מחרוזת גן השקמים קריוקי

מחרוזת גן השקמים קריוקי

האזן לדוגמית פלייבק

האזן לדוגמית קריוקי/כתוביות

גן השקמים הוא פזמון שכתב יצחק יצחקי והלחין יוחנן זראי. השיר עוסק בראשית ימיה של העיר תל אביב באופן נוסטלגי, ומתאר את הגעגועים לתקופה שבה הייתה יישוב קטן עם בתים בודדים בחולות ואת הפיכתה לכרך סואן, שבו גורדי שחקים, כבישים וחנויות.
השקמים בשיר מהווים משל לשינוי זה: בתחילה, “היה היו כאן פעם שקמים… ויש לפעמים נערכו ישיבות מתחת שקמים אז בצל”, אחר כך “נשכחו השקמים והלבין אז ראשם מאבק”, ולבסוף “השקמים נעלמו ואינם, רק שלט את שמם עוד מזכיר”.
את השיר ביצעה לראשונה להקת פיקוד המרכז בתוכניתה “כ”ף קו”ף אחד” שהועלתה ב-1954, בעת שיצחקי היה קצין החינוך הפיקודי וזראי היה המנהל המוזיקלי שלה. ביצועו של השיר בידי רעייתו דאז, ריקה זראי, הוא המזוהה עמו ביותר. מאוחר יותר חידשו את השיר אמנים רבים נוספים, ובהם אריק סיני, ירדנה ארזי, הכל עובר חביבי ויזהר כהן.
תל אביב נוסדה רשמית בשנת 1909 כשכונת “אחוזת בית”, כשם האגודה שייסדה אותה. בימיה הראשונים של האגודה התחבטו ראשיה באיזה שם יקראו לה. נבחרה ועדה שהביאה לפני אספה כללית של תושבי השכונה את הצעותיה לשם העיר. בין השמות שהועלו באספה: יפו החדשה, נווה יפו, אביבה, יפהפייה, עברייה ועוד. אחד השמות שהוצעו היה “הרצליה” כדי להנציח את שמו של בנימין זאב הרצל. לבסוף, ב-21 במאי 1910‏, נבחרה ברוב קולות הצעתו של מנחם שינקין: “תל אביב” כשם התרגום העברי של נחום סוקולוב לספרו של הרצל, “אלטנוילנד”, שפורסם שבע שנים לפני כן, ובו תיאר הרצל כיצד תיראה, לדעתו, המדינה היהודית לכשתקום (בשנת 1923 להערכתו). בהצבעה על בחירת השם תמכו 20 אנשים בשם “תל אביב” ו-15 בשם “נווה יפו”. האסיפה לא ידעה באותה עת כי שכונה בשם זהה כבר הוקמה במושבה נס ציונה (שם קיים עד היום רחוב תל אביב, שקדם לאחוזת בית).
מילולית, שם ספרו של הרצל הוא “ארץ ישנה חדשה” בלשון הגרמנית. נחום סוקולוב, שתרגם את הספר לעברית, קרא לו בשם הציורי “תל אביב”: תל – האוצר הישן, עתיקות העבר, ואביב – המסמל עתיד, פריחה, לבלוב ותקווה. מקור השם בספר יחזקאל, כמקום שבו ישבו הגולים לבבל ליד נהר כבר‏[5], ככל הנראה בחבל ניפור‏[6]: “וָאָבוֹא אֶל הַגּוֹלָה תֵּל אָבִיב הַיֹּשְׁבִים אֶל נְהַר כְּבָר, וָאֵשֵׁב הֵמָּה יוֹשְׁבִים שָׁם” (יחזקאל ג’, טו). מוצא השם התנ”כי מאכדית – til abubi – תל השטפון – שנחרב על ידי שטפון‏[7], משמעות הפוכה למשמעות הסמלית שקיבל השם העברי.
ב-4 באוקטובר 1949 קיבלה ממשלת ישראל החלטה על איחוד העיר יפו עם תל אביב. בעקבות החלטה זו התכנסה כעבור יומיים מועצת העיר לדון בשם החדש לעיר המאוחדת. ראש העיר דאז ישראל רוקח התנגד לשינוי שם העיר המבטא את הגשמת החזון הציוני ורצה ששם העיר יישאר כפי שהוא ובחלוקתה של העיר המאוחדת לאזורים או רבעים ייקרא אחד מהם “יפו”. חברי מועצת העיר היו חלוקים בדעתם באשר לשם. בהשפעת ראש הממשלה דוד בן-גוריון, שרצה מאוד בשם “יפו” כדי לחזק את הקשר של העיר למקורות התנ”כיים, הוחלט בסוף כפשרה לקרוא לעיר המאוחדת “תל אביב-יפו”. למעט בפרסומים ומסמכים רשמיים או התבטאויות של פוליטיקאים מקומיים, נשמרו השמות “תל אביב” ו”יפו” מופרדים בשיח העממי והציבורי.
יפו היא אחת הערים העתיקות ביותר בארץ ישראל, המוזכרת עוד בתנ”ך כעיר שממנה יצא יונה הנביא למסעו. השרידים הקדומים ביותר מעידים על מקום יישוב כבר במאה ה-18 לפנה”ס. לראשונה נזכרת יפו בכתובים באגרות מצריות משנת 1470 לפנה”ס, המתפארות בכיבושה על ידי הפרעה תחותמס השלישי. עוד בעת העתיקה, שלטו ביפו הפלשתים, ממלכת ישראל המאוחדת תחת דוד המלך, האשורים, הפרסים והסלאוקים, כמו רוב חלקי ארץ ישראל שנכבשו לאורך השנים על ידי ממלכות ואימפריות שונות. בכל תקופה זו הייתה יפו יעד אסטרטגי חשוב כעיר נמל מרכזית לחוף הים התיכון.
בימי המשנה והתלמוד שגשגה ביפו קהילה יהודית, וזאת ניתן להסיק מכיתובי המצבות בבית הקברות היהודי שנחשף מתחת לשכונת אבו כביר בשנת 1871 על ידי הארכאולוג הצרפתי שארל קלרמון גנו.
ב-1268, עת שלטו ביפו הצלבנים, כבש את העיר בייברס, הסולטאן הממלוכי, הגלה את התושבים והרס את העיר. העיר עמדה חרבה עד המאה ה-17, שבמהלכה התיישבו בה נזירים פרנציסקנים והקימו בה אכסניה, במקום שבו נמצאת כיום כנסיית פטרוס הקדוש.
במהלך התקופה העות’מאנית בארץ ישראל ידעה יפו תקופות נוספות הן של שגשוג ובנייה מחדש, והן של חורבן עד המאה ה-19, אז החלה לפרוח. במהלך מאה זו גם חודשה הקהילה היהודית בעיר. עם חידוש ההתיישבות היהודית בארץ בסוף המאה ה-19, היה נמל יפו נמל הקליטה הראשי לבאי העליות הראשונות. למקצת מהעולים הייתה יפו תחנת מעבר בלבד, אך רבים אחרים נשארו בה, והקהילה היהודית ביפו גדלה והגיעה ערב מלחמת העולם הראשונה ל-11 אלף איש – כשליש מאוכלוסיית העיר.
הרחוב הראשון בתל אביב, רחוב הרצל, וברקע בניין הגימנסיה העברית “הרצליה”
לבד מיפו, התקיימו לאורך ההיסטוריה מספר ניכר של נקודות יישוב בשטח המהווה היום את תל אביב. ייחודי לאופי ההתיישבות העתיקה במרחב זה הוא העדר רצף התיישבותי באזור אחד מסוים. יישובים אלו שבו והתחדשו באזורים שונים על גדות הירקון. ברחבי שטחה של העיר, ובעיקר בקרבת נחל הירקון, נתגלו כמאה אתרים ארכאולוגיים מתקופות שונות‏
כנחל הרחב ביותר לאורך מישור החוף, היווה הירקון עורק חיים אסטרטגי ואפשר אף את כניסתן של סירות מסחר אל פנים היבשה. החל מימי הבית השני ואילך עד סוף התקופה הביזנטית אין היישובים החדשים קשורים עוד בנחל הירקון כמקור לאספקת מים והם מתפשטים על פני כל שטחה של העיר, ובהם כאלה הרחוקים מן הירקון, כגון תל ברוך וגן הגת. חלק מן הממצאים שנתגלו בעיר מתוארכים לתקופה הכלקוליתית ורבים מתקופת הברונזה. בתקופות המאוחרות יותר של העת העתיקה, הוקמו בשטחים אלו נקודות יישוב רבות ככפרי לוויין של עיר הנמל יפו.
תל קסילה הוא אחד התלים הארכאולוגיים החשובים בתחומי העיר, והוא שוכן צפונה לירקון בתחומו של מוזיאון ארץ ישראל. במקום נמצאו ממצאים רבים של היישוב הפלשתי שפרח על התל החל במאה ה-12 לפנה”ס ועד תחילת המאה ה-10 לפנה”ס. מאז תקופת ממלכת ישראל המאוחדת ועד לסוף התקופה הביזנטית, התקיים על התל יישוב יהודי ואחר לסירוגין.
תל נפוליאון, הידוע גם כ”תל גריסה”, שוכן בצפונה של העיר, מדרום לנחל הירקון וממזרח לנחל איילון. המקום היה מיושב החל משנת 2700 לפנה”ס לערך. היישוב התרחב באלף ה-2 לפנה”ס, והגיע לשיאו במאה ה-18 ובמאה ה-17 לפנה”ס. על התל התגלו מספר מבנים מונומנטליים ומערכת לאספקת מים. באתר “שבע טחנות” הסמוך לתל נפוליאון הוקמו בתקופת העות’מאנית מספר טחנות קמח‏[9], והכפר הערבי הסמוך ג’רישה (جريشة) מעיד בשמו על כך שבאתר פעל מרכז אזורי של גריסת קמח. טחנות קמח נבנו גם ב”עשר טחנות” בקצה הצפון-מזרחי של העיר. האתר, שהיה הגדול מסוגו לאורך הירקון, היה פעיל בתקופה הרומית, ולאחר הפסקה ארוכה חידש את פעולתו במאה ה-19, עת נודע בשם “טאחונאת אל הדר”
בתל כודאדי, הסמוך לשפך הירקון, נחשפו שרידי שתי מצודות אשוריות מהמאה ה-8 לפנה”ס, אשר שימשו כשלוחה הקדמית של תל קסילה. המצודות הגנו על שפך הירקון, ובעת שלום שימשו כתחנת סחר. גן הגת הוא אתר ארכאולוגי נוסף בצפון-מערבה של תל אביב. בתקופה ההלניסטית פעלה במקום גת שהייתה בשימוש מהמאה ה-4 לפנה”ס עד המאה ה-2 לפנה”ס והיא מוגדרת כגת ציבורית משוכללת. בכיכר היל, הנמצאת לא הרחק מהאזור בו שוכן תל כודאדי, התגלו מערות קבורה ושרידי יישובים מהאלף הרביעי לפני הספירה, ומהמאות ה-8 עד ה-10 לפנה”ס. רוב המערות נאטמו כדי לשמרן. מערות קבורה התגלו גם באתר מערות אפקה השוכן מערבית לנתיבי איילון, מצפון לשכונת אפקה.
לפני קום מדינת ישראל שכנו בסמיכות לעיר מספר כפרים ערביים, ובהם שייח’ מוניס (כיום שכונות רמת אביב, תל ברוך ואפקה), ג’רישה וג’מאסין אל ע’רבי ליד הירקון, סומייל ברחוב אבן גבירול, ואבו כביר וסלמה בדרום העיר. מרבית הכפרים האלה נהרסו עד היסוד בעשורים שלאחר הקמת המדינה, ושטחיהם, שהוכרזו נכסי נפקדים סופחו לעיר. בבתים הנטושים של ג’מאסין אל ערבי, סומייל וסלמה, אשר ננטשו על ידי יושביהם הערבים במהלך מלחמת העצמאות, השתכנו יהודים תושבי יפו, שהפכו בעצמם לפליטי המלחמה, ועולים חדשים. חלק ממשפחות יהודיות אלו הן בעלות חזקה ועדיין מתגוררות בשרידי הכפרים הללו. הליכים משפטיים לפינוייָם נמשכים לאורך שנים.
תל אביב הקטנה הוא שמו של המופע המוסיקלי ‘תל אביב הקטנה’ שניתן לו ידי חיים חפר ודן בן אמוץ בשנות ה-50 של המאה ה-20. השם התייחס לשטח שכלל את שכונת אחוזת בית שהוקמה מצפון ליפו בשנת 1909, ואחיותיה הבוגרות שהוקמו מחוץ לתוואי חומות יפו במהלך שנות השמונים של המאה התשע עשרה. ‘אחוזת בית’ התרחבה במהירות ושכונות רבות נוספו לה מעבר לקווי המתאר הראשונים, עד שהוכרזה כעיר בשנת 1934. ‘תל אביב הקטנה’ הייתה למושג, מושא לגעגועיהם של רבים, ומופיעה ביצירות אמנות: ספרות, ציור ופיסול. מאז העשור האחרון של המאה ה-20, גברה המודעות הציבורית לתרבות שנוצרה בתקופת “תל אביב הקטנה”, עם הרצון לשמר מבנים, תצלומים, חפצים שנוצרו בה; פורסמו מחקרים אחדים אודותיה; והיא נושאן של מספר תערוכות במוזיאונים בישראל.
תל אביב הקטנה שימשה כמקום מרכזי לבילוי, בעיקר לתיירים שפקדו את הארץ עם כיבושה על ידי הצבא הבריטי ב-1918, אך גם לבני הארץ החיים בה, מאז הזכירה ליוצאי אירופה מעט מטעמו של “בית קפה בעיר” וישיבה בטלה תחת השמש, טיול לאורך טיילת שפת הים, קנייה בחנויות או טיול מול חלונות הראווה ברחובות עיר. למעשה, איכות וסגנון חיים מערבי על שפת הים התיכון בלבנט. כיום “תל אביב הקטנה” היא מתחם בנייה מראשית העשור השני ועד מחצית השלישי של המאה העשרים, המיועד לשימור ומשומר בחלקו.‏‏[1]
יציאתן של השכונות היהודיות מיפו, בשנות השמונים של המאה התשע עשרה, לא נעשתה במחשבה של בניית עיר, אלא ענתה על צורך קיומי למגורים. השכונות היהודיות הראשונות הללו היו העתק של דפוסי בנייה ואופי חיים עירוני מזרחי, כפי שהיה מקובל אז וכמו שהיה ביפו. בניית קירות עם גג כבית. בית צמוד לבית שכן שנבנה על מלוא פיסת האדמה שנרכשה בתוך כרם ובפרדס.
לא היו דרכים, לא כבישים ובוודאי לא גינות-גן או חצר משחקים ציבורית. ביוב ולכלוך היו הסביבה הטבעית שבה גם נחפרו בארות מי שתייה. כך חיה האוכלוסייה עד לעלייה השנייה שהשכלתה, כוחה הכלכלי ואופיה העירוני, יצרו את הצורך במגורים כבתרבות המערבית.
ראשיתה של העיר בדרומה, ביציאה מהעיר יפו אל מעבר לתחנת הרכבת העות’מאנית, אל קרקעות “כרם ג’באלי” מזרחית לעיר הנמל. ב-1906, החלה מתגבשת אגודת “אחוזת בית”. הוקמה הגימנסיה העברית “הרצליה” על קצה גבעת רחוב הרצל ומעבר שדרות רוטשילד. מזרחית ומחוץ לשכונה היהודית נווה צדק ובתי הספר העבריים שבה, “אליאנס” לבנים ו”יחיאלי” לבנות (על שם מנהלו יחיאל יחיאלי). כך נוצרה אחוזת בית על 60 בנייניה הראשונים וממנה התפתחה העיר צפונה ומזרחה בשלבים מהירים תוך תריסר שנים ועד לכיבוש האנגלי בשנת 1918, כ-1600 – 2000 נפש גרו אז בכמאה ושמונים בתי העיר המערבית “תל אביב הקטנה”. שליט אנגלי “תרבותי”, הח’ליפה שליט עות’מאני מתעמר, שגירש את תושביה העבריים במה שזכור כגירוש תל אביב והרחיקם אל ההרים.
גבעה נמשכה אז מנווה צדק, חצתה מזרחה אל מרכז תעבורה בכיכר המושבות שהייתה מלאה עגלות רתומות לבהמות. ברחובות אז התגוללו גללי בהמות שריחם התערבל בריח עשן. נשמע רעש מנועים מקרטעים ושריקות קיטור נוצרו משסתום נפתח בארובת קטר רכבת ירושלים-תל אביב שנכנסה לתחנה. שכונה חדשה נבנתה לאורך מסילת הרכבת העות’מאנית, ותל אביב החלה עם בתיה המסוגננים וצמודי הקרקע.
הקטנה התרחבה מזרחה עד רחוב אלנבי ורחוב נחלת בנימין, כיום מדרחוב שהחליף דרך ראשית (צפון-דרום) אשר שימשה מאחוזת בית אל טחנת הקמח ליד נחל הירקון. רחוב שבו היו חנויות בעלי מלאכה וסוחרי טקסטיל ואחרות ובתי קפה ומסעדות. אחת מהן, מסעדת פועלים ידועה בשם “האס” ניצבת עד היום. מאלנבי, התרחבו רחובות כרחוב אחד העם ובית הספר העברי בו, מזא”ה וברנר ועד רחוב שיינקין. בשכונת נווה צדק נבנה קולנוע עדן פתוח אל השמים וסמטאות צרות נבנו על ידי בוני ה”חזון בלב פרדס מחוץ ליפו”. התפתחות הבנייה המשיכה עם שכונת פלורנטין, שכונת מונטיפיורי ושדרות רוטשילד. האחרונה הוקמה אך במקרה, עקב היות תעלה במקום, שהתמלאה תשפוכת חולית ופסולת בנייה, דבר שמנע בנייה עליה והפך את התעלה לכל אורכה לשדרה נטועת עצים.
מאז תל אביב הקטנה שחצרות בנייניה נטועות עצים, התפתחה והפכה עיר “קוביסטית, באוהאוסית לבנה וממורפסת, מסוגננת. לעתים צבעונית, מעוגלת ומעורגלת סבכות ברזל תוחמות מרפסות צרות, סמטריות ומעוגלות”. עיר שרעפיה מסוגננים, עיר עם דרכים כבישים ושדרות כאירופה, כמערב החדש.
עד שנת 1934 כיסתה תל אביב בת 75,000 התושבים עם 5000 בנייניה שטח חולי גדול של 350 דונם, פי 12 מגודלה בראשית ימיה (30 דונם). בשנת 1932 הקימו האנגלים את נמל חיפה אך מאורעות 1936 גרמו לראשי היישוב להבין שנמל יפו אינו יכול לשמש אותו והחל לפעול מזח נמל עברי למורת רוח האנגלים. בסופו של דבר, במהלך 1937 נחפר נמל תל אביב ביבשה ונחנך בפברואר 1938.