, ,

אני נושא עימי פלייבק קריוקי

 69.00

מק"ט: אין מידע קטגוריות: , ,

אני נושא עימי פלייבק קריוקי

האזן לדוגמית פלייבק שלמה ארצי

האזן לדוגמית קריוקי/כתוביות

 


יעקב אורלנד נולד בשנת 1914 בעיירה טטייב שבפאתי קייב שבאוקראינה. כשהיה בן שש ניצל מפוגרום שבו נרצחו לנגד עיניו שמונה מבני משפחתו על ידי פורעים. בגיל שבע עלה לארץ ישראל עם הוריו, והמשפחה התיישבה בפלוגת מגדל של גדוד העבודה. מאוחר יותר עברה המשפחה לירושלים, שם הצטרף לפלוגות הנוטרים, למד ב”תחכמוני” ובגימנסיה העברית רחביה, גר בשכונת הבוכרים והגן על העיר במלחמת העצמאות, במהלכה היה קצין החינוך של גדוד “מצדה” של הגדנ”ע.‏סיים לימודי פילוסופיה באוניברסיטה העברית בירושלים, ונסע ללמוד תיאטרון בבריטניה.
כשחזר, התיישב בתל אביב. על המעבר מירושלים לתל אביב סיפר: “אחרי מלחמת השחרור לא יכולתי לגור יותר בירושלים. אחרי 28 שנות מגורים בירושלים העיקה עלי העובדה, שלא יכולתי לעבור את החומה, לעלות להר הצופים ולרדת לים המלח.”בתל אביב הכיר את אשתו בת-אל (עליה כתב את השיר “שיר אלייך”). התיידד עם משוררים מ”חבורת כסית” כמו נתן אלתרמן, אברהם שלונסקי ואלכסנדר פן. ב-1954 עבר לחיפה במסגרת פרויקט “מגורי אומנים”.
אורלנד, שכתב את שירו הראשון בגיל 16, עסק בכתיבת שירה.
בימי היישוב ובשנות החמישים והשישים פרסם גם פזמונים שהפכו לפופולריים עד ימינו, ובהם “עץ הרימון”, “שני שושנים”, “היו לילות”, “הטנדר נוסע”, “זכריה בן עזרא”, “אני נושא עמי”, “שלכת” (“עמוק העצב בעיניים”), “שיר שמח” (“אם גם ראשנו שח”) ועוד. פזמונים רבים פרי עטו הולחנו על ידי חברו הטוב, מרדכי זעירא. את הפזמונים כתב ללהקת הבריגדה “מעין זה”, לתיאטרון “המטאטא” ולאירועים שונים. הזמרת שושנה דמארי ביצעה רבים משיריו.
בנוסף לחיבור שירים ופזמונים, נתן אורלנד ידו גם בתרגום: הוא תרגם יצירות ספרותיות רבות, ובהן של ויליאם שייקספיר ושל ג’ורג’ ברנרד שו.
אורלנד עסק גם בכתיבת מחזות. מחזהו “העיר הזאת” הועלה בשנת 1953 בתיאטרון “אהל”.‏ בשנת 1967, לקראת העלאה נוספת של המחזה, הורה בית המשפט להסיר מהמחזה קטעים אחדים, שעסקו בתוכנית של בחורי ישיבה להיכנע ללגיון הערבי במלחמת העצמאות. תרגם עשרות מחזות, שהוצגו ב”אהל” ובתיאטרון חיפה.
לאחר מלחמת ששת הימים היה ממייסדי “התנועה למען ארץ ישראל השלמה”.
בתו היא הפזמונאית שמרית אור, ובנו הוא הווטרינר רעואל (רולי) אורלנד.
יעקב אורלנד נפטר לאחר מחלה קשה ב-5 במרץ 2002 בחיפה, בגיל 88. הותיר את שני ילדיו וארבעה נכדים. על שמו נקרא רחוב בחיפה.
דוד זהבי: הורי אביו של דוד זהבי עלו לארץ ישראל מרומניה ב-1877 כחלק מהעלייה הראשונה, הגיעו לטבריה ומאוחר יותר עברו להתגורר בראש פינה, שם נולד אברהם גולדיס, אביו של דוד. ב-1895 נישא אברהם לרחל, עולה בת 19 מרומניה, ועבד לפרנסת המשפחה במפעל המשי שיזם הברון רוטשילד בראש פינה. משנקלע המפעל לקשיים פוטר אברהם מעבודתו ובני הזוג עברו בסביבות שנת 1900 ליפו, שם נולד ב-1910 דוד, הילד השלישי במשפחה. לימים כתב כי “הצלילים הראשונים שספגתי בילדותי היו מזיגה של צלילי הזמירות של שבת ויום טוב מפי אבא מחד – וצלילי המזרח שבקעו מבתי הקפה הערביים שבקרבת ביתנו מאידך.”‏ אביו קיוה כי יהיה חזן. זהבי למד בגן העברי שהיה ביפו והמשיך את לימודיו בבית־הספר תחכמוני בשכונת נווה צדק. בתקופת מלחמת העולם הראשונה הוגלה עם משפחתו על ידי השלטונות העות’מאניים לזכרון יעקב. לאחר כניסת הבריטים שבה המשפחה לתל אביב.
זהבי לא למד מוזיקה בצורה מסודרת בשל חוסר אמצעים. אחותו הגדולה, לאה גולדיס, דחפה אותו לקבל חינוך מוזיקלי בנגינה בכינור, אך כעבור זמן קצר עבר לפסנתר, ש”קסם לי יותר בעושר צליליו”.‏הוא החל ללמוד אצל הפסנתרנית מרים לוית, ולאחר מכן למד אצל הדסה ביריביס. בגיל מבוגר יותר למד אצל מרים בוסקוביץ.‏[3] בצעירותו עבד בעבודות מזדמנות כמו דפוס, בניין ורַצפוּת.
עם בגרותו הצטרף למייסדי קיבוץ נען, מהנוער העובד, והיה חבר הקיבוץ כחמישים שנה, עד יום מותו. הוא עברת את שם משפחתו מגולדיס לזהבי. מלבד עבודתו בקיבוץ כחשמלאי, ארגן מקהלה ואירועי מוזיקה שבמסגרתם החל גם להלחין. לפסנתר ששימש אותו בימיה הראשונים של נען, דאג דוד כהן על ידי גיוס כספים למטרה זו. אט אט החל לפרסם את לחניו בכל הארץ והפך להיות אחד המלחינים המקובלים בזמנו.
בינואר 1948 נשלח על ידי הקיבוץ המאוחד ביחד עם אשתו רבקה, להדריך במחנות נוער יהודי באיטליה וגרמניה. בספטמבר 1948 חזר לנען.
בשנת 1961 זכה בפרס יוסף אלקוני לזמר העברי (המוענק במסגרת פרס אנגל) על מנגינות למקהלה ולשירי ילדים ושירי עם.
בשנותיו האחרונות סבל מסרטן הוושט. חברי נען הצליחו להפיק תקליט משיריו שהצליח מאוד ולהציג אותו לפניו זמן קצר לפני מותו. דוד זהבי נפטר ב-1977, בגיל 67, ונקבר בקיבוצו. ארכיונו שמור בספרייה הלאומית.
על שמו רחובות ביפו ובכפר סבא.
זהבי היה נשוי שלוש פעמים:
מנישואיו עם יהודית אברמסון נולד בכורו שי, שהיה ילד חריג‏ הטיפול בשי עורר מתחים בין בני הזוג והם נפרדו. זהבי טיפל בעצמו בשי עד שנאלץ להעבירו למוסד לילדים בעלי מגבלות מנטליות בגבעת השלושה. ב-10 באפריל 1946 נעלם שי מהמוסד,‏ולמרות חיפושים ממושכים לא נמצא עד היום.
אשתו השנייה, רבקה פינצ’י הייתה צעירה ממנו ב-20 שנה. הם התחתנו ב-1948 ומנישואין אלה נולד הבן עדי. הבדלי גיל ומנטליות הביאו לגירושין ב-1952.
ב-1953 נישא למינה ויטמן, ניצולת השואה שהייתה צעירה ממנו ב-17 שנה. מנישואין אלה נולדו רפי ולירון. אשתו של רפי היא הזמרת דפנה זהבי, שמרבה לשיר משירי דוד זהבי בהופעותיה.
בנה של אחותו, לאה גולדיס-לויטס, הוא הביולוג האבולוציוני פרופ’ אביתר נבו.
שירו הראשון, אותו הלחין בעודו נער בן 15, היה “אורחה במדבר” למילותיו של יעקב פיכמן, שיר הפותח במלים “ימין ושמאל, רק חול וחול…”.
בין לחניו הנודעים, שירה של חנה סנש, “הליכה לקיסריה” (המוכר כ”אלי, אלי”), “ניגונים” למילותיה של פניה ברגשטיין, “הן אפשר” ו”יצאנו אט” למילותיו של חיים חפר. כמו כן, הלחין זהבי את המנון הפלמ”ח (“מסביב יהום הסער, אך ראשנו לא ישח. לפקודה תמיד אנחנו, תמיד אנו, אנו הפלמ”ח…”) שכתב זרובבל גלעד; הלחן פורסם לראשונה בעיתון “במעלה” של הנוער העובד. שירו הידוע ביותר הוא “החליל”, שאותו הלחין למילותיה של לאה גולדברג, שאותן מצא בשער של השבועון “דבר לילדים”.
סיפור מיוחד הוא הלחנת השיר “בעדן ילדים” מאת שלמה זרחי (זיאמה). זהו שירו הראשון של זרחי; הוא כתב אותו ב-1915, בגיל 10, בעת שהיה תלמיד ב”חדר מתוקן”, ופרסם אותו כעבור שנתיים בעיתון העברי לבני הנעורים “שתילים” שבעריכת משה בן-אליעזר, שהופיע במוסקבה בהוצאת אמנות (גיליון ח–ט, 1917). זהבי מצא את המלים על פתק זרוק בשדרות רוטשילד והלחין את השיר מבלי לדעת מי חיברוֹ.‏[8] (השיר בוצע בשנות ה-60 על ידי מקהלת “שירו שיר” שבהדרכת מאיר הרניק.)

פרסים והוקרה

עגלת קניות