הו מרגנית פלייבק קריוקי
האזן לדוגמית פלייבק
האזן לדוגמית קריוקי/כתוביות
את השיר מבצעת במקור מילי מירן.
חיים חפר נולד בסוסנוביץ שבפולין בשם חיים פיינר, בן ליששכר, סוכן מכירות של מוצרי שוקולד, ורבקה פיינר לבית הרצברג. גדל ביישוב הקרוב, מיסלוביצה, ובגיל תשע התחיל להשתתף בפעילויות הקן המקומי של תנועת הנוער גורדוניה. בשנת 1936, בהיותו בן 11, עלה לארץ ישראל עם משפחתו והתגורר במושבה רעננה. בנעוריו היה חניך במחנות העולים, שם החל לפרסם את שיריו הראשונים, ונשלח בשנת 1943 עם חבריו לתנועה להכשרה מגויסת בקיבוץ דפנה שבצפון. משם עברה ההכשרה לתל יוסף.
חפר שירת בפלמ"ח ובין היתר השתתף בהברחתם ארצה של מעפילים בהעפלה יבשתית מסוריה ולבנון דרך גבול הצפון.
במלחמת העצמאות היה חפר מייסדה ומפקדה של להקת "הצ'יזבטרון", להקת הזמר והבידור של הפלמ"ח, וכתב את רוב פזמוניה. חלק מפזמונים אלה הפכו להיות מסמלי התקופה, כמו השירים: "הן אפשר", "היו זמנים", "הפרוטה והירח", "היי הג'יפ", ואחרים. לאחר מלחמת העצמאות פרסם את ספרו הראשון, "תחמושת קלה", ובו פזמוניו מתקופת הפלמ"ח.
בשנת 1956 ערך חפר ביחד עם דן בן אמוץ את "ילקוט הכזבים" – ריכוז של כזבים, סיפורי הווי ומימרות שנולדו בפלמ"ח וזכה להצלחה גדולה. ב-1961 יסדו השניים את "מועדון החמאם" ביפו, שנתן במה לאמנים רבים בזמר, בסאטירה ובבידור והפך למוקד חברתי ותרבותי. ב-1958 כתב יחד עם בן-אמוץ את ההצגה המוזיקלית "תל אביב הקטנה", ששחזרה את השנים הראשונות של העיר וזכתה להצלחה רבה. בשנות השישים הפיק עם בן-אמוץ את הרכבי הבידור רביעיית מועדון התיאטרון ושלישיית גשר הירקון וכתב חלק משיריהם הידועים, לצד שירים שכתב ללהקות הצבאיות, לתרנגולים, החלונות הגבוהים ולזמרים כמו שושנה דמארי, יהורם גאון, אריק לביא ואחרים.
בשנים 1964-2003 היה לחיים חפר טור קבוע ב"ידיעות אחרונות", שבו פרסם מדי שבוע מקאמה (מעין מאמר בחרוזים) על ענייני היום. זכורה במיוחד המקאמה "מסדר הנופלים", על נופלי מלחמת ששת הימים.
חפר נודע בדעותיו הנחרצות אותן הביע לא אחת במאקמות שלו ובאמצעי התקשורת. הוא זוהה עם תנועת העבודה והיה מקורב לשניים מבכיריה, שהיו מפקדיו בפלמ"ח: יגאל אלון ויצחק רבין. בשנים 1977-1975 מינה אותו אלון לשמש כנספח תרבות בקונסוליה של ישראל בלוס אנג'לס.
בשנת 2002 עורר חפר סערה ציבורית, כאשר בראיון עיתונאי אמר על עדת עולי מרוקו: "מה הביאו לנו המרוקאים? תרבות של מופלטות וכמה קברים. אולי ההתפתחות שלהם תבוא עוד מעט", ועל הזמר המזרחי: "החבר'ה האלה לא מדברים עברית נכונה, זה לא רק עוני של השפה זה עוני של רגשות". לאחר מספר ימים טען שדבריו הוצאו מהקשרם ואף התנצל כי הובן לא נכון.
בשנת 1951 נישא לכרמל הלפרין, ולאחר מכן התגרש. בשנת 1962 נישא שנית לרות לוי-מורחי ולאחר 18 שנים התגרשו. ממנה היה אב לבת, מימי (עליה כתב את השיר "ילדה קטנה"), וסב לנכדים. התגורר בתל אביב ובכפר האמנים עין הוד. נפטר ב-18 בספטמבר 2012 ממחלת הסרטן ונקבר בעין הוד.
בעת היותו בפלמ"ח החל חפר להתפרסם ככותב שירים, חלקם הולחנו על ידי דוד זהבי ואחרים וחלקם הותאמו למנגינות זרות. הוא לימד את חבריו בפלמ"ח לשיר אותם, וכך הם התפרסמו. שירו הראשון, "בין גבולות", תיאר את מבצעי הברחות המעפילים שבהם השתתף (כעבור שנים נקרא מבצע חומת מגן על שם מילות הפזמון של השיר). עוד שירים שכתב על ההעפלה ועל אנשי הפלי"ם היו "שושנה שושנה", המתאר ליווי של ספינת מעפילים (כנראה האונייה "שבתאי לוז'ינסקי"), "רותי" ("לי כל גל נושא מזכרת") ו"זמר לספינה" ("שקיעה נוגה"). כל השירים הללו נכתבו ברמזים, שכן הפעילות הייתה מנוגדת למדיניות ממשלת המנדט ששלטה בארץ. שירים נוספים שכתב באותה תקופה היו "הפינג'אן" על פי מנגינה ארמנית, המתאר את ספלון הקפה שסבב בין היושבים ליד המדורה ("סובב לו סובב הפינג'אן"), ו"יצאנו אט", המתאר יציאה לפעולה בפלמ"ח.
שורות אחדות מפזמוניו בתקופת מלחמת העצמאות הפכו ברבות השנים לסמלי התקופה:
"עוד נזכור תחת גשם עופרת איך בסוריה צעד הפלמ"ח" ("רבותי ההיסטוריה חוזרת") – סוקר את מפעלות הפלמ"ח, בין השאר השתתפותו במערכה שבה נכבשו סוריה ולבנון ביוני 1941 מידי אנשי צרפת של וישי.
"אל הנגב פלוגונת נשלחה עם מקלות כתחליף לרובים" ("רבותי ההיסטוריה חוזרת") – תזכורת לירידת פלוגות בלתי מזוינות של הפלמ"ח לנגב באפריל 1942 לקדם את הפלישה הצפויה של צבאו של רומל, בשיא התקופה שכונתה לימים "מאתיים ימי חרדה".
"הן אפשר ובג'יפ שעבר שאגו בחורים כי נגמר" ("הן אפשר") – ביטוי לכמיהה לשלום של לוחמי תש"ח (נכלל בתוכנית השלישית של הצ'יזבטרון "הפלמ"חניק מחפש את המחר").
"היו זמנים אז במשלט ישבנו" ("היו זמנים") – תיאור כיצד מאורעות התקופה יסופרו כעבור שנים רבות.
"היי דרומה לאילת" ("היי דרומה") – נכתב בעת הנסיעה של להקת הצ'יזבטרון לעקבה (אילת) במסגרת מבצע עובדה ומתאר את הנופים שעברו בדרך.
"הגישו פינג'אן והגידו, היש עוד פלמ"חניק כמו דודו?", ("דודו") נכתב על דוד צ'רקסקי בחייו, ולאחר נפילתו הפך לשיר זיכרון שתרם לקיבוע תדמית הפלמ"חניק בחברה הישראלית.
חפר כתב בשיתוף פעולה עם טובי המלחינים והזמרים. סשה ארגוב, משה וילנסקי ודובי זלצר הלחינו רבים מפזמוניו. בין הזמרים שהרבו לבצע את שיריו נמנים אריק לביא ("שיר הקטר", "הסלע האדום", "הדודה מחדרה"), יהורם גאון ("הנני כאן", "רוזה", "השר משה מונטיפיורי", "לא נפסיק לשיר", "בית אבי", "אני עושה לי מנגינות"), שושנה דמארי ("בת שבע", "הקרב האחרון"), יפה ירקוני ("רבותי ההיסטוריה חוזרת", "הפִינְגָ'אן", "שושנה שושנה"), גידי גוב ("למה לבך כמו קרח", "עדיין מחכה לך") ואורי זוהר ("החופש בבית ההבראה", "שיר הפטנטים").
חפר כתב פזמונים ללהקות רבות, בהן התרנגולים ("שיר השכונה", "הכל זהב", "השמלה הסגולה", "האם אמרו לך פעם", "שיר אהבה חיילי"), בצל ירוק ("אדוני השופט", "ערב במסחה", "הפרוצה החלוצה"), שלישיית גשר הירקון ("אל תעברי לבד ילדה ברחוב", "איזה יום יפה", "כשיבוא שלום" ו"קרב הראל"), החלונות הגבוהים ("יחזקאל", "ילדה קטנה", "הורוסקופ"), רביעיית מועדון התיאטרון ("אין כמו יפו בלילות" עם לחן צרפתי של קריסטיאן ורז'ה, "זאת מרחוב פנורמה") והלהקות הצבאיות ("הוא לא ידע את שמה", "דינה ברזילי", "כאן השריונים", "האיש מן הבקעה", "יש לי אהוב בסיירת חרוב", "הימים האחרים" ועוד).
כמו כן כתב פזמונים למחזות הזמר "קזבלן" ("כולנו יהודים", "מה קרה"), "תל אביב הקטנה" ("בחולות", "טיטינה ואפרים", "שני בנאים"), "איי לייק מייק" ("לחיי העם הזה") ו"סאלח שבתי" ("אח יא-רב").
חלק מפזמוניו של חפר נאסרו בזמנם לשידור ברדיו, בהם: "הגנרל המקסיקני" הלועג למפקד בכיר בצבא שלא השתתף באף קרב; "הסלע האדום" – שחפר דאג בעצמו שיאסרו אותו לשידור כשראה שהוא עלול להשפיע על הצעירים לצאת לפטרה שמעבר לגבול ו"יחזקאל", שנאסר על מנת לא לפגוע ברגשות הציבור הדתי[6].
חפר עסק גם בתרגום מחזות לתיאטרון, בהם "טרטיף" של מולייר, פזמונים ל"רביזור" של גוגול ומחזות הזמר "הלו דולי", "אירמה לה דוס" ו"אוויטה". הוא כתב גם תסריטים לסרטי קולנוע, טלוויזיה ווידאו. בין היתר כתב עם מנחם גולן את התסריט לסרט "קזבלן",את התסריט לסרטו של נסים דיין -"גשר צר מאד", ויצר את סרטי התעודה "אוהלי פלמ"ח" (ביוגרפיות על לוחמים ועל יחידות בארגון) ו"שיבולים וחרב" (יחד עם חיים יבין), המתאר באור ביקורתי כיצד רואים נכדיהם של לוחמי הפלמ"ח את אותה התקופה.