עלה קטן שלי פלייבק קריוקי סולם Cdiez

 89.00

מק"ט: אין מידע קטגוריה:

עלה קטן שלי פלייבק קריוקי סולם Cdiez

לפי ביצוע חיים ישראל

האזן לדוגמית פלייבק / קריוקי


מוזיקה יהודית, המורשת המוזיקלית של העם היהודי לדורותיו, כוללת הן מוזיקה ליטורגית והן מוזיקה אמנותית ופופולרית, וכן מגוון קצבים וצלילים שהושפעו מתרבויות מוזיקליות שונות לאורך תקופה של 3,000 שנה, החל מהתרבות המזרח תיכונית העתיקה, ובהמשך בתרבויות השונות בארצות התפוצה שבהן היה העם היהודי מפוזר במשך כ-2,000 שנה, ועד הקמת מדינת ישראל וימינו אלה. בשלהי המאה ה-19, החל מפעל כינוס ושימור חומרי ורעיוני של המסורות המוזיקליות בשל החשש שבחלוף הדורות והתמורות הן יאבדו.
ההגדרה המעשית ביותר ל"מוזיקה יהודית" היא ככל הנראה זו שהוצעה על ידי האתנומוזיקולוג קורט זאקס: "מוזיקה שנוצרת על ידי יהודים, עבור יהודים, וכיהודים".עם זאת, מוזיקה זו לא קורצה מחומר אחיד ועברה שינויים לאורך ההיסטוריה: היהודים בפזורה באו במגע עם מגוון רחב של סגנונות מוזיקליים שבחלקם אף היו שונים באופן מהותי מהמסורת היהודית (למשל באירופה). כשהרבי מזמר פלייבק קריוקי
השאלה מה מגדיר מוזיקה כיהודית הייתה נתונה במחלוקת בין חוקרים במיוחד בכל הנוגע ליצירות מוזיקה קלאסית מערבית. קיומה של מוזיקה יהודית כזו נחקרה ביתר שאת כתגובה למאמרו האנטישמי של ריכרד וגנר, "היהדות במוזיקה". לחלק מהיצירות הללו הוצמדו קונוטציות "יהודיות" מתוך כוונה מפורשת של המלחינים או באמצעות פרשנות המבקרים והציבור, אף שרוב המלחינים ממוצא יהודי במאה ה-19 הלחינו מוזיקה שלא יכלה להיחשב כיהודית בכל מובן שהוא, לא בעיני הביקורת ולא בעיני המלחינים עצמם. כך לדוגמה, ז'אק אופנבאך, מלחין אופרות ואופרטות מהשורה הראשונה במאה ה-19, היה בנו של חזן וגדל באווירה של מוזיקה יהודית מסורתית, אבל המוזיקה שהלחין נעדרת מאפייני סגנון יהודיים, ואף הוא עצמו לא החשיב את יצירתו כיהודית. גם פליקס מנדלסון, נכדו של הפילוסוף היהודי משה מנדלסון, המשיך לראות עצמו כיהודי על אף הטבלתו לנצרות בגיל שבע, אולם אין ביצירתו מאפיין יהודי. "מוזיקה הנכתבת על ידי יהודים אינה בהכרח מוזיקה יהודית", כתב אריק ורנר (Eric Werner) ב-1938 במאמר חלוצי בנושא בכתב העת Musica Hebraica ("מוזיקה עברית", דהיינו "יהודית").
במהלך המאה ה-20 התפתחו שלוש גישות מרכזיות בחקר המוזיקה היהודית. גישה אחת רואה במזמורים, מנגינות או לחנים יהודיים עממיים כקובעת את "יהדותה" של היצירה. הגישה הסוציולוגית נותנת משקל לחיי קהילה יהודית (כגון יהדות מזרח אירופה) או להשפעתה של ריבונות מדינית (כגון מדינת ישראל) יהודית שמתוכם נוצרה המוזיקה. לבסוף, הגישה הגנטית-פסיכולוגית מזהה תכונות מוזיקליות מסוימות כנובעות מ"הנשמה היהודית הפנימית". עלה קטן שלי פלייבק קריוקי סולם Cdiez
היהדות מעולם לא פיתחה מערכת כוללת של תווים מוזיקליים במובן האירופי של סימון טונים, אם כי טעמי המקרא שימשו כאינדיקטורים למנגינות המלוות טקסטים מקראיים. מקובל לראות בטעמים אלו, שתוכנם השתנה ממקום למקום והועבר אך ורק מפה לאוזן, את שורשה של המוזיקה היהודית.
המקרא הוא המקור החשוב והעשיר ביותר על אודות חיי המוזיקה בארץ ישראל בעת העתיקה. עם זאת, קיים קושי רב לסדר כרונולוגית את העדויות המקראיות על המסורות המוזיקליות שהתקיימו אז, וזאת משום שלעתים קרובות הן מתארות אירועים מוקדמים במקור מאוחר יחסית, ללא היגיון וללא סדר כרונולוגי. דוגמה לכך הם התיאורים על שירת הלוויים ופריסת כלי הנגינה בבית המקדש, שמתארים כנראה את חוויות המתאר עצמו מתקופתו. את התנ"ך משלימים אפוא מספר מקורות נוספים, כגון ממצאים ארכיאולוגיים של כלי נגינה, איורים של סצנות מוזיקליות, השוואות למסורות מתרבויות שכנות, כמו גם מקורות בתר-מקראיים, כגון כתבי פילון האלכסנדרוני ויוסף בן מתתיהו, הספרים החיצוניים ודברי התנאים.
החצוצרות שמוזכרות במקרא, שימשו בעיקר כאמצעי לאיסוף העם במסעות ובשעת מלחמה, וכן כהעלאת "זיכרון" האל בעת הקרבת קרבנות. הפעמון שענד הכהן על מעיל האפוד לא שימש ככלי מוזיקלי, אלא מילא תפקיד תיאורי הבאת ארון הברית לירושלים על ידי דוד המלך, בליווי אינסטרומנטלי, עומדים בהקשר של חגיגה ציבורית ספונטנית ולא כטקס מסודר. גם סיפור חנוכת בית המקדש הראשון בימי שלמה המלך אינו כולל תיאורים מוזיקליים מפורשים. עלה קטן שלי פלייבק קריוקי סולם Cdiez
במקרא ישנם מספר תיאורים על חגיגות ספונטניות ומאורגנות שבהן נשים שרו, תופפו ורקדו לאחר ניצחונות במלחמה; בקרב הבדואים נפוץ נוהג זה עד ימינו. הדבר מתואר בין היתר בשירת מרים וכן בקבלת הפנים שנערכה לדוד ולשאול המלך לאחר שהכו את הפלשתים. בנוסף, ישנם תיאורים של פעילות מוזיקלית לא דתית. בעיקר במשתי העשירים ובחצרות המלכים, לעתים קרובות בנימת תוכחה. מוזיקה עממית מוזכרת רק לעתים נדירות, ומופיעה בין היתר בשמחות משפחתיות, בחגיגות הבציר והקציר וכן כסוג של שירי עבודה וקריאות קצביות של הבוצרים בכרמים. הסגולות הרוחניות של המוזיקה מובעות בפסוקים המספרים על דוד שניגן לפני שאול כדי לסלק מעליו את מצב רוחו הנוגה (ספר שמואל א', פרק ט"ז, פסוק כ"ג), ועל ההשראה שנחה על הנביאים כתוצאה מריקוד ומנגינה – "והיה כÀÌנÇגÅÌן הÇמÀנÇגÅÌן ותהי עליו יד ה'" (ספר מלכים ב', פרק ג', פסוק ט"ו) – בקבוצות "בני הנביאים" אחת הדרכים להשראה לנבואה ודבר מקובל היה נגינת מוזיקה. עלה קטן שלי פלייבק קריוקי סולם Bbemol
בספר דברי הימים מופיע האלמנט המוזיקלי כחלק החשוב ביותר של עבודת המקדש, כולל רשימות מפורטות של כלי הנגינה, ושל סדר משמרות הזמרים והמנגנים הלויים, שלפי המסופר תוכננו על ידי דוד ויושמו על ידי שלמה בבית המקדש הראשון. השופר הוא כלי הנגינה המקראי היחיד ששרד עד ימינו. מרשימות הגולים בספרי עזרא ונחמיה, המציינות מספר משפחות זמרים, ניתן ללמוד על כך שהמוזיקה מילאה תפקיד מסוים גם לקראת סוף ימי בית המקדש הראשון, אם כי ישנם ממצאים המצביעים על כך שבבית המקדש הראשון היה שימוש מועט במוזיקה. המוזיקה בלטה ככל הנראה יותר במקדשים מחוץ לירושלים, כפי שעולה בין היתר מנבואות הזעם של הנביא עמוס נגד הפאר החיצוני והשירה באחד מהמקדשים הללו, ככל הנראה איננה האנשה פיוטית מופשטת, אלא נסובה על זמרים לויים שאולצו בין היתר לשיר "שירי ה'" בפני שוביהם, מלכי אשור ובבל. עם השיבה מגלות בבל שבה שירת הקודש לשמש בעבודת בית המקדש השני שהוקם בירושלים, ומבנה התזמורות שהיו נהוגות באשור אף הפכו לאבטיפוס של התזמורות בבית המקדש. עלה קטן שלי פלייבק קריוקי סולם Cdiez
חורבן בית המקדש השני בשנת 70 לספירה וביטול עבודת המקדש בעקבותיו, שמו קץ לזמרה האינסטרומנטלית המעודנת של הלויים. השימוש בכלי נגינה לליווי התפילה נאסר בין היתר משום "זכר לחורבן", והמוזיקה בכלל, שנתפסה לעתים כמקור בידור חסר תכלית, הוגבלה בעיקר ל"שמחת מצווה" או לאמנות קולית (גברית) בלבד בבתי הכנסת. מגבלה זו הותירה חותם עז במורשת המוזיקלית היהודית; המיומנויות שצברו הלויים במשך דורות לא נוצלו בבתי הכנסת, ונעלמו עם השנים; והתפילה המילולית, שמילאה כעת את תפקיד הקרבנות בעבודת האל, צריכה הייתה להיות מסוגלת להביע את ה"עבודה שבלב", ולבטא מגוון רחב של רגשות אנושיים: שמחה, הכרת תודה, שבח, תודעת חטא וחרטה.
המידע שקיים בידינו אודות המסורת המוזיקלית שהייתה נהוגה בבתי הכנסת מבוססת בעיקר על תיאורים משניים ועל מסורת בעל פה, הן בשל העובדה שהמערכת המודרנית לרישום תווים, שעושה שימוש בחמשה, התפתחה רק במאה ה-11, והן בשל העדר הכשרה רחבה בקרב יהודים לשימוש בשיטות לתיעוד מדויק של מוזיקה גם בתקופות מאוחרות יותר. שימוש ראשון ונדיר בתווי נגינה של מוזיקה יהודית הוא משנת 1130 לערך, אך עיקר מלאכת התיעוד החלה במאה ה-18 לאחר שחזנים למדו מוזיקה מערבית. עלה קטן שלי פלייבק קריוקי סולם Bbemol
במהלך המאות הראשונות לספירה שררה אחדות סגנונית בבתי הכנסת בקהילות היהודיות השונות במזרח התיכון. לחנים מורכבים לא היו מקובלים, ככל הנראה, ומנגינות התפילה התבססו על תבניות דקלום (קריאה יפה בקול רם) פשוטות של אמירת תהילים ופרקי תפילה אחרים, שהוקראו על ידי שליח ציבור יחד עם הקהל במעין דיאלוג. למשל: הצבור אמר "נאוה תהילה", והחזן המשיך: "בפי ישרים…" שיטה זו עדיין נהוגה בימינו בקהילות תימניות. סגנון דומה של דקלום קיים גם במסורת של הכנסיות הקתוליות והאורתודוקסיות העתיקות ביותר, שככל הנראה קיבלו מהיהדות את כתבי הקודש יחד עם השלד המוזיקלי שנלווה אליהם. כשהרבי מזמר פלייבק קריוקי
בתקופת גאוני בבל במאה השישית, כשהחלו להתפתח הפיוטים – קטעי שירה דידקטיים ששולבו בקטעי התפילה הקיימים, ולפיוטים הוצמדו לחנים מיוחדים, התבסס מעמדו של שליח הציבור כחזן שנדרש לזמר את הלחנים בביצוע אמנותי הולם. הפיוטים אף נכתבו לרוב על ידי החזנים עצמם. אחד החזנים הראשונים, שנחשב ליוצר צורת הפיוט, היה אלעזר הקליר שחי בארץ ישראל במאה השישית. התפתחות הפיוט והניגון לוותה בהתנגדות מצד רבנים, בין היתר כי הם נתפסו כשינוי מ"מטבע שטבעו חכמים". כך למשל פסק רב נחשון שחי בבבל במאה התשיעית: "ואין מכניסים לבית הכנסת חזן שיודע פיוט. ובית הכנסת שאומרים פיוט מעידין על עצמם שאינם תלמידי חכמים". גם בגרמניה בסוף המאה ה-12 מחה רבי יהודה החסיד על החזנים שחוזרים על הקטעים המיועדים לציבור: "חטא הוא, לפי שהן עושין כן כדי להשמיע קולם הנעים, ועוד שיש טורח ציבור שלא לצורך".למרות זאת התחבבו הפיוטים והנעימות על הקהל, ועם השנים הפכה מוזיקת בית הכנסת לאמנות המוזיקלית היחידה שנטמעה במורשת היהודית גם מחוץ לבית הכנסת בכלל מחזור החיים היהודי. הדרישות יצרו ביקוש לחזנים מוכשרים בבתי הכנסת, שהעלו את החזנות לדרגת אמנות אשר שכרה בצÄדהÌ .
ההבדלים בהשקפות ובטעמים בין הקהילות בפזורה היהודית, הובילו למנהגים מוזיקליים שונים בבתי הכנסת, לא רק בין קבוצות גדולות (כמו מנהג אשכנז, ספרד, איטליה, רומניה), אלא גם בין קהילות "פנימיות", כגון יהודי אביניון, מיינץ ופראג, שפיתחו מאפיינים מוזיקליים משלהם. הרפרטואר של שירת הקודש של ביתא ישראל ייחודי בכך שהוא חף כמעט לחלוטין מהשפעת מסורות דתיות מטריטוריות סמוכות למקום מושבם בגלות אתיופיה ומהשפעת מסורות של קהילות יהודיות אחרות. עלה קטן שלי פלייבק קריוקי סולם Cdiez
למרות ההשפעה הסביבתית, לנוסח השירה האשכנזי ישנו אופי "יהודי" מסוים, עם מודוסים מעט זרים למוזיקה המערבית, והמכונים "שטייגערס" (הביטוי היידי המקביל ל"מקאם" הספרדי). שני השטייגערים החשובים ביותר, הם "אהבה רבה שטייגער" ו"אדוני מלך שטייגער", המכונים על שם קטעי התפילה שמתחילים במילים אלו. בנוסף לתפילה, השטייגערים השפיעו רבות על שירי החולין של יהדות מזרח אירופה וכן על ניגונים חסידיים. על אף השימוש הנפוץ בקהילות יהודיות במזרח ובמערב בניגונים שמקורן בסביבה הנוכרית, בשנת 1697 פסק רבי יואל סירקיס בפולין כי האימוץ של מנגינות זרות מותר בתנאי שלא נעשה בניגונים שימוש במסגרת פולחן נוצרי.
ברישומים של החזן והמלחין היהודי-פולני אברהם בער בירנבוים משנת 1912, מופיע הסולם של "אהבה רבה" כדלקמן (עם התו סול בטוניקה)
בנוסף למודוסים, התפתחה בימי הביניים בנוסח התפילה של בתי הכנסת באשכנז מערכת של מנגינות קטנות וייחודיות שזכו לכינוי "ניגוני מסיני", כמעין רמז לכך שהם עברו במסורת למשה רבנו מהר סיני.בין היתר נכללים בה הלחנים המקובלים עבור תפילות כל נדרי, אקדמות מלין ועלינו לשבח, וכ-52 לחנים ידועים נוספים, שאת רובם ניתן למצוא עד היום במוזיקה של קהילות אשכנז בעולם כולו, עובדה המלמדת על תפוצתם עוד בטרם גל ההגירה של יהודים למזרח אירופה במאה ה-15. הכינוי "מסיני" מופיע לראשונה בספר חסידים מהמאה ה-12, אולם היה זה המהרי"ל בסוף המאה ה-14 שקיבע את הניגונים ואת המוטיבים שהיו נהוגים בזמנו תחת כינוי זה, כחלק ממנהגי התפילה שאין לשנות מהם, ובכך הניח את היסודות לנוסח התפילה האשכנזי. מוטיבים מוזיקליים אלה, אשר הועברו בעל פה מדור לדור עד להעלאתן על הכתב בתחילת המאה ה-18, מבוססים על מודוסים עתיקים אך התפתחו תחת השפעות פנימיות וחיצוניות,[19] ומהווים חותם מוזיקלי המבטא את אווירת בית הכנסת בתקופות השונות. רווח המנהג לשיר את המוטיבים של המועדים השונים בשירת לכה דודי בבית הכנסת בשבת שלפני שחל המועד, כמו למשל שירת מנגינת מעוז צור בשבת לפני חנוכה. כשהרבי מזמר פלייבק קריוקי עלה קטן שלי פלייבק קריוקי סולם Bbemol
בניגוד לתפילה, קטעי קריאת התורה והנביאים בבתי הכנסת הושרו כבר מהתחלה בהטעמה מוזיקלית. עדויות על מסורת של קריאה בטעמים, שעברה מפה לאוזן, מופיעות כבר במאה השנייה לספירה. גם מוקדם יותר הביע רבי עקיבא את דרישתו לשיר בעת לימוד התורה: "זמר בכל יום, זמר בכל יום" (סנהדרין צט ב). וכן: "ואמר רבי שפטיה אמר רבי יוחנן: כל הקורא בלא נגינה ושונה בלא זמרה, עליו הכתוב אומר: וגם אני נתתי להם חוקים לא טובים". כך מעיד גם בשנת 400 לספירה (לערך) הירונימוס, מאבות הכנסייה, כי "הם [היהודים] שרים את התורה". קריאה בטעמים היא מסורת המשותפת לכל "עמי התנ"ך", וניסיונות חוזרים ונשנים למצוא דוגמאות דומות בתרבויות אליליות עתיקות לא צלחו. לטעמי המקרא, הסימנים הכתובים לטעמים אלו, אין אזכור בתלמוד, והם פותחו ככל הנראה רק מהמאה השישית בידי בעלי המסורה הטבריינים והושלמו סופית במאה התשיעית על ידי אהרן בן אשר. במאה ה-20 התגלו במגילות ים המלח נוימות יוצאות דופן של צלילי מוזיקה השונים לחלוטין מסימני הטעמים של בעלי המסורה.
לצד שירת הקודש שהייתה חלק מהתפילות הציבוריות בבתי הכנסת, התפתחה במהלך השנים קטגוריה מיוחדת של שירים שנוצרו על ידי פייטנים מזדמנים והתקבלו בקרב העם, על אף שהמחברים לא התכוונו בהכרח לקבוע אותם כתפילה לדורות. בקטגוריה זו תופסות מקום חשוב זמירות השבת והחגים שהעבירו את השירה מבית הכנסת לתא המשפחתי. את הזמירות, המביעות בין היתר הלל ושבח לאל שנתן את יום המנוחה, או גדולתו של האל בפיוטי ליל הסדר, נהוג לשיר סביב השולחן לפני הסעודות החגיגיות, במהלכן ובסיומן. הזמר הראשון והמוכר מביניהם הוא שלום עליכם, שמקדים באופן מסורתי את הקידוש בסעודת ליל שבת. עלה קטן שלי פלייבק קריוקי סולם Cdiez
המנהג לדקלם זמירות אלו מוזכר לשבח כבר אצל רבני אשכנז הקדומים. במהלך השנים התגבשו בקרב יהודי אשכנז שלשה אוספי זמירות קבועים, שחילקו את הזמירות לפי זמנים: שירים המושרים לפני הקידוש, שירים של סעודת ליל שבת, שירי סעודת יום שבת, שירי סעודה שלישית ושירי הבדלה וסעודת מלווה מלכה. עם זאת, הזמירות והפיוטים שהשתמרו והודפסו הם חלק זעיר מספרות שירה עצומה שחוברה למעמד זה. רובם חוברו בימי הביניים בין המאות ה-14 ל-17, על ידי פייטנים אשכנזים ומשוררי ספרד מימי הביניים, בהם ברוך בן שמואל ממגנצא (מיינץ), שמעון בן רבי יצחק (מראשוני פייטני אשכנז), דונש בן לברט, רבי יהודה הלוי, רבי אברהם אבן עזרא, רבי יצחק לוריא ורבי ישראל נג'ארה. בנוסף שולבו באוספים זמירות אנונימיות שעברו מדור לדור. הזמר האנונימי מה יפית ומה נעמת המושר בסעודת יום שבת, ששמו נהגה בקהילות אשכנז "מה יופיס", הפך במאות ה-16 וה-17 לכינוי פולני לזמר או ריקוד יהודי שבהם הוצג היהודי באור מגוחך או נלעג, וכן לביטוי המתאר חנופה וכניעה לפני הגויים. הכינוי נבע מכך שאצילים ("פריצים") במזרח אירופה אהבו לשמוע את הניגון, ויהודים שהואילו לבצע בפניהם את הריקוד נחשבו בשל כך למתחנפים.
הנעימות המלוות את הזמירות כמעט ולא הועלו על הכתב, אלא הועברו מפה לפה. הן משתנות מקהילה יהודית אחת לשנייה, וניכרות בהן השפעות הסביבה. כך ניתן לזהות צלילים בלקנים בלחנים של יהודי יוון, הונגריים בלחני יהודי הרי הקרפטים או ערביים בלחני יהודי תימן. לנעימות שורבבו גם סגנונות שונים של מוזיקה פופולרית, בהם מארשים, ואלסים ואופרטות. לעתים ניכרת ההשאלה של הלחנים ביחס הרופף בין מילות הפיוט ובין המנגינות, אולם לרוב אין הדבר פוגם מחווית השירה. זאת, בין היתר, משום שבניגוד לשירי התפילה בבתי הכנסת המנוהלים לפי ארגון וסדר מסוים בין הקהל לחזן, ומשתתפים בהם גברים בלבד, לזמירות אופי ספונטני יותר ולעתים המשפחה כולה עשויה להצטרף לשירה, כולל נשים וטף. כך נהפכו למעשה הזמירות לפעילות תרבותית ייחודית שנחרטו בזיכרון הילדים, ששרים יחד עם הוריהם אחת לשבוע. בקרב קהילות אדוקות מסוימות נמנעות הנשים מלהצטרף בשל חשש מהאיסור ההלכתי על שירת נשים. ישנן משפחות חסידיות שבהם שר רק ראש המשפחה, או שלא מתקיימת כלל שירה משפחתית, ובמקום זאת מתכנסים הגברים לטיש שם הם שרים את הזמירות על יד שולחן הרבי. עלה קטן שלי פלייבק קריוקי סולם Bbemol
חוקר המוזיקה אנדרה היידו העלה השערה כי ניתן לראות בהבדלי המנהגים במעמד שירת הזמירות ביטוי למוצא ולמבנה החברתי שאליו משתייכת המשפחה: במשפחות שמוצאן ביהדות מזרח אירופה, שבה המבנה החברתי אינו בורגני לרוב, נחלש מקומה של המשפחה והפעילויות התרבותיות והחינוכיות מוטלות על הקהילה. זאת, לעומת משפחות ממערב אירופה שנוטות יותר ליטול על עצמן תפקידים אלו. כשהרבי מזמר פלייבק קריוקי
בניגוד לשירת בתי הכנסת לה הוקדש תיעוד רב בחקר המוזיקה יהודית, נושא השירה הביתית הוזנח אצל חוקרי המוזיקה היהודית והחסידית. ייתכן שהדבר נבע מהכמות העצומה והרבגונית שהקשתה על תיעודה. לחנים רבים התניידו יחד עם המשפחות היהודיות לארצות הרבות אליהן היגרו יהודים, מה שהוביל לטשטוש חלק מהסגנונות וההשפעות המקומיות של המנגינות המקוריות. כך ניתן למצא יהודים מרקעים שונים שנוהגים לשתף ביניהם את הגרסאות השונות כאשר הם נפגשים סביב שולחן השבת. לחנים חדשים מוסיפים להופיע עד היום; לזמר אחד מפורסם, אדון עולם, חוברו כמאה מנגינות שונות. עם זאת, כמעט ולא נכתבות מילים חדשות לזמירות.
בקרב יהודי ספרד וארצות האסלאם היצירה הפיוטית השתלבה בדרך כלל בתפילות בבתי הכנסת, ולא נוצר אוסף קאנוני אחיד של זמירות המיועדות לשירה ביתית.[23] מהמאה ה-16 ואילך החל המושג פיוט לכלול גם שירים שנועדו לשירה ציבורית וקהילתית ולאירועים משפחתיים, ולקבל את המשמעות שבו היא מוכרת כיום.[24] הפיוטים כוללים שירים לשבת ומועדים, שירת הבקשות לתפילת שחרית בכל יום, וכן שלל שירים סביב אירועים מיוחדים במעגל החיים כגון ברית מילה, זבד הבת, בר ובת מצווה ונישואין. הם עוסקים בין היתר בשבח לאלוהים, עם ישראל, שבת וגעגועים לארץ ישראל. כשהרבי מזמר פלייבק קריוקי
השם "יהדות" נגזר משמה של ממלכת יהודה, שעל פי אטימולוגיה מקראית נקראת על שם שבט יהודה, הנקרא על שם אביו הקדמון, יהודה בן יעקב. כבר במקרא מצוי המונח "יהודית" כציון לשפתם של תושבי ירושלים אשר בממלכת יהודה, והדמונים (demonym) "יהודי" כציון לאדם שהשתייך לעם שמוצאו מממלכת יהודה. ממלכת ישראל חלקה דת ופולחן עם ממלכת יהודה והמקרא רואה בה כשבטים אחים לשבטי ממלכת יהודה, אולם ישראל נחרבה על ידי האימפריה האשורית ותושביה הוגלו או הוטמעו בממלכה השכנה, ממלכת יהודה.
בספרות חז"ל נמצא ביטוי הקדום במקורו: "דת יהודים"אשר מובנו מיוחד רק להיבט של חוקי הדת היהודית. ואולם המונח "יהדות" במובנו הרחב, כמתאר את מכלול עולמו והווייתו של האדם היהודי, אינו מצוי בדברי חז"ל, והוא נדיר מאוד בספרות התורנית שלפני העת החדשה
מונח זה מופיע בשפה היוונית בספרות היהודית-ההלניסטית, בספר מקבים ב,(כמו גם המונח "הלניסטים" ככינוי ליהודים המאמצים זהות יוונית המופיע אף הוא לראשונה בחיבור זה)[9]. המונח מופיע לאחר מכן גם בספר מקבים ד, בברית החדשהובכתובות אפיגראפיות
תנ"ך, שבטי ישראל, היסטוריה של עם ישראל. עלה קטן שלי פלייבק קריוקי סולם Cdiez
על פי התנ"ך והמסורת, יסוד היהדות טמון במהפכתו המונותאיסטית של אברהם (1811 לפנה"ס או שנת א'תתקמ"ח לכרונולוגיה היהודית המסורתית), אשר עלה לארץ ישראל מאור כשדים בעקבות ציווי אלוהי. אברהם הוא גם הראשון שנצטווה לקיים ברית מילה, שהפכה למצווה מרכזית הנהוגה עד היום. לפי הכתוב, בסוף תקופת האבות גלו בני ישראל 210 שנה בארץ מצרים, ולאחר מכן נערכה יציאת מצרים בהנהגת משה, בהתערבות אלוהית. בהר סיני ניתנה התורה לעם. לאחר 40 שנות נדודים במדבר, ואז כבש את (ארץ כנען) והתנחל בה.
תקופת ההתנחלות, תקופת השופטים וממלכת ישראל המאוחדת.
תקופת בית ראשון: פעולת הנביאים וכתיבת התנ"ך.
תקופת גלות בבל: תקופת הגלות, 70 שנה. נס פורים שבסיומו עלו כמחצית העם בחזרה אל הארץ ובנו את בית המקדש השני, באישור כורש.
תקופת בית שני: חתימת התנ"ך, חורבן הבית והמרד הגדול.
על פי המסופר במקרא, לאחר כיבוש הארץ, התיישבו בני ישראל בארץ ישראל במשך כמה מאות שנים ללא ממלכה, וללא הנהגה מסודרת. תקופה זו נקראת תקופת השופטים – על שם השופטים (המנהיגים) שעמדו והנהיגו את העם לאחר ששועבד לעמי האזור והלך בדרכיהם. לאחר תקופה של כ-390 שנה הוקמה בארץ ישראל ממלכת ישראל המאוחדת על ידי שמואל הנביא, שמשח למלך את שאול. לאחר מות שאול ובניו במלחמה, התחלפה שושלת המלוכה והועברה לדוד המלך, ומשם החלה שושלת בית דוד. לאחר מכן מלך על ישראל בנו של דוד – שלמה המלך שהקים בירושלים את בית המקדש הראשון, שהיה למרכז הפולחן היהודי. לאחר מותו של שלמה, התפצלה הממלכה לממלכת יהודה וממלכת ישראל.
בשנת (586 לפנה"ס) (ולמסורת היהודית בשנת ג'של"ח (422 לפנה"ס)), נחרב בית המקדש הראשון ושבטי ממלכת יהודה הוגלו לבבל. הם שבו לארץ ישראל בעקבות הצהרת כורש, מייסד האימפריה הפרסית, והקימו את בית המקדש השני. ממלכת ישראל נחרבה בשנת 722 לפנה"ס בידי האימפריה האשורית. משלב זה, החלו בני עם ישראל להקרא בשם יהודים, על שם בני שבט יהודה שהיוו רוב באוכלוסיית הממלכה.כשהרבי מזמר פלייבק קריוקי
תקופת חז"ל: כתיבת היצירות הבסיסיות של התורה שבעל פה: המשנה והתלמוד. מרכז היהדות בבבל.
היהדות בימי הביניים: פריחת ספרות השו"ת בתקופת הגאונים, הפרשנים הגדולים, תור הזהב של יהדות ספרד, פריחת הפילוסופיה היהודית, גירוש ספרד. עלה קטן שלי פלייבק קריוקי סולם Bbemol
היהדות בעת החדשה: תנועת החסידות, תנועת ההשכלה, האמנציפציה וההתבוללות, החלוקה הדתית לאורתודוקסים, רפורמים וקונסרבטיבים.
היהדות במאה ה-20: התנועה הציונית, השואה, מדינת ישראל.
גלות שנייה וממושכת, שנמשכה עד המאה ה-20, החלה לאחר כיבוש ארץ ישראל בידי האימפריה הרומית. במסורת היהודית מתוארכת תחילת הגלות לזמן חורבן בית המקדש השני בשנת 70. כבר קודם לכן שועבדו היהודים לנציבי רומא, והאסון הגדול הבא פקד את היישוב היהודי בארץ שישים שנה לאחר החורבן, בעקבות מרד בר כוכבא. לאחר מכן התפזרו היהודים בכל קצוות תבל, והמשיכו לשמור על קשר באמצעות אגרות ושליחים אשר תיעדו והעלו את רישומיהם על הכתב. בעת החדשה, תנועת הציונות הקימה את מדינת ישראל.
יסוד הדת היהודית הוא האמונה באל אחד ויחיד
ביהדות אין מערכת מבוססת של דוגמות כמו בדתות אחרות והיא מדגישה את החיובים המעשיים, אך עדיין ישנם עיקרי אמונה מקובלים שנוסחו מספר פעמים על ידי גדולי הדורות. המפורסמת ביותר היא רשימתו של הרמב"ם הכוללת שלושה עשר עיקרים, ובראשם האמונה באל אחד, האמונה בהיותו מופשט ולא גשמי, האמונה בנבואה והאמונה בעליונותה הנבואית של תורת משה. בין העיקרים הנוספים נמצאות האמונות בתחיית המתים, בעולם הבא ובמשיח. עלה קטן שלי פלייבק קריוקי סולם Bbemol
אחד הביטויים המזוהים ביותר עם האמונה היהודית, ביטוי שהוא פסוק בתורה, הוא "שמע ישראל, ה' אלוהינו, ה' אחד" (דברים, ו', ד'). יהודים השתמשו במשפט זה כביטוי לאמונה המונותיאיסטית, כאמצעי לזיהוי בפני יהודים אחרים, והשמיעו אותו כאות לדבקותם ביהדות, ואף בעת מוות על קידוש השם. אף על-פי-כן לא מקובל לראות במשפט הזה דוÉגמה כמו הקרדו בנצרות או השהאדה באסלאם. למשל, אין די בהצהרת המשפט הזה כדי להתגייר. עם זאת, יש הרואים ביהדות דת הלכתית ומשפטית בלבד, ובעת החדשה קמו הוגים ששללו את קיומם של 'עיקרי אמונה' ביהדות.
על פי ספר בראשית נברא העולם בשישה ימים (אם כי המילה "יום" לא מתייחסת כאן בהכרח ליממה; ראו עוד בערך תורה ומדע). בנוסף להם מתואר יום שביעי שבו שבת האל ממלאכתו. מניין השנים בלוח העברי הוא לבריאת העולם (שנה קודם בריאת אדם הראשון), על-פי חשבון המופיע בספר סדר עולם (ספר שנזכר בתלמוד ומיוחס לרבי יוסי בן חלפתא). השנים נמנות בספרות עבריות, ולפיכך שנת התשע"ו היא השנה ה-5,776 לבריאת העולם, על-פי החשבון הנ"ל.
לפי המתואר בספר בראשית, נברא האדם אחרון ביום השישי, ככתר הבריאה במושלמותו ובתבונתו (בצלם אלהים) ולאחר בריאתו היה יום השביעי יום מנוחה (יום השבת). לאחר חטא עץ הדעת גורש האדם מגן עדן, וכך התחילה שושלת האדם.
על פי חלק מחכמי ופרשני היהדות, כגון הרמב"ם וכל חכמי הקבלה, סיפור הבריאה וגן העדן הוא משל אלגורי-סימבולי הנכלל בסוד "מעשה בראשית", ואין להבינו כפשוטו.
תשמישי קדושה יהודיים: שופר, יד (המצביע לקריאת התורה) חמישה חומשי תורה, תנ"ך, זוג פמוטים לנרות שבת ויום טוב, קופסה של אתרוג, נטלה (קנקן לנטילת ידיים)
התורה שבכתב המורכבת מחמשת חומשי תורה, חמשת הספרים הראשונים של התנ"ך, והתורה שבעל פה – המשנה והתלמוד, כוללות את ההוראות ההלכתיות של היהדות הרבנית, המצוות. עיקר ספרות הקודש היהודית היא דיון ופירוש של המצוות. אחרי חתימת התלמוד נכתבו ספרי הלכה הכוללים הלכות ומנהגים בלבד (שלא כמו התלמוד עצמו הכולל גם " אגדתות" – דהיינו סיפורים ועוד דברים שאינם נוגעים להלכה) כמו "ספר הלכות גדולות" שנכתב בתקופת הגאונים, הרי"ף שנחשב לראשון הראשונים ובעקבותיו הרמב"ם, הרא"ש ואחריו בנו ר' יעקב "בעל הטורים" שדעותיהם כולם מסתמכות על דברי התלמוד ומחלוקותיהם נוצרו עקב פירושים שונים בו.
בהיעדר מלך או נביא (על פי המסורת, הנבואה פסקה בימי בית שני), המנהיג הדתי הוא הרב, האחראי על ניהול הקהילה, על הנהגתה הרוחנית ועל פסיקת הלכה. קיים גם משפט דתי, בנושאי אישות, גיור וממונות. בזמן קיום הסנהדרין הייתה לו סמכות חוקית גם בנושאי פלילים.
ביהדות יש תרי"ג (613) מצוות, המחולקות לרמ"ח (248) מצוות "עשה" ושס"ה (365) מצוות "לא-תעשה". בימי הביניים נעשו ניסיונות לחלוקה של המצוות. ישנה חלוקה רוחבית נוספת, בין מצוות שבין אדם לחברו ומצוות שבין אדם למקום.
בית התפילה היהודי נקרא בית כנסת ונהוג להתכנס בו בזמן שלוש התפילות היומיומיות (שחרית, מנחה ומעריב), בשבתות ובחגים מוסיפים עוד תפילה הנקראת תפילת מוסף. בימי שני וחמישי ובשבתות ובחגים קוראים בתורה. לעתים הוא מכונה בשם "בית מקדש מעט", על שם בית המקדש שעד חורבנו היווה מרכז רוחני לעם ישראל.
על אף שהיהדות אינה דת מיסיונרית, אנשים שאינם יהודים יכולים להצטרף אליה לאחר שעברו תהליך של גיור ולאחר שהצהירו כי הם מוכנים לקבל על עצמם את עול המצוות וכי רצונם להצטרף לאומה היהודית. כשהרבי מזמר פלייבק קריוקי
היהדות רואה גם במי שאיננו יהודי בעל תפקיד רוחני בעולם, ובעקבות כך מוטלת על כל מי שאיננו יהודי החובה לקיים שבע מצוות המכונות "שבע מצוות בני נח" (בהן האיסור לעבוד עבודה זרה וכן עלה קטן שלי פלייבק קריוקי סולם Bbemol
היהדות רואה במאמיניה לאום ולא רק דת, כפי שמדגישה התורה את המטרה "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש" (שמות י"ט ו). עם זאת, ההשתייכות ללאום היהודי אינה מבוססת על מכנה ביולוגי בלבד. כל אדם יכול באופן תאורטי להתגייר, ובכך לאמץ את הזהות הדתית והלאומית של עם ישראל. היסוד לדיני הגיור נמצא במגילת רות בו מתואר המעבר הכפול שעושה רות באומרה לנעמי: "עמך עמי ואלהיך אלהי".
ספר תורה כתוב על קלף, הספר הקדוש ביותר ביהדות.
ליהדות מספר עצום של ספרי קודש הנחשבים כבסיס לדת היהודית ולתרבותה:
התנ"ך – קובץ הכולל 24 ספרים, ששמו מייצג בראשי תיבות את שלושת חלקיו: תורה, נביאים וכתובים. הוא כולל טקסטים רבים הכתובים ברובם בעברית ומקצתם בארמית. התנ"ך מתאר את תולדות העולם מעת בריאתו, ומתמקד בתולדות עם ישראל עד לתחילת תקופת בית שני. כמו כן הוא כולל קובצי חוקים ומצוות, דברי מוסר, פתגמים ועוד. התנ"ך הוא הקנון המוסכם על כל זרמי היהדות. הקראים למשל לא מכירים במשנה, בתלמוד בשולחן ערוך ובחיבורים אחרים.
התורה נחשבת לחלק המקודש ביותר בתנ"ך. על פי המסורת היהודית חמשת חומשי התורה נכתבו מפי הקב"ה על ידי משה, ונביאים וכתובים נכתבו באמצעות נבואה על ידי בני אדם שונים בתקופות היסטוריות שונות.
המשנה – קובץ של ההלכות החוקים והמצוות. הכוללת פרשנות למקרא על פי המסורת היהודית של המאות ה-1 וה-2 לספירה, עד ימות רבי יהודה הנשיא. היא נכתבה בארץ ישראל, בעברית בניב שונה מזה שמוכר מן התנ"ך, המכונה לשון חכמים או "עברית משנאית".
התלמוד – כולל פרשנות למשנה ולתנ"ך ודברי הלכה ואגדה נוספים. הוא נחלק לשני קבצים – התלמוד הבבלי שנערך בקהילה היהודית בבבל, והתלמוד הירושלמי שנערך בגליל, בקהילה היהודית בארץ ישראל. שני התלמודים מבוססים על חומר פרשני והלכתי שהצטבר במשך התקופה בקהילה שבה נערך כל אחד מהם. שני הקבצים כתובים ברובם בשפה הארמית, כל אחד מהקבצים בדיאלקט ארמי מקומי. רוב הלימוד בישיבות נסוב סביב התלמוד (בעיקר התלמוד הבבלי) והמשנה, ובעקבות דיוניו, נכתבו בהמשך ספרי הלכה רבי השפעה, ובראשם השולחן ערוך.
השולחן ערוך – ספר הלכה המסכם את כל קובצי הפרשנות והספרים הרבים אשר נכתבו על התלמוד.
ספרים בולטים נוספים: • ספר הזוהר • משנה תורה לרמב"ם • ספרי הקבלה.
מגן דוד ומנורה, שני סמלי היהדות משולבים זה בזה ברובע היהודי בצ'כיה.
יהודים מזהים את עצמם באמצעות שני סמלים, שהם כיום גם סמליה של מדינת ישראל – מגן דוד ומנורת שבעת הקנים. המנורה מתוארת בתנ"ך כמנורה שעמדה תחילה במשכן ולאחר מכן בבית המקדש. היא מופיעה כסמל יהודי כבר בתקופות קדומות. תבליט בדמות המנורה מופיע על שער טיטוס המתאר את החרמת כלי בית המקדש לאחר חורבנו והבאתם לרומא. כמו כן התגלה בבית הכנסת עתיק ביריחו על רצפת הפסיפס ציור מנורה ועליה הכיתוב "שלום על ישראל". עלה קטן שלי פלייבק קריוקי סולם Bbemol
"מגן דוד" הוא הקסגרמה – שרטוט של כוכב בעל שישה קודקודים, שנראה כשני משולשים שאחד מהם מונח במהופך על האחר. זהו סמל עתיק ששימש בעבר עמים שונים, אולם בעת החדשה הוא הפך לסמל המזוהה עם היהודים. על-פי מסורות מסוימות, זה היה סמלו של דוד המלך.
הלוח העברי הוא לוח השנה המשמש את היהדות הוא לוח משולב ירח-שמש: חודשיו מבוססים על חודשי הירח, אך הוא הותאם לשנת השמש על ידי הוספת חודש נוסף אחת למספר שנים, כדי שהחגים יצאו תמיד באותה תקופה של השנה. הלוח נקבע על ידי הלל נשיאה במאה הרביעית לספירה.
היום המקודש בשבוע הוא השבת, היום השביעי בשבוע, שבו מצווים לשבות ולנוח ממלאכה, ואותה מציינים בתפילות מיוחדות, ארוחות חגיגיות, וטקסי הדלקת נרות שבת בערב שבת, קידוש והבדלה. כשהרבי מזמר פלייבק קריוקי
מועדי ישראל נחלקים למועדים מקראיים ומועדי חז"ל. מועדים מקראיים: ראש השנה (יומיים), יום הכיפורים, שלוש הרגלים: פסח (7 ימים), שבועות (יום אחד), סוכות (7 ימים) ושמיני עצרת (שמחת תורה) (יום אחד). מועדי חז"ל: פורים (יום אחד) וחנוכה (8 ימים), וכן חמש התעניות: תשעה באב, שבעה עשר בתמוז, עשרה בטבת, תענית אסתר וצום גדליה. ישנם ימים טובים נוספים, ובכללם כל ראש חודש עברי, ט"ו בשבט וט"ו באב. ובמאה ה-12 התפתח גם המנהג לחגוג את ל"ג בעומר.
לאחר כינון מדינת ישראל הוסיפה הרבנות הראשית לישראל לרשימת המועדים גם את יום העצמאות, יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, יום הזיכרון לשואה ולגבורה ויום ירושלים. למרות זאת, הם אינם נתפסים כבעלי משמעות דתית בעיני חלק גדול מהיהדות האורתודוקסית בישראל ובתפוצות.
ירושלים מכיוון הר הזיתים. אדוארד ליר, 1858
המקום המקודש ליהדות הוא ארץ ישראל, שנקראת במסורת היהודית גם בשמות "ארץ הקודש", "ארץ החיים" ובתארים חיוביים נוספים. בהלכה קיימת מצוות יישוב ארץ ישראל, ועל פי חלק מפוסקי ההלכה אף יש להימנע מיציאה לחו"ל למטרות שאינן הכרחיות. לגבי שאלת הקמת המדינה היהודית בימינו, נחלקו הפוסקים בין אלה הרואים בהקמתה מצווה, לבין המתנגדים לציונות, בין היתר מטעמים של איסור של "קירוב הקץ" ו"שלוש השבועות".
גם בארץ ישראל עצמה יש מדרגות בקדושה, כאשר העיר המקודשת ביותר ליהדות היא ירושלים, שבה שכן בית המקדש. הר הבית, שעליו שכן המקדש, הוא האתר המקודש ביותר ליהדות בארץ ובעולם כולו, ובשל קדושתו חלק מהפוסקים אף אוסרים לעלות אליו בימינו אלה. אף בתוך הר הבית יש דרגות בקדושה- הנקודה המקודשת ביותר היא קודש הקודשים. ערים קדושות נוספות הן חברון – שבמערת המכפלה שבה קבורים לפי המסורת האבות והאמהות, וכן טבריה וצפת, שבהן התרכז רוב היישוב לאחר הגלות, וכן קבורים שם כמה מגדולי חכמי ישראל בזמן הגלות, כמו הרמב"ם, רבי יוסף קארו, האר"י ועוד מסורות על קבורת תנאים מסוימים כמו רבי מאיר בעל הנס ועוד.
במהלך השנים התפצלה היהדות למספר זרמים בעלי השקפת עולם ודרך חיים שונה. עם זאת, היהדות הרבנית היא הזרם העיקרי של היהדות בזמננו והיא כוללת כיום כמעט את כל בני העם היהודי.
היהדות הרבנית היא המשכיותם של הפרושים של ימי בית שני. הפרושים האמינו כי יחד עם התורה שבכתב נתן אלוהים למשה במעמד הר סיני גם את המסורות והפרשנות לה, הידוע כתורה שבעל פה. מול הפרושים עמדו בתקופת בית שני הצדוקים והאיסיים, ובתקופה מאוחרת יותר הקראים, הדוגלים אך ורק בתורה שבכתב.
מתפללים מול הכותל המערבי. עלה קטן שלי פלייבק קריוקי סולם Bbemol
בסוף המאה ה-18, החלה במערב אירופה תקופת האמנציפציה, ועוד קודם לכן קמה תנועת ההשכלה שחתרה לאימוץ הנאורות. ההשתלבות בעולם החיצון הכתיבה התמודדות עם ערכיו, תוך אימוץ ופסילה של הנהוג בו. בהשפעת תהליכי החילון העולמיים, רוב היהודים הפסיקו לשמור את מצוות הדת או להאמין בעיקריה, במידה חלקית או מלאה. אלו מכונים בישראל בשם חילונים, ולמעשה הם מהווים רוב בעם. בנוסף, ישנם רבים השומרים על זיקה לדת ורואים עצמם כמחויבים אליה, הן כאמונה והן כמסורת משפחתית, אך אינם דוגלים בשמירה קפדנית על הוראותיה. אלו מכונים בישראל בשם מסורתיים.

עגלת קניות