הן אפשר פלייבק עם גייד
האזן לדוגמית פלייבק
האזן לדוגמית קריוקי/כתוביות
הן אפשר הוא שירו של המשורר והפזמונאי חיים חפר שנכתב בתקופת מלחמת העצמאות והולחן על ידי דוד זהבי. השיר נכלל בתוכנית השלישית של הצ'יזבטרון "הפלמ"חניק מחפש את המחר" והיה אהוד בקרב לוחמי הפלמ"ח, שנהגו לשיר אותו לעתים מזומנות, ומשם הוא התפרסם ונעשה פופולרי ביישוב ובחברה הישראלית. הוא זכה לביצועי זמרים, בהם יפה ירקוני, אריק איינשטיין ובני אמדורסקי.
נושאי השיר הם הגעגועים של הלוחמים בחזית הקרב, אל חיי האהבה, המשפחה והכמיהה העזה אל השלום. חפר תיאר את התודעה והוויית הנפש כפי שבוטאה אצל חברי הפלמ"ח. התיאור הפואטי של התודעה נעשה בין השאר באמצעות שימוש אחר בפועלים ושמות עצם, המשובצים בשימוש רגיל. השיר המחורז כולל חמישה בתים. הן אפשר פלייבק עם גייד
הבית הראשון פותח במילים מרגיעות לכאורה על אורחות הטבע שכסדרן: „בַּשַּׁלֶּכֶת נוֹשֵׁב כְּבָר הַסְּתָו” … שמתאר לכאורה את מהלכם הסדיר של עונות השנה, כגון סתיו, וגם את שקיעת האבק שעלה בדרכים בשל התנועה הרבה בהם. רגיעה מדומה זו, מאפשרת כביכול את המבע הרגשי אל האהובה האלמונית במרחקים, שאליה פונה הדובר: „וְהַיּוֹם רַק אֵלַיִךְ נִשְׂרָף / וְחוֹלֵם עַל פְּגִישָׁה רְחוֹקָה.”.
הבית השני מתאר את האמור להתרחש בפגישה העתידית אותה הדובר מדמיין, מהכניסה אל פנים הבית. המשורר יוצר בה שני ביטויים מקוריים, האחד של השער: „וְהַשַּׁעַר יַחֲרֹק לוֹ דּוּמָם”, והשני (המובא בשורה האחרונה), אשר אומץ בספרות העברית לסוגותיה: „וְעֵינַיִךְ יִהְיוּ כֹּה טוֹבוֹת / כְּמוֹ אֵין מִלְחָמָה בָּעוֹלָם”, המתאר את הכמיהה את בת הזוג בהבעה רכה על פניה, הבעה שניתן להעלותה אך בימי שלום. פרטים נוספים מהאמור להתרחש בפגישה העתידית מובאים בבית הרביעי; בו הדובר מספר על חדרה של אהובתו: „חַדְרֵךְ הֶעָצוּב / מְחַכֶּה בְּחִוְרוֹן קִירוֹתָיו”, וכביכול, „וְקוֹרֵא הוּא לִשְׁנֵינוּ לָשׁוּב / מִקְּרָבוֹת, מִדְּרָכִים וּמִסְּתָו”.
הבית השלישי המכיל שש שורות (ולא ארבע כמו הבתים האחרים) מתאר את רצונם העמוק של הלוחמים כי תקופת המלחמה והקרבות האכזריים יסתיימו. חפר תיאר במילים אלו לא רק תודעה אלא דיבורים וקריאות של אנשי הפלמ"ח, כפי שתועדו במקורות שנוצרו בשנות התקופה.
ייעודו של יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל הוא התייחדות של אזרחי ישראל עם זכר הנופלים במערכות ישראל, אשר בזכות הקרבתם המדינה קיימת. יום זה מצוין מדי שנה בשנה בד' באייר או בסמוך לתאריך זה, ותמיד יום אחד לפני יום העצמאות, כדי לסמל ולהדגיש את הקשר שבין הנופלים ומסירות נפשם ובין תקומת מדינת ישראל. הן אפשר פלייבק עם גייד
הכנסת עיגנה יום זה בחוק יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, התשכ"ג–1963. בשנת 1980 תיקנה הכנסת את שמו של החוק ואת ייעודו: "יום הזיכרון לחללי מלחמת הקוממיות וצבא-הגנה לישראל" – שם החוק עד 1980 – שונה ל"יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל". משמעות התיקון היא שביום זה מעלים לא רק את זכרם של הלוחמים שנהרגו מאז קום מדינת ישראל אלא גם את זכרם של חללי מערכות ישראל שנהרגו טרם הקמת המדינה.
ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל מתייחדים גם עם זכרם של חללי כוחות הביטחון משורות המשטרה, המוסד ושירות הביטחון הכללי.
ראשיתו של יום זה בשקיעת החמה, וסיומו בצאת הכוכבים למחרת. אירועיו נפתחים בצפירת דומייה של דקה אחת הנשמעת בשעה 20:00 ברחבי הארץ. הטקס הממלכתי הפותח את יום הזיכרון נערך מדי שנה בשנה ברחבת הכותל המערבי בירושלים, במעמד נשיא המדינה והרמטכ"ל. עצרות התייחדות נוספות נערכות ברחבי המדינה.
למחרת בשעה 11:00 נשמעת ברחבי הארץ צפירת דומייה של שתי דקות, ואחריה נערכים טקסי זיכרון ממלכתיים בכל בתי-הקברות הצבאיים, בהשתתפות המשפחות השכולות, אישי ציבור ונציגי הממשלה, המשטרה וכוחות הביטחון. טקס הזיכרון המרכזי נערך בחלקה הצבאית בהר הרצל.
בטקסים המתקיימים בבתי-העלמין הצבאיים מורידים את דגל המדינה לחצי התורן, אומרים תפילת "יזכור" מיוחדת ליום זה, איש ציבור – שר בממשלה או חבר הכנסת – נושא דברים, חזן צבאי שר את תפילת "אל מלא רחמים" ונציגי מוסדות וארגונים מניחים זרים על קברי החללים. על-פי רוב, הטקס מסתיים במטחי כבוד של משמר צה"ל. הן אפשר פלייבק קריוקי
אירועים נוספים נערכים ליד אנדרטאות לזכר הנופלים, באתרי זיכרון, בבתי "יד לבנים", במוסדות חינוך, במוסדות ציבור ובמחנות צה"ל. יש טקסים שמוצגת בהם מסכת ובה קטעי זמר וקטעי קריאה לזכר הנופלים. התוכניות המשודרות ברדיו ובטלוויזיה עוסקות בנופלים, במעשי גבורתם ובמורשתם.
בשעה 13:00 נערך טקס הזיכרון הממלכתי לחללי פעולות האיבה באנדרטה המרכזית לזכרם בהר הרצל בירושלים. על עריכת כל הטקסים ביום זה מופקדים הרשויות המקומיות ונציגי צה"ל. טקס הדלקת המשואות ברחבת הר הרצל חותם את אירועי יום הזיכרון ומתחיל את חגיגות יום העצמאות.
בשנים 1949–1950 התקיימו ימי הזיכרון לחללי מלחמת הקוממיות ביום העצמאות עצמו, והיחידה להנצחת החייל שבמשרד הביטחון, בשיתוף עם צה"ל, קבעה את סידורי האזכרות בבתי-הקברות הצבאיים. אולם שילובם של האבל והאזכרות בשמחת העצמאות יצר אווירה מכבידה מבחינה רגשית, ומשום כך הועלו הצעות אחדות בנוגע למועד הראוי לקיים בו את יום הזיכרון. בדיון הציבורי בנושא זה ניתן משקל מכריע לעמדת המשפחות השכולות; אלו תבעו, באמצעות נציגיהן, לקיים יום זיכרון כללי וארצי. בינואר 1951 הקים שר הביטחון דוד בן-גוריון את המועצה הציבורית להנצחת החייל, שהיתה שותפה להתוויית הדרכים להנצחת הנופלים. המועצה המליצה שיום ד' באייר – יום אחד לפני יום העצמאות – יהיה "יום הזיכרון הכללי לגיבורי מלחמת הקוממיות", והצעתה זו אושרה בממשלה לקראת יום הזיכרון השלישי. הן אפשר פלייבק עם גייד
לקראת יום זיכרון זה גיבשה ועדה מיוחדת – שחבריה היו ראש היחידה להנצחת החייל שבמשרד הביטחון וחברים במועצה הציבורית להנצחת החייל – גם את מנהגיו של היום, ובהם צפירת דומייה, הדלקת נרות זיכרון, תפילות, טקסים בבתי-הקברות הצבאיים, אמירת "יזכור", טקסים בבתי-הספר ושידורי רדיו מיוחדים, ובהם קריאת דברים על אודות הנופלים וקטעים מכתביהם. עקרונות תוכניים אלו מתקיימים עד היום. חוק יום הזיכרון לחללי מלחמת הקוממיות וצבא הגנה לישראל, התשכ"ג–1963, שהתקבל בכנסת ביום 27 במרס 1963,נותן תוקף רשמי להחלטותיה של המועצה הציבורית להנצחת החייל, שנתקבלו על בסיס הדרישות שהציגו בפניה המשפחות השכולות.