והקציר וכן כסוג של שירי עבודה וקריאות קצביות של הבוצרים בכרמים. הסגולות הרוחניות של המוזיקה מובעות בפסוקים המספרים על דוד שניגן לפני שאול כדי לסלק מעליו את מצב רוחו הנוגה (ספר שמואל א’, פרק ט”ז, פסוק כ”ג), ועל ההשראה שנחה על הנביאים כתוצאה מריקוד ומנגינה – “והיה כְּנַגֵּן הַמְנַגֵּן ותהי עליו יד ה'” (ספר מלכים ב’, פרק ג’, פסוק ט”ו) – בקבוצות “בני הנביאים” אחת הדרכים להשראה לנבואה ודבר מקובל היה נגינת מוזיקה. כשהרבי מזמר פלייבק קריוקי
בספר דברי הימים מופיע האלמנט המוזיקלי כחלק החשוב ביותר של עבודת המקדש, כולל רשימות מפורטות של כלי הנגינה, ושל סדר משמרות הזמרים והמנגנים הלויים, שלפי המסופר תוכננו על ידי דוד ויושמו על ידי שלמה בבית המקדש הראשון. השופר הוא כלי הנגינה המקראי היחיד ששרד עד ימינו. מרשימות הגולים בספרי עזרא ונחמיה, המציינות מספר משפחות זמרים, ניתן ללמוד על כך שהמוזיקה מילאה תפקיד מסוים גם לקראת סוף ימי בית המקדש הראשון, אם כי ישנם ממצאים המצביעים על כך שבבית המקדש הראשון היה שימוש מועט במוזיקה. המוזיקה בלטה ככל הנראה יותר במקדשים מחוץ לירושלים, כפי שעולה בין היתר מנבואות הזעם של הנביא עמוס נגד הפאר החיצוני והשירה באחד מהמקדשים הללו, ככל הנראה בשכם: “הָסֵר מֵעָלַי הֲמוֹן שִׁרֶיךָ, וְזִמְרַת נְבָלֶיךָ לֹא אֶשְׁמָע” (עמוס, ה’, כ”ג). הקינה במזמור על נהרות בבל, “עַל עֲרָבִים בְּתוֹכָהּ תָּלִינוּ כִּנֹּרוֹתֵינוּ, כִּי שָׁם שְׁאֵלוּנוּ שׁוֹבֵינוּ דִּבְרֵי שִׁיר” (תהלים, קל”ז, ב’-ג’), איננה האנשה פיוטית מופשטת, אלא נסובה על זמרים לויים שאולצו בין היתר לשיר “שירי ה'” בפני שוביהם, מלכי אשור ובבל. עם השיבה מגלות בבל שבה שירת הקודש לשמש בעבודת בית המקדש השני שהוקם בירושלים, ומבנה התזמורות שהיו נהוגות באשור אף הפכו לאבטיפוס של התזמורות בבית המקדש.
חורבן בית המקדש השני בשנת 70 לספירה וביטול עבודת המקדש בעקבותיו, שמו קץ לזמרה האינסטרומנטלית המעודנת של הלויים. השימוש בכלי נגינה לליווי התפילה נאסר בין היתר משום “זכר לחורבן”, והמוזיקה בכלל, שנתפסה לעתים כמקור בידור חסר תכלית, הוגבלה בעיקר ל”שמחת מצווה” או לאמנות קולית (גברית) בלבד בבתי הכנסת. מגבלה זו הותירה חותם עז במורשת המוזיקלית היהודית; המיומנויות שצברו הלויים במשך דורות לא נוצלו בבתי הכנסת, ונעלמו עם השנים; והתפילה המילולית, שמילאה כעת את תפקיד הקרבנות בעבודת האל, צריכה הייתה להיות מסוגלת להביע את ה”עבודה שבלב”, ולבטא מגוון רחב של רגשות אנושיים: שמחה, הכרת תודה, שבח, תודעת חטא וחרטה.
המידע שקיים בידינו אודות המסורת המוזיקלית שהייתה נהוגה בבתי הכנסת מבוססת בעיקר על תיאורים משניים ועל מסורת בעל פה, הן בשל העובדה שהמערכת המודרנית לרישום תווים, שעושה שימוש בחמשה, התפתחה רק במאה ה-11, והן בשל העדר הכשרה רחבה בקרב יהודים לשימוש בשיטות לתיעוד מדויק של מוזיקה גם בתקופות מאוחרות יותר. שימוש ראשון ונדיר בתווי נגינה של מוזיקה יהודית הוא משנת 1130 לערך, אך עיקר מלאכת התיעוד החלה במאה ה-18 לאחר שחזנים למדו מוזיקה מערבית. מעשה בלביבות חנה זלדה פלייבק קריוקי
במהלך המאות הראשונות לספירה שררה אחדות סגנונית בבתי הכנסת בקהילות היהודיות השונות במזרח התיכון. לחנים מורכבים לא היו מקובלים, ככל הנראה, ומנגינות התפילה התבססו על תבניות דקלום (קריאה יפה בקול רם) פשוטות של אמירת תהילים ופרקי תפילה אחרים, שהוקראו על ידי שליח ציבור יחד עם הקהל במעין דיאלוג. למשל: הצבור אמר “נאוה תהילה”, והחזן המשיך: “בפי ישרים…” שיטה זו עדיין נהוגה בימינו בקהילות תימניות. סגנון דומה של דקלום קיים גם במסורת של הכנסיות הקתוליות והאורתודוקסיות העתיקות ביותר, שככל הנראה קיבלו מהיהדות את כתבי הקודש יחד עם השלד המוזיקלי שנלווה אליהם. באנו חושך לגרש פלייבק קריוקי
בתקופת גאוני בבל במאה השישית, כשהחלו להתפתח הפיוטים – קטעי שירה דידקטיים ששולבו בקטעי התפילה הקיימים, ולפיוטים הוצמדו לחנים מיוחדים, התבסס מעמדו של שליח הציבור כחזן שנדרש לזמר את הלחנים בביצוע אמנותי הולם. הפיוטים אף נכתבו לרוב על ידי החזנים עצמם. אחד החזנים הראשונים, שנחשב ליוצר צורת הפיוט, היה אלעזר הקליר שחי בארץ ישראל במאה השישית. התפתחות הפיוט והניגון לוותה בהתנגדות מצד רבנים, בין היתר כי הם נתפסו כשינוי מ”מטבע שטבעו חכמים”. כך למשל פסק רב נחשון שחי בבבל במאה התשיעית: “ואין מכניסים לבית הכנסת חזן שיודע פיוט. ובית הכנסת שאומרים פיוט מעידין על עצמם שאינם תלמידי חכמים”. גם בגרמניה בסוף המאה ה-12 מחה רבי יהודה החסיד על החזנים שחוזרים על הקטעים המיועדים לציבור: “חטא הוא, לפי שהן עושין כן כדי להשמיע קולם הנעים, ועוד שיש טורח ציבור שלא לצורך”.למרות זאת התחבבו הפיוטים והנעימות על הקהל, ועם השנים הפכה מוזיקת בית הכנסת לאמנות המוזיקלית היחידה שנטמעה במורשת היהודית גם מחוץ לבית הכנסת בכלל מחזור החיים היהודי. הדרישות יצרו ביקוש לחזנים מוכשרים בבתי הכנסת, שהעלו את החזנות לדרגת אמנות אשר שכרה בצִדהּ .
ההבדלים בהשקפות ובטעמים בין הקהילות בפזורה היהודית, הובילו למנהגים מוזיקליים שונים בבתי הכנסת, לא רק בין קבוצות גדולות (כמו מנהג אשכנז, ספרד, איטליה, רומניה), אלא גם בין קהילות “פנימיות”, כגון יהודי אביניון, מיינץ ופראג, שפיתחו מאפיינים מוזיקליים משלהם. הרפרטואר של שירת הקודש של ביתא ישראל ייחודי בכך שהוא חף כמעט לחלוטין מהשפעת מסורות דתיות מטריטוריות סמוכות למקום מושבם בגלות אתיופיה ומהשפעת מסורות של קהילות יהודיות אחרות.
למרות ההשפעה הסביבתית, לנוסח השירה האשכנזי ישנו אופי “יהודי” מסוים, עם מודוסים מעט זרים למוזיקה המערבית, והמכונים “שטייגערס” (הביטוי היידי המקביל ל”מקאם” הספרדי). שני השטייגערים החשובים ביותר, הם “אהבה רבה שטייגער” ו”אדוני מלך שטייגער”, המכונים על שם קטעי התפילה שמתחילים במילים אלו. בנוסף לתפילה, השטייגערים השפיעו רבות על שירי החולין של יהדות מזרח אירופה וכן על ניגונים חסידיים. על אף השימוש הנפוץ בקהילות יהודיות במזרח ובמערב בניגונים שמקורן בסביבה הנוכרית, בשנת 1697 פסק רבי יואל סירקיס בפולין כי האימוץ של מנגינות זרות מותר בתנאי שלא נעשה בניגונים שימוש במסגרת פולחן נוצרי.
ברישומים של החזן והמלחין היהודי-פולני אברהם בער בירנבוים משנת 1912, מופיע הסולם של “אהבה רבה” כדלקמן (עם התו סול בטוניקה)
בנוסף למודוסים, התפתחה בימי הביניים בנוסח התפילה של בתי הכנסת באשכנז מערכת של מנגינות קטנות וייחודיות שזכו לכינוי “ניגוני מסיני”, כמעין רמז לכך שהם עברו במסורת למשה רבנו מהר סיני.בין היתר נכללים בה הלחנים המקובלים עבור תפילות כל נדרי, אקדמות מלין ועלינו לשבח, וכ-52 לחנים ידועים נוספים, שאת רובם ניתן למצוא עד היום במוזיקה של קהילות אשכנז בעולם כולו, עובדה המלמדת על תפוצתם עוד בטרם גל ההגירה של יהודים למזרח אירופה במאה ה-15. הכינוי “מסיני” מופיע לראשונה בספר חסידים מהמאה ה-12, אולם היה זה המהרי”ל בסוף המאה ה-14 שקיבע את הניגונים ואת המוטיבים שהיו נהוגים בזמנו תחת כינוי זה, כחלק ממנהגי התפילה שאין לשנות מהם, ובכך הניח את היסודות לנוסח התפילה האשכנזי. מוטיבים מוזיקליים אלה, אשר הועברו בעל פה מדור לדור עד להעלאתן על הכתב בתחילת המאה ה-18, מבוססים על מודוסים עתיקים אך התפתחו תחת השפעות פנימיות וחיצוניות,[19] ומהווים חותם מוזיקלי המבטא את אווירת בית הכנסת בתקופות השונות. רווח המנהג לשיר את המוטיבים של המועדים השונים בשירת לכה דודי בבית הכנסת בשבת שלפני שחל המועד, כמו למשל שירת מנגינת מעוז צור בשבת לפני חנוכה. כשהרבי מזמר פלייבק קריוקי באנו חושך לגרש פלייבק קריוקי
בניגוד לתפילה, קטעי קריאת התורה והנביאים בבתי הכנסת הושרו כבר מהתחלה בהטעמה מוזיקלית. עדויות על מסורת של קריאה בטעמים, שעברה מפה לאוזן, מופיעות כבר במאה השנייה לספירה. גם מוקדם יותר הביע רבי עקיבא את דרישתו לשיר בעת לימוד התורה: “זמר בכל יום, זמר בכל יום” (סנהדרין צט ב). וכן: “ואמר רבי שפטיה אמר רבי יוחנן: כל הקורא בלא נגינה ושונה בלא זמרה, עליו הכתוב אומר: וגם אני נתתי להם חוקים לא טובים”. כך מעיד גם בשנת 400 לספירה (לערך) הירונימוס, מאבות הכנסייה, כי “הם [היהודים] שרים את התורה”. קריאה בטעמים היא מסורת המשותפת לכל “עמי התנ”ך”, וניסיונות חוזרים ונשנים למצוא דוגמאות דומות בתרבויות אליליות עתיקות לא צלחו. לטעמי המקרא, הסימנים הכתובים לטעמים אלו, אין אזכור בתלמוד, והם פותחו ככל הנראה רק מהמאה השישית בידי בעלי המסורה הטבריינים והושלמו סופית במאה התשיעית על ידי אהרן בן אשר. במאה ה-20 התגלו במגילות ים המלח נוימות יוצאות דופן של צלילי מוזיקה השונים לחלוטין מסימני הטעמים של בעלי המסורה.
לצד שירת הקודש שהייתה חלק מהתפילות הציבוריות בבתי הכנסת, התפתחה במהלך השנים קטגוריה מיוחדת של שירים שנוצרו על ידי פייטנים מזדמנים והתקבלו בקרב העם, על אף שהמחברים לא התכוונו בהכרח לקבוע אותם כתפילה לדורות. בקטגוריה זו תופסות מקום חשוב זמירות השבת והחגים שהעבירו את השירה מבית הכנסת לתא המשפחתי. את הזמירות, המביעות בין היתר הלל ושבח לאל שנתן את יום המנוחה, או גדולתו של האל בפיוטי ליל הסדר, נהוג לשיר סביב השולחן לפני הסעודות החגיגיות, במהלכן ובסיומן. הזמר הראשון והמוכר מביניהם הוא שלום עליכם, שמקדים באופן מסורתי את הקידוש בסעודת ליל שבת.
המנהג לדקלם זמירות אלו מוזכר לשבח כבר אצל רבני אשכנז הקדומים. במהלך השנים התגבשו בקרב יהודי אשכנז שלשה אוספי זמירות קבועים, שחילקו את הזמירות לפי זמנים: שירים המושרים לפני הקידוש, שירים של סעודת ליל שבת, שירי סעודת יום שבת, שירי סעודה שלישית ושירי הבדלה וסעודת מלווה מלכה. עם זאת, הזמירות והפיוטים שהשתמרו והודפסו הם חלק זעיר מספרות שירה עצומה שחוברה למעמד זה. רובם חוברו בימי הביניים בין המאות ה-14 ל-17, על ידי פייטנים אשכנזים ומשוררי ספרד מימי הביניים, בהם ברוך בן שמואל ממגנצא (מיינץ), שמעון בן רבי יצחק (מראשוני פייטני אשכנז), דונש בן לברט, רבי יהודה הלוי, רבי אברהם אבן עזרא, רבי יצחק לוריא ורבי ישראל נג’ארה. בנוסף שולבו באוספים זמירות אנונימיות שעברו מדור לדור. הזמר האנונימי מה יפית ומה נעמת המושר בסעודת יום שבת, ששמו נהגה בקהילות אשכנז “מה יופיס”, הפך במאות ה-16 וה-17 לכינוי פולני לזמר או ריקוד יהודי שבהם הוצג היהודי באור מגוחך או נלעג, וכן לביטוי המתאר חנופה וכניעה לפני הגויים. הכינוי נבע מכך שאצילים (“פריצים”) במזרח אירופה אהבו לשמוע את הניגון, ויהודים שהואילו לבצע בפניהם את הריקוד נחשבו בשל כך למתחנפים.
הנעימות המלוות את הזמירות כמעט ולא הועלו על הכתב, אלא הועברו מפה לפה. הן משתנות מקהילה יהודית אחת לשנייה, וניכרות בהן השפעות הסביבה. כך ניתן לזהות צלילים בלקנים בלחנים של יהודי יוון, הונגריים בלחני יהודי הרי הקרפטים או ערביים בלחני יהודי תימן. לנעימות שורבבו גם סגנונות שונים של מוזיקה פופולרית, בהם מארשים, ואלסים ואופרטות. לעתים ניכרת ההשאלה של הלחנים ביחס הרופף בין מילות הפיוט ובין המנגינות, אולם לרוב אין הדבר פוגם מחווית השירה. זאת, בין היתר, משום שבניגוד לשירי התפילה בבתי הכנסת המנוהלים לפי ארגון וסדר מסוים בין הקהל לחזן, ומשתתפים בהם גברים בלבד, לזמירות אופי ספונטני יותר ולעתים המשפחה כולה עשויה להצטרף לשירה, כולל נשים וטף. כך נהפכו למעשה הזמירות לפעילות תרבותית ייחודית שנחרטו בזיכרון הילדים, ששרים יחד עם הוריהם אחת לשבוע. בקרב קהילות אדוקות מסוימות נמנעות הנשים מלהצטרף בשל חשש מהאיסור ההלכתי על שירת נשים. ישנן משפחות חסידיות שבהם שר רק ראש המשפחה, או שלא מתקיימת כלל שירה משפחתית, ובמקום זאת מתכנסים הגברים לטיש שם הם שרים את הזמירות על יד שולחן הרבי. באנו חושך לגרש פלייבק קריוקי
חוקר המוזיקה אנדרה היידו העלה השערה כי ניתן לראות בהבדלי המנהגים במעמד שירת הזמירות ביטוי למוצא ולמבנה החברתי שאליו משתייכת המשפחה: במשפחות שמוצאן ביהדות מזרח אירופה, שבה המבנה החברתי אינו בורגני לרוב, נחלש מקומה של המשפחה והפעילויות התרבותיות והחינוכיות מוטלות על הקהילה. זאת, לעומת משפחות ממערב אירופה שנוטות יותר ליטול על עצמן תפקידים אלו. כשהרבי מזמר פלייבק קריוקי
בניגוד לשירת בתי הכנסת לה הוקדש תיעוד רב בחקר המוזיקה יהודית, נושא השירה הביתית הוזנח אצל חוקרי המוזיקה היהודית והחסידית. ייתכן שהדבר נבע מהכמות העצומה והרבגונית שהקשתה על תיעודה. לחנים רבים התניידו יחד עם המשפחות היהודיות לארצות הרבות אליהן היגרו יהודים, מה שהוביל לטשטוש חלק מהסגנונות וההשפעות המקומיות של המנגינות המקוריות. כך ניתן למצא יהודים מרקעים שונים שנוהגים לשתף ביניהם את הגרסאות השונות כאשר הם נפגשים סביב שולחן השבת. לחנים חדשים מוסיפים להופיע עד היום; לזמר אחד מפורסם, אדון עולם, חוברו כמאה מנגינות שונות. עם זאת, כמעט ולא נכתבות מילים חדשות לזמירות. מעשה בלביבות חנה זלדה פלייבק קריוקי
בקרב יהודי ספרד וארצות האסלאם היצירה הפיוטית השתלבה בדרך כלל בתפילות בבתי הכנסת, ולא נוצר אוסף קאנוני אחיד של זמירות המיועדות לשירה ביתית.[23] מהמאה ה-16 ואילך החל המושג פיוט לכלול גם שירים שנועדו לשירה ציבורית וקהילתית ולאירועים משפחתיים, ולקבל את המשמעות שבו היא מוכרת כיום.[24] הפיוטים כוללים שירים לשבת ומועדים, שירת הבקשות לתפילת שחרית בכל יום, וכן שלל שירים סביב אירועים מיוחדים במעגל החיים כגון ברית מילה, זבד הבת, בר ובת מצווה ונישואין. הם עוסקים בין היתר בשבח לאלוהים, עם ישראל, שבת וגעגועים לארץ ישראל. כשהרבי מזמר פלייבק קריוקי
השם “יהדות” נגזר משמה של ממלכת יהודה, שעל פי אטימולוגיה מקראית נקראת על שם שבט יהודה, הנקרא על שם אביו הקדמון, יהודה בן יעקב. כבר במקרא מצוי המונח “יהודית” כציון לשפתם של תושבי ירושלים אשר בממלכת יהודה, והדמונים (demonym) “יהודי” כציון לאדם שהשתייך לעם שמוצאו מממלכת יהודה. ממלכת ישראל חלקה דת ופולחן עם ממלכת יהודה והמקרא רואה בה כשבטים אחים לשבטי ממלכת יהודה, אולם ישראל נחרבה על ידי האימפריה האשורית ותושביה הוגלו או הוטמעו בממלכה השכנה, ממלכת יהודה.
בספרות חז”ל נמצא ביטוי הקדום במקורו: “דת יהודים”אשר מובנו מיוחד רק להיבט של חוקי הדת היהודית. ואולם המונח “יהדות” במובנו הרחב, כמתאר את מכלול עולמו והווייתו של האדם היהודי, אינו מצוי בדברי חז”ל, והוא נדיר מאוד בספרות התורנית שלפני העת החדשה
מונח זה מופיע בשפה היוונית בספרות היהודית-ההלניסטית, בספר מקבים ב,(כמו גם המונח “הלניסטים” ככינוי ליהודים המאמצים זהות יוונית המופיע אף הוא לראשונה בחיבור זה)[9]. המונח מופיע לאחר מכן גם בספר מקבים ד, בברית החדשהובכתובות אפיגראפיות
תנ”ך, שבטי ישראל, היסטוריה של עם ישראל.
על פי התנ”ך והמסורת, יסוד היהדות טמון במהפכתו המונותאיסטית של אברהם (1811 לפנה”ס או שנת א’תתקמ”ח לכרונולוגיה היהודית המסורתית), אשר עלה לארץ ישראל מאור כשדים בעקבות ציווי אלוהי. אברהם הוא גם הראשון שנצטווה לקיים ברית מילה, שהפכה למצווה מרכזית הנהוגה עד היום. לפי הכתוב, בסוף תקופת האבות גלו בני ישראל 210 שנה בארץ מצרים, ולאחר מכן נערכה יציאת מצרים בהנהגת משה, בהתערבות אלוהית. בהר סיני ניתנה התורה לעם. לאחר 40 שנות נדודים במדבר, ואז כבש את (ארץ כנען) והתנחל בה.
תקופת ההתנחלות, תקופת השופטים וממלכת ישראל המאוחדת.
תקופת בית ראשון: פעולת הנביאים וכתיבת התנ”ך.
תקופת גלות בבל: תקופת הגלות, 70 שנה. נס פורים שבסיומו עלו כמחצית העם בחזרה אל הארץ ובנו את בית המקדש השני, באישור כורש.
תקופת בית שני: חתימת התנ”ך, חורבן הבית והמרד הגדול. באנו חושך לגרש פלייבק קריוקי
על פי המסופר במקרא, לאחר כיבוש הארץ, התיישבו בני ישראל בארץ ישראל במשך כמה מאות שנים ללא ממלכה, וללא הנהגה מסודרת. תקופה זו נקראת תקופת השופטים – על שם השופטים (המנהיגים) שעמדו והנהיגו את העם לאחר ששועבד לעמי האזור והלך בדרכיהם. לאחר תקופה של כ-390 שנה הוקמה בארץ ישראל ממלכת ישראל המאוחדת על ידי שמואל הנביא, שמשח למלך את שאול. לאחר מות שאול ובניו במלחמה, התחלפה שושלת המלוכה והועברה לדוד המלך, ומשם החלה שושלת בית דוד. לאחר מכן מלך על ישראל בנו של דוד – שלמה המלך שהקים בירושלים את בית המקדש הראשון, שהיה למרכז הפולחן היהודי. לאחר מותו של שלמה, התפצלה הממלכה לממלכת יהודה וממלכת ישראל.
בשנת (586 לפנה”ס) (ולמסורת היהודית בשנת ג’של”ח (422 לפנה”ס)), נחרב בית המקדש הראשון ושבטי ממלכת יהודה הוגלו לבבל. הם שבו לארץ ישראל בעקבות הצהרת כורש, מייסד האימפריה הפרסית, והקימו את בית המקדש השני. ממלכת ישראל נחרבה בשנת 722 לפנה”ס בידי האימפריה האשורית. משלב זה, החלו בני עם ישראל להקרא בשם יהודים, על שם בני שבט יהודה שהיוו רוב באוכלוסיית הממלכה.כשהרבי מזמר פלייבק קריוקי
תקופת חז”ל: כתיבת היצירות הבסיסיות של התורה שבעל פה: המשנה והתלמוד. מרכז היהדות בבבל.
היהדות בימי הביניים: פריחת ספרות השו”ת בתקופת הגאונים, הפרשנים הגדולים, תור הזהב של יהדות ספרד, פריחת הפילוסופיה היהודית, גירוש ספרד.
היהדות בעת החדשה: תנועת החסידות, תנועת ההשכלה, האמנציפציה וההתבוללות, החלוקה הדתית לאורתודוקסים, רפורמים וקונסרבטיבים.
היהדות במאה ה-20: התנועה הציונית, השואה, מדינת ישראל.
גלות שנייה וממושכת, שנמשכה עד המאה ה-20, החלה לאחר כיבוש ארץ ישראל בידי האימפריה הרומית. במסורת היהודית מתוארכת תחילת הגלות לזמן חורבן בית המקדש השני בשנת 70. כבר קודם לכן שועבדו היהודים לנציבי רומא, והאסון הגדול הבא פקד את היישוב היהודי בארץ שישים שנה לאחר החורבן, בעקבות מרד בר כוכבא. לאחר מכן התפזרו היהודים בכל קצוות תבל, והמשיכו לשמור על קשר באמצעות אגרות ושליחים אשר תיעדו והעלו את רישומיהם על הכתב. בעת החדשה, תנועת הציונות הקימה את מדינת ישראל.
יסוד הדת היהודית הוא האמונה באל אחד ויחיד מעשה בלביבות חנה זלדה פלייבק קריוקי
ביהדות אין מערכת מבוססת של דוגמות כמו בדתות אחרות והיא מדגישה את החיובים המעשיים, אך עדיין ישנם עיקרי אמונה מקובלים שנוסחו מספר פעמים על ידי גדולי הדורות. המפורסמת ביותר היא רשימתו של הרמב”ם הכוללת שלושה עשר עיקרים, ובראשם האמונה באל אחד, האמונה בהיותו מופשט ולא גשמי, האמונה בנבואה והאמונה בעליונותה הנבואית של תורת משה. בין העיקרים הנוספים נמצאות האמונות בתחיית המתים, בעולם הבא ובמשיח.
אחד הביטויים המזוהים ביותר עם האמונה היהודית, ביטוי שהוא פסוק בתורה, הוא “שמע ישראל, ה’ אלוהינו, ה’ אחד” (דברים, ו’, ד’). יהודים השתמשו במשפט זה כביטוי לאמונה המונותיאיסטית, כאמצעי לזיהוי בפני יהודים אחרים, והשמיעו אותו כאות לדבקותם ביהדות, ואף בעת מוות על קידוש השם. אף על-פי-כן לא מקובל לראות במשפט הזה דוֹגמה כמו הקרדו בנצרות או השהאדה באסלאם. למשל, אין די בהצהרת המשפט הזה כדי להתגייר. עם זאת, יש הרואים ביהדות דת הלכתית ומשפטית בלבד, ובעת החדשה קמו הוגים ששללו את קיומם של ‘עיקרי אמונה’ ביהדות.
על פי ספר בראשית נברא העולם בשישה ימים (אם כי המילה “יום” לא מתייחסת כאן בהכרח ליממה; ראו עוד בערך תורה ומדע). בנוסף להם מתואר יום שביעי שבו שבת האל ממלאכתו. מניין השנים בלוח העברי הוא לבריאת העולם (שנה קודם בריאת אדם הראשון), על-פי חשבון המופיע בספר סדר עולם (ספר שנזכר בתלמוד ומיוחס לרבי יוסי בן חלפתא). השנים נמנות בספרות עבריות, ולפיכך שנת התשע”ו היא השנה ה-5,776 לבריאת העולם, על-פי החשבון הנ”ל.
לפי המתואר בספר בראשית, נברא האדם אחרון ביום השישי, ככתר הבריאה במושלמותו ובתבונתו (בצלם אלהים) ולאחר בריאתו היה יום השביעי יום מנוחה (יום השבת). לאחר חטא עץ הדעת גורש האדם מגן עדן, וכך התחילה שושלת האדם.
על פי חלק מחכמי ופרשני היהדות, כגון הרמב”ם וכל חכמי הקבלה, סיפור הבריאה וגן העדן הוא משל אלגורי-סימבולי הנכלל בסוד “מעשה בראשית”, ואין להבינו כפשוטו. באנו חושך לגרש פלייבק קריוקי
תשמישי קדושה יהודיים: שופר, יד (המצביע לקריאת התורה) חמישה חומשי תורה, תנ”ך, זוג פמוטים לנרות שבת ויום טוב, קופסה של אתרוג, נטלה (קנקן לנטילת ידיים)
התורה שבכתב המורכבת מחמשת חומשי תורה, חמשת הספרים הראשונים של התנ”ך, והתורה שבעל פה – המשנה והתלמוד, כוללות את ההוראות ההלכתיות של היהדות הרבנית, המצוות. עיקר ספרות הקודש היהודית היא דיון ופירוש של המצוות. אחרי חתימת התלמוד נכתבו ספרי הלכה הכוללים הלכות ומנהגים בלבד (שלא כמו התלמוד עצמו הכולל גם ” אגדתות” – דהיינו סיפורים ועוד דברים שאינם נוגעים להלכה) כמו “ספר הלכות גדולות” שנכתב בתקופת הגאונים, הרי”ף שנחשב לראשון הראשונים ובעקבותיו הרמב”ם, הרא”ש ואחריו בנו ר’ יעקב “בעל הטורים” שדעותיהם כולם מסתמכות על דברי התלמוד ומחלוקותיהם נוצרו עקב פירושים שונים בו.
בהיעדר מלך או נביא (על פי המסורת, הנבואה פסקה בימי בית שני), המנהיג הדתי הוא הרב, האחראי על ניהול הקהילה, על הנהגתה הרוחנית ועל פסיקת הלכה. קיים גם משפט דתי, בנושאי אישות, גיור וממונות. בזמן קיום הסנהדרין הייתה לו סמכות חוקית גם בנושאי פלילים.
ביהדות יש תרי”ג (613) מצוות, המחולקות לרמ”ח (248) מצוות “עשה” ושס”ה (365) מצוות “לא-תעשה”. בימי הביניים נעשו ניסיונות לחלוקה של המצוות. ישנה חלוקה רוחבית נוספת, בין מצוות שבין אדם לחברו ומצוות שבין אדם למקום.
בית התפילה היהודי נקרא בית כנסת ונהוג להתכנס בו בזמן שלוש התפילות היומיומיות (שחרית, מנחה ומעריב), בשבתות ובחגים מוסיפים עוד תפילה הנקראת תפילת מוסף. בימי שני וחמישי ובשבתות ובחגים קוראים בתורה. לעתים הוא מכונה בשם “בית מקדש מעט”, על שם בית המקדש שעד חורבנו היווה מרכז רוחני לעם ישראל.

עגלת קניות