בתוך נייר עיתון פלייבק קריוקי
האזן לדוגמית פלייבק בתוך ניר עיתון
האזן לדוגמית קריוקי/כתוביות
טיפקס היא להקה ישראלית, שמשלבת השפעות ים תיכוניות ומוזיקת רוק. במשך שנות פעילותה הרבות השתנה הרכב הלהקה מספר פעמים, אך הבסיס, ובראשו כותב השירים, המלחין והסולן קובי אוז, הבסיסט גל פרמן והגיטריסט רמי יוסיפוב נשאר זהה.
הלהקה הוקמה בשנת 1989 ועד לפירוקה בשנת 2009 הקליטה להיטים רבים. לאחר פירוקה שקד קובי אוז על קריירת הסולו שלו והוציא שני אלבומים אישיים. בשנת 2013 הוקמה הלהקה מחדש.
הלהקה זכתה שלוש פעמים בתואר להקת השנה במצעד הפזמונים העברי השנתי.
בשנת 1988 נפגש קובי אוז, מוזיקאי מתחיל, עם גל פרמן, כשזה עוד טרם עסק במוזיקה. השניים צירפו אליהם מספר חברים מקיבוצים מאזור שדרות, ושינו את הרכבם תדירות, בעיקר עקב גיוס של חברים בלהקה לצה"ל. שם הלהקה המקורי היה "ההוצאה לפועל", לאחר שהלהקה עברה מהדרום לתל אביב שונה שמה ל"טיפקס". הלהקה שינתה את שמה באנגלית ל"Tea Packs" (שקיות תה) ב-1995 כדי להבדיל בין המוצר ללהקה.
בשנת 1990 הקליטה הלהקה שיר ראשון, "העוול". ההרכב כלל אז את אוז בשירה וקלידים, פרמן על הבס, עינב כהן בגיטרה ותמיר ימיני בתופים. בתום ההקלטה צורפו רמי יוסיפוב ואבינועם מרטון. המפיק דני רכט התמנה לתפקיד מנהל הלהקה ויועצה האמנותי, ובשנת 1992 הוציאה הלהקה אלבום ראשון בחברת "הד ארצי", בשם "שביל קליפות הגרעינים". האלבום כלל מוזיקה מעורבת: פופ עם השפעות של רוק ומוזיקה מזרחית. מילות השירים עסקו במחאה לצד שירים פשוטים יותר. האלבום זכה להצלחה מזערית עם צאתו, והתפרסם מתוכו שיר אחד בלבד, "הרבי ג'ו כפרה", שכתב אוז יחד עם רכט. באותה שנה השתתפה הלהקה לראשונה בפסטיגל, עם השיר "המסיבה של גודו", שהגיע למקום השמיני בתחרות. בתוך נייר עיתון פלייבק קריוקי
בתחילת 1993 הקליטה הלהקה את אלבומה השני, "האחרון בעשירון התחתון". הרכב הלהקה כלל אז את אוז, פרמן, יוסיפוב, ימיני, רונית שפי ואבינועם מרטון, והתארחו בו חיים אוליאל ולהקת שפתיים. השיר המפורסם ביותר באלבום היה לאחד מלהיטיה הגדולים של הלהקה: "בתוך נייר עיתון", שכתב אוז על פי לחן מרוקאי עממי. אוז כתב והלחין את יתר השירים באלבום, ביניהם "זמנים קטנים" ו"עננה". האלבום זכה לפרסום רב יותר מקודמו, ואף להצלחה מסחרית. בתום העבודה על האלבום נפרדה הלהקה ממנהלה דני רכט, שהוחלף ביניב דוידסון.
המהפך הגדול של הלהקה הגיע בשנת 1995, עם הוצאת האלבום "החיים שלך בלאפה". האלבום היווה מעין שיא למסר התרבותי של אוז: לא עוד מוזיקה מזרחית או פופ, אלא מוזיקה ישראלית חדשה. הפעם השתתפו בהקלטות אורי מילס, נוריאל עמר ושרון בן צדוק. בין השירים הבולטים באלבום נכללו "התחנה הישנה", "מה עשית", "יש לי חברה" ו"והפעם שיר אהבה" עם הזמרת רונית בן שמעון. גם באלבום זה כתב והלחין אוז את כל השירים, ועל העיבודים היו אחראים חברי ההרכב. באותה שנה השתתפה הלהקה בשנית בפסטיגל, עם השיר "הפילון הזה" שהגיע למקום הרביעי.
בשנת 1996 הקליטה הלהקה את אלבומה הרביעי, פסקול הסרט "כלבים לא נובחים בירוק". האלבום הוקלט בביתו של אוז, והיה מעורב מבחינת תוכנו: קטעי דיבור מתוך הסרט (עם חברי החמישייה הקאמרית), קטעים אינסטרומנטליים ("הבלדה לסופי" ו"גחליליות"), רמיקסים לשירים מהאלבום הקודם ("למה הלכת ממני", "יש לי חברה" ו"מה עשית"), גרסאות כיסוי לשירים של אחרים ("היא" של נקמת הטרקטור, "מאמי" של מיכאל מחפוד פטישי, "מתנה לחג" של נושאי המגבעת, "מה אומרות עינייך" ו"זה הזמן לסלוח"), ואף שני שירים מקוריים: "גבר רומנטי" ו"כלבים לא נובחים בירוק".
זמר הלהקה, קובי אוז בהופעה של להקת טיפקס ביום הסטודנט של האוניברסיטה העברית בירושלים, 21 במאי 1997 בתוך נייר עיתון פלייבק קריוקי
בשנת 1997 הוציאה טיפקס את אלבומה החמישי, "נשיקה לדוד" אותו הם הקליטו בקיבוץ העוגן. אורי מילס ונוריאל עמר נשארו גם להקלטת האלבום הזה, אוז כתב והלחין את רוב השירים, והעיבודים היו של כל חברי הלהקה. מהאלבום התפרסמו השירים "עוד שבת", "סתם", "אני אוהב אותך ממש מוגזם", "איזה עולם", והדואט "למה הלכת ממנו" עם שרית חדד, שעד אז לא הייתה מוכרת לציבור הרחב. על השיר סתם כתב לימים קובי אוז כי הוא נכתב "באמצע גריפה שקיבלתי אחרי רצח רבין, היה לי חום וכתבתי שיר שנקרא "סתם" – כתבתי ומיד הקלטתי את כל התפקידים והשירה באולפן הביתי שלי". בעיצוב עטיפת האלבום נעשה שימוש בעיצובי "שנה טובה" ישנים ובחוברת הופיעו תמונות של יותר מארבעים הדודים והדודות של חברי הלהקה. האלבום זכה להצלחה מסחרית גבוהה יותר מקודמיו, לא מעט בזכות סדרת הטלוויזיה הפופולרית "שמש", שבה שימש השיר "איזה עולם" כשיר הפתיחה. במצעד הפזמונים העברי השנתי של רשת ג' לשנת תשנ"ז נבחרה הלהקה כ"להקת השנה". בסוף סיבוב ההופעות שליווה את האלבום הפסיקה הלהקה את הופעותיה באופן זמני, וחבריה שמרו בסוד את מועד ואופן חזרתם לבמה.
בשנת 1998 חגגה טיפקס עשור לפעילותה, והוציאה מיני-אלבום בשם "העצב עבר לגור כאן", שכלל חמישה שירים. האלבום נשמע שונה מכל מה שטיפקס עשתה בעשר שנות פעילותה, והוקלט בצורה שונה: הלהקה נכנסה לאולפן ללא חזרות והזמינה אנשים רבים לבקר ולקחת חלק בתהליך. באלבום שיתף אוז פעולה לראשונה עם "ביג אם" (מאיר עמר), שהיה שותף לעיבודים.
בשנת 1999 יצא האלבום "דיסקו מנאייק". האלבום, שהיה אלבום קונספט, המשיך את הקו המוזיקלי החדש של הלהקה והשתתפו בו יותר מ-20 נגנים. האלבום כלל 26 קטעים, חלקם הגדול מעברים קצרים או קטעים אינסטרומנטליים, ואורכו היה כ-78 דקות. בין השירים הבולטים ניתן למצוא את "סמי וסומו", "שלוש בלילה", "בשפכת הזורם" והדואט עם שרית חדד "כשאני איתך אני כמו דג", שנכלל גם באלבומה "כמו סינדרלה" שיצא באותה שנה. בשנת 2000 נבחרה הלהקה בפעם השנייה כ"להקת השנה" במצעד הפזמונים השנתי של רשת ג'.
בשנת 2001 הוציאה טיפקס את אלבומה הבא, "יושבים בבית קפה", הפעם ללא המתופף תמיר ימיני שעזב את הלהקה. האלבום הזכיר בסגנונו את אלבומיה הראשונים של הלהקה יותר מאשר את "דיסקו מנאייק". שיר הנושא היה ללהיט גדול, בנוסף ל"כמו לפני עשרים שנה" ו"תזרח". הלהקה זכתה בפעם השנייה ברציפות בתואר "להקת השנה", ו"יושבים בבית קפה" נבחר כ"שיר השנה" במצעד הפזמונים השנתי של גלי צה"ל. לאחר הוצאת האלבום הצטרפו ללהקה דני אברג'ל בגיטרה ומוטי יוסף בתופים. בתוך נייר עיתון פלייבק קריוקי
באותה שנה השתתפה הלהקה בפעם השלישית בפסטיגל, עם השיר "בצלחת מעופפת" שזכה במקום השלישי.
בשנת 2003 הוציאה הלהקה אלבום אוסף ראשון, "כל הלהיטים". לצד להיטיה הישנים של הלהקה כלל האלבום גם את השיר החדש "ריקודי עמבה", גרסת כיסוי ל"הימים האחרים" של להקת פיקוד מרכז שהוקלטה עבור השירותרום וביצוע משותף עם שרית חדד ל"התקווה".
כעבור שנה הוציא אוז אלבום סולו, "דמעות וים". בניגוד לכל אלבומיהם של "טיפקס", שיצאו בחברת "הד ארצי", יצא האלבום בחברת "הליקון", על מנת לעשות את ההפרדה בין עשייתה של "טיפקס" לעשייתו של אוז. יחד עם זאת, על אף שהיה אוז החתום היחיד על האלבום, העבודה עליו הייתה כאלבום של "טיפקס" לכל דבר וכל חברי הלהקה לקחו חלק ביצירתו. בתוך נייר עיתון פלייבק קריוקי
יוסף ואברג'ל נשארו גם לאלבום הבא של הלהקה, ואליהם הצטרף נועם ינקלביץ' כקלידן. האלבום, "רדיו/מוזיקה/עברית", יצא בשנת 2006. נכללו בו מספר דואטים, בהם "פרח השכונות" עם השחקנית עלמה זק, "כלוב של זהב" עם מירי מסיקה ו"אהבה ראשונה" עם שחר סויסה.
טיפקס נבחרה לייצג את ישראל בתחרות אירוויזיון 2007 שהתקיימה בהלסינקי. באירוע הקדם אירוויזיון הציגה "טיפקס" ארבעה שירים בעלי מסר נוקב: "12 נקודות", שהביע לגלוג על אופיה המסחרי והלא אמנותי של התחרות; "סלאם סלאמי", שעסק בסכסוך הישראלי-פלסטיני; "ללחוץ על הכפתור" (Push the Button") שעסק במאבקי הכוח ואיומי ההשמדה של מדינות כלפי מדינות אחרות; ו-"Voulez-vous" (בצרפתית: "האם אתם רוצים") שמביע לגלוג על התיירים בישראל ועל הישראלים עצמם ביחסם אליהם. בתוך נייר עיתון פלייבק קריוקי
השיר שזכה לייצג את ישראל בתחרות הוא השיר "כפתור אדום". כבר בימים הראשונים לפרסומו של השיר התעוררה סערה תקשורתית באירופה, עקב תוכן השיר, שניתן לפרשו כאילו הוא מתייחס לאיום הגרעיני של איראן כלפי ישראל. בסערה החלה רשת ה-BBC, ובעקבותיה שקלו מארגני תחרות האירוויזיון להחרים את השיר, מכיוון שלטענתם הוא כולל "מסרים פוליטיים לא ראויים".חברי הלהקה הבהירו שהשיר איננו כולל כל מסר סמוי או גלוי לאיראן. בסופו של דבר השיר אושר על ידי הנהלת האירוויזיון.
ב-10 במאי 2007 התקיים שלב חצי הגמר בהשתתפות 28 מדינות. עוד במהלך החזרות התלוננו חברי הלהקה על ניסיונות להצר את צעדיהם האומנותיים, ולמנוע מהם להעביר את המסר שאותו ניסו להעביר בשיר. במהלך שידור השיר נגרמה תקלה טכנית באחד מלוויני השידור להופעת שקופית אדומה למשך 7 שניות. ערעור שהגישו חברי המשלחת הישראלית, ובו טענו כי הדבר יפגע בסיכויי חברי הלהקה לעלות לגמר, נדחה על הסף. בסופו של הערב, משהוכרזו 10 השירים העולים לשלב הגמר, נפקד מקומה של הלהקה מביניהם. תגובתו הראשונית של קובי אוז הייתה "מאוכזבים אבל נהנינו".
הפזמון יכול להיות כל קטע בשיר, בעל אופי מוזיקלי, קצבי, קולי, או כפי שהוא בדרך כלל, שילוב של כל אלה, אשר נקלט בקלות על ידי המאזין ואשר עוזר לשיר להתבלט. מגוון העקרונות של הפקה הנחשבת לטובה בפופ הם נרחבים ולכן, כאשר האדם העומד מאחורי המוזיקה הוא כותב, או מפיק, או מעבד מוכשר, אזי, כמעט מובטח כי התוצאה הסופית תהיה מבוססת על מספר רעיונות מוזיקליים החוזרים על עצמם כדי לגרות את אוזנו ואת עניינו של המאזין.
טכניקות ההפקה של מוזיקת הפופ עוקבות מקרוב אחרי האופנות המוזיקליות השולטות. בדרך כלל, ז'אנרי משנה של מוזיקה חתרנית שאינה מוזיקת הזרם המרכזי של הפופ, הם בעלי ההשפעה העיקרית על ההפקה של הזרם המרכזי של הפופ. המפיקים המבוקשים ביותר היום, הם לעתים, מוזיקאים הנמצאים בחזית של המוזיקה החדשנית ביותר. אצל בריטני ספירס, כריסטינה אגילרה, ריהאנה, קייטי פרי, ביונסה ואמני פופ מפורסמים אחרים בשנים האחרונות, ישנן השפעות חזקות של ראפ והיפ הופ ורית'ם אנד בלוז. ההשפעה שהיא קצת יותר חדשנית כיום היא ההופעה המחודשת של הסינתסייזרים. אני איתך אברהם טל פלייבק
ברוב המקרים במוזיקת הפופ, מפיק התקליטים הוא דמות מרכזית בתהליך היצירה. הוא זה שבוחר את השירים וגם זה שקובע את הסאונד ואת אופי המוזיקה.
סוג ייחודי של מוזיקת הפופ הם השירים אשר מכונים "בלדות האהבה". אלו הם שירים בעלי קצב איטי אשר מילותיהם מאופיינות ברגשנות ותכניהם נסובים סביב הנושא הרומנטי באהבה. בתוך נייר עיתון פלייבק קריוקי
בדרך כלל, המוזיקה נגישה מיידית לכל מי שנוטה להשתתף בתרבות זו, גם אם הוא טירון מוזיקלי. מוזיקת פופ מוצלחת, שלרוב נמדדת במונחים של הצלחה מסחרית, מבוצעת בדרך כלל על ידי מבצעים צעירים, כריזמטיים, מושכים, לבושים בצורה אופנתית ואשר מסוגלים לרקוד היטב. כותבי השירים והמעבדים נשארים לרוב עלומי שם לקהל הרחב.
ראשיתה של מוזיקת הפופ היא בשנות ה-60 של המאה ה-20, מעט אחרי מהפכת הרוק אנד רול בעשור הקודם. בעוד להקות הרוק שקמו החל משנות השישים ואילך התיימרו ליצור יצירה בעלת ערך אמנותי, יוצרי הפופ של שנות השישים אמנם התרחקו בהדרגה מהצליל המקורי של הרוק אנד רול, אך נותרו נאמנים לשאיפה ליצור מוזיקה קלילה וקליטה הפונה אל הקהל הרחב.
בסוף שנות ה-80 של המאה ה-20 ניסה המפיק פרנק פריאן ליצור מופע בו המבצעים נמצאים בחזית הבמה ומבצעים תנועות בשפתיהם כאילו הם שרים, אך למעשה הקול הוא הקלטת קולם של זמרים אחרים ("תזמורת בצורת"). לתוצאה קראו מילי ונילי והיא הצליחה מסחרית עד אשר נתגלתה התרמית והתברר כי לצמד המופיעים אין שום קשר להפקה המוזיקלית. כיום, חלק מכוכבי מוזיקת הפופ עדיין משתמשים ב"פלייבקים" אך בכאלה שהוקלטו על ידם באולפן מראש. אותם כוכבים מסבירים זאת בכך שמטרתם היא לא לכסות על כישורי שירה ירודים, אלא לשמור על טיב הביצוע למרות שקשה מאוד לבצע את השיר תוך כדי הריקוד האינטנסיבי הנפוץ במוזיקת הפופ. מבקרי תופעה זו טוענים לעומתם, כי בהופעה חיה יצירת המוזיקה החיה (מושרת, מנוגנת או שתיהן יחד) היא לב העניין וצריכה לקבל קדימות על פני דברים הנחשבים בעיניהם למשניים כמו ריקוד והופעה תיאטרלית. בתוך נייר עיתון פלייבק קריוקי
רבים מבקרים את המסחור של מוזיקת הפופ, ואת הנטייה, הקיימת לטענתם, לראות את רווחי חברות התקליטים, כשיקול בלעדי המתגבר על השיקולים האמנותיים. הטענה היא כי חברות התקליטים בוחרות מבצעים צעירים ונאים ללא קשר ליכולתם המוזיקלית ומשווקות אותם בכל ערוצי השיווק למטרת מכירת מוצר מוזיקלי רקיד שקהל היעד שלו הוא ילדים לפני או בתחילת גיל הנעורים. סגנון פופ זה מכונה בלעג "טין פופ" (Teen Pop, בתרגום חופשי: "פופ לבני נוער").
תדמיתם של כוכבי הפופ נחשבת לעתים כחשובה יותר מהמוזיקה אותה הם יוצרים. עקב כך, כוכבי פופ ומנהליהם עושים מאמצים גדולים כדי להקרין את הדימוי המבוקש על ידם דרך ביגוד, קליפים המוקרנים בטלוויזיה, חדירה לידיעות באמצעי התקשורת הפופולריים ובאמצעים דומים נוספים. ואמנם, אמני ולהקות פופ רבים, מתוכננים ונבנים מראש על פי השאיפה להשיג דימוי מסוים. אני איתך אברהם טל פלייבק
רידת הפופולריות של הרוק הישראלי שהחלה בעשור הקודם, אף התגברה בעשור הראשון של המאה ה-21, מסיבות דומות. המצב הביטחוני הקשה, ובפרט האינתיפאדה השנייה בתחילת העשור הביאו להעדפה ציבורית של מוזיקה קלילה יותר, והצלחתן של תוכניות ריאליטי מוזיקליות כגון כוכב נולד חיזקו נטייה זו. במרכז המוזיקה הישראלית של תקופה זו עומדים סגנונות הפופ והמוזיקה מזרחית, ורוב היוצרים הצעירים משתייכים אליהם. עם זאת, בניגוד לתקופות קודמות נחשב הרוק בעיני המבקרים והציבור כיצירה "גבוהה" יותר מהמוזיקה הפופולרית והתגברה ההערכה ליוצרים בתחום זה.
בתחילת העשור המשיכה להיות יצירת הרוק מועטת ומרוכזת בעיקר בידי יוצרים ותיקים, אך עם זאת הופיעו יוצרים חדשים שאף נתנו ביטוי לסגנונות והשפעות חדשות. בין היוצרים הצעירים הללו התבלט כבר בשנת 2000 שלומי שבן, שבאלבום הבכורה שלו ניכרה השפעה של רקעו הקלאסי וכן שפה הומוריסטית ועשירה, מה שזיכה אותו בהערכה רבה כמו גם בהצלחה מסחרית. יוצרת צעירה אחרת שהחלה את פעילותה בתקופה זו היא רונה קינן, שאלבומה הראשון יצא בשנת 2004, וזכתה לשבחים רבים ולקהל אוהד כיוצרת של רוק אישי ומקורי. באותה שנה יצא גם אלבום הבכורה של נעם רותם, סולן להקת הבריטפופ הישראלית קרח תשע שהתפרקה מספר שנים קודם לכן, שיצירתו מתאפיינת בדומיננטיות של גיטרות חשמליות ובטקסטים אישיים. בתוך נייר עיתון פלייבק קריוקי
שילובה של מוזיקה מזרחית במוזיקת הרוק שהחל בעשור הקודם עם להקות כדוגמת כנסיית השכל ואתניקס המשיך לבלוט ביצירתן של להקות אלה ואחרים. בייחוד התבלטה להקת אלג'יר שהוציאה בשנת 2004 את האלבום "מנועים קדימה" ששילב מוטיבים של מוזיקה מזרחית, מוזיקה אתנית ומוזיקה מסורתית וזכה לשבחים רבים. לאחר התפרקות הלהקה המשיכו חבריה אביב גדג' וגבריאל בלחסן בפעילות עצמאית. יוצר בולט נוסף בתחום זה הוא דודו טסה שאלבומיו זכו להצלחה בקהל, ואף הוציא את האלבום "דודו טסה והכוויתים" בו שילב מוזיקה עיראקית ושירה בערבית. אני איתך אברהם טל פלייבק
לאחר שבמשך שנים רבות נעשתה רובה המוחלט של יצירת הרוק הישראלי בשפה העברית, החלו בתקופה זו אמנים צעירים רבים ליצור באנגלית, ועל אף שהדבר הגביל את קהל היעד שלהם קיבל יצירתם לגיטימציה שלא הייתה קיימת לפני כן. שי נובלמן הוציא בשנת 2001 את How To Be Shy עם הצליל הבריטי פסיכדלי של שנות השישים, שזכה להצלחה בינלאומית, ופתח את הדלת לרבים אחרים שהגיעו אחריו. בולט במיוחד בהקשר זה הזמר והיוצר אסף אבידן, שיחד עם להקת המוג'וז זכה להצלחה עצומה בארץ ובחו"ל. עוד פועלים באנגלית תמר אייזנמן, המערבת גם פאנק ובלוז, גבע אלון המושפע גם מפולק, להקת הפאנק יוסלס איי.די וכן אמנים אחרים המשתייכים לסצנת האינדי-רוק הישראלית. בתוך נייר עיתון פלייבק קריוקי
החל מאמצע העשור ניכרה בתווך שבין הרוק לפופ תופעה של יצירה מוזיקלית רכה ושקטה יחסית הכוללת לרוב טקסטים אישיים ורגשניים. תופעה זו נוצרה בקרב חבורה של זמרים צעירים כדוגמת יוני בלוך, אפרת גוש, דניאל סלומון, אריק ברמן ואחרים שנחלו הצלחה רבה בקרב הקהל הרחב.
בניגוד לעשור הקודם חלה בתקופה זו ירידה משמעותית בכמות הלהקות הפעילות, כשלצד להקות ותיקות כדוגמת מוניקה סקס, כנסיית השכל והיהודים שהמשיכו את פעילותן, קמו מספר מועט של להקות חדשות שנטה לכיוונים מוזיקליים רכים וקליטים יותר. דוגמאות אופייניות הן הלהקות סינרגיה, שהחלה את פעילותה בשנת 2002, בית הבובות, החל משנת 2005 והפיל הכחול החל מ2007 שיצרו רוק מלודי ונוח לעיכול שאכן התקבל בהצלחה בציבור הרחב. הלהקות שייגעצ, שפעלה החל משנת 2001 ומרסדס בנד שאלבומה הראשון יצא בשנת 2004 התאפיינו בפאנק רוק. לעומת להקות אלו פעלו שתי להקות אחרות שיצרו רוק קשוח ואף טקסטים מחאתיים חריפים, מה שהקנה להם קהל אוהדים מצומצם למדי אך הערכה רבה על יצירתם המוזיקלית- להקת הג'ירפות, שפעלה בהרכבים שונים החל משנות התשעים אך התבלטה החל מתחילת שנות האלפיים עם האלבומים משוחח עם כיסא וגג, ולהקת הבילויים, שהוציאה את אלבום הבכורה שלה בשנת 2003. בנוסף התאחדו בתקופה זו מספר להקות שהתפרקו מספר שנים קודם לכן, בהן משינה, איפה הילד? ומופע הארנבות של ד"ר קספר, שחזרו להופיע וכן להוציא אלבומים חדשים.
תופעה נוספת של סוף העשור הראשון של המאה ה-21 היא פריחה של שימוש בטקסטים יהודיים, מהתנ"ך, הפיוטים ועוד בקרב מוזיקאים ישראליים בכלל ויוצרי רוק בפרט. תחילתה של תופעה זו הייתה בעלייתה של מוזיקה יהודית מקורית ופריצתם של יוצרי רוק דתיים חדשים, תחילה בתוך הציבור הדתי לאומי ומאוחר יותר גם בקרב הקהל הרחב. בין הזמרים הבולטים נמנים עדי רן, שהחל את פעילותו עוד בשנות התשעים; אודי דוידי, שאלבומו הראשון יצא ב2004 וזכה לפופולריות רבה בקהל הדתי הצעיר; וארז לב ארי עם האלבום שמחת הפרטים הקטנים שהכיל מאפיינם של מוזיקה אתנית ומוזיקת נשמה. תופעה זו השתלבה בחזרתם בתשובה של אמני רוק ישראליים בולטים שהוציאו אלבומי פיוטים וכן אלבומים מקוריים ברוח זו, ביניהם שמע קולי של מאיר בנאי; שיר חדש ורסיסי לילה של אהוד בנאי; לילה כיום יאיר של אביתר בנאי; ואבן גבירול, אדומי השפתות ואתה נמצא כאן של ברי סחרוף. בתוך נייר עיתון פלייבק קריוקי
על אף הצטמצמות יצירת הרוק החדשה המשיכו רוב אמני הרוק הוותיקים להוציא אלבומים מצליחים תוך שהם שומרים על סגנונם הייחודי ואף מחפשים כיוונים מוזיקליים חדשים. בין האלבומים הבולטים בעשור זה ניתן למצוא את האחר ואתה נמצא כאן של ברי סחרוף; ענה לי של אהוד בנאי; קונגו בלו ולא יפריד דבר של דני סנדרסון; עיר קטנה של יהודית רביץ; כל דבר מזכיר לי של יהודה פוליקר; שפויים ואושר אקספרס של שלמה ארצי; והחבר אני של רמי פורטיס.
מקלט 18 במופע "מחוה לאריק איינשטיין" בחמדת ימים בתוך נייר עיתון פלייבק קריוקי
לצד יצירת הרוק הפופולרי מתקיימת בישראל סצנת אינדי רוק משמעותית, שהתפתחה בעיקר במאה ה-21 עם דחיקת הרוק מהמיינסטרים המוזיקלי ועליית כוחה של רשת האינטרנט, וכוללת יוצרים והרכבים רבים ומגוונים. בדומה לסגנונות מוזיקליים אחרים הפועלים תחת הכותרת אינדי מתאפיינת גם יצירת הרוק המחתרתי הישראלי בקו טקסטואלי חריג ובסאונד שונה מהמיינסטרים, המקשה על התקבלותה בקהל הרחב. יוצרים אלו לרוב פועלים שלא במסגרת חברת תקליטים ונשענים על תמיכת הקהל הפועל למענם במדיות שונות, בעיקר דרך בלוגים, רשתות חברתיות ופרויקטים לגיוס כספים. מרכז סצנה זו הוא בתל אביב, במועדונים דוגמת תמונע ו"לבונטין 7", בתחנות רדיו כמו 88FM או קול הקמפוס, וכן בפסטיבלים ייעודיים דוגמת פסטיבל יערות מנשה והאינדינגב.
על אף המרחק מהעין הציבורית, היו אמנים לא מעטים שפרצו את גבולות הסצנה וזכו להצלחה בקהל הרחב, כדוגמת רונה קינן, תמר אייזנמן ואסף אבידן שאף זכה להצלחה נרחבת בחו"ל. עם זאת יוצרים רבים רואים ביצירה המחתרתית ערך בפני עצמו בשל החופש האמנותי והעצמאות שהיא מאפשרת.
בין היוצרים הבולטים ניתן למנות את שלום גד שהוציא אלבומים רבים החל משנת 1996 ובהם טרילוגיית "המצב", שלושה אלבומים העוסקים בפנים שונות של החברה הישראלית; רם אוריון שפעל במסגרת הלהקות נושאי המגבעת, הפה והטלפיים ועוד ועבר ליצירת סולו; שי נובלמן שזכה להצלחה בארץ ומעבר לים עם אלבומיו בשפה האנגלית ועבר אחר כך ליצירה בשפה העברית. וכן אמנים רבים נוספים בהם יובל גורביץ', יהוא ירון, אבי בללי, אביב גדג' ואורי קליאן. בסצנה זו פועלות גם מספר רב של להקות צעירות, בהן ששרות בעברית כדוגמת נערות ריינס, דפנה והעוגיות ומריונטה סול לצד להקות הפועלות באנגלית כדוגמת הקולקטיב ואלקטרה.
מבחינה סגנונית קיים גם בסצנה זו מגוון רחב, החל מיוצרים כדוגמת אלון עדר החוזרים לרוק המתקדם של שנות ה-70, דרך מוזיקת המחאה של קוואמי והבילויים, פאנק רוק של כל החתיכים אצלי וכלה בפולק רוק באנגלית של עמית ארז וגבע אלון. בנוסף, מאז שנות השמונים הייתה בישראל סצנה מחתרתית פעילה של אמנים אלטרנטיביים שניגנו דת' מטאל, דום מטאל ובלאק מטאל. להקות המטאל הישראליות הידועות ביותר הן סיילם ואורפנד לנד המשלבות מטאל ואלמנטים מזרחיים עם מילים המתמקדות בנושאים ישראליים ויהודיים, ולהקת הבלאק מטאל מלכאש. המיזוג בין מוזיקה יהודית מזרחית ומטאל נקרא "מטאל אוריינטלי" והוא מזוהה בעולם עם סצנת המטאל הישראלית. בתחום המטאל הפופולרי יותר (הארד רוק) בולטים קרוספייר, לאוד נ' קלייר וריח מטאל. מחוזקים לעולם פלייבק קריוקי
רבים משירי המחאה לאורך השנים התייחסו למצב הפוליטי-ביטחוני ובפרט למלחמות ישראל, כמו גם לסכסוך הישראלי-פלסטיני כשלא פעם רגישותו הרבה של הנושא הביא לפסילתם משידור. ראשון משירי המחאה בנושא זה ברוק הישראלי היה השיר "חייל של שוקולד" שכתב חנוך לוין לשלישיית החלונות הגבוהים בתחילת 1967 ונפסל לשידור לאור הרגישות הציבורית ביחס לחללי צה"ל. באותה שנה, לאחר מלחמת ששת הימים, הוציא מאיר אריאל את אלבום הבכורה שלו ובו השיר ירושלים של ברזל שנכתב כפרפרזה על השיר ירושלים של זהב, ובניגוד אליו עסק בצידה השלילי של המלחמה. בתוך נייר עיתון פלייבק קריוקי ההההההההההההההההה בתוך נייר עיתון פלייבק קריוקי
לאחר מלחמת יום כיפור ועם פריצת הרוק הישראלי למרכז הבמה הפכה הביקורת ממוקדת יותר. את הצעד הראשון עשתה להקת כוורת בשירה "נתתי לה חיי" שייצג את ישראל באירוויזיון 1974 ותחת מסווה של שיר אהבה קליל כלל מחאה כנגד ראש הממשלה דאז גולדה מאיר ובעד הקמת מדינה פלסטינית, שלא הובחנה על ידי הציבור הישראלי של זמנו. למלחמת לבנון הראשונה בשנת 1982 התייחסו שירים שמחו על הפער בין החיילים הלוחמים בלבנון לבין האזרחים השלווים כביכול, ביניהם "חצבים פורחים" של להקת תיסלם ו"התותח מצלצל פעמיים" ו"רכבת לילה לקהיר" של להקת משינה. האינתיפאדה הראשונה בסוף שנות השמונים גררה אחריה שירי מחאה רבים, ובתחום הרוק בלטו במיוחד האלבום מחכים למשיח של שלום חנוך עם שירים כדוגמת "לא עוצר באדום", ולונדון של חוה אלברשטיין ובו שירים כדוגמת "לונדון" העוסק בירידה מהארץ ו"חד גדיא" שתיאר את מחיר הדמים של השליטה הישראלית ביהודה ושומרון ונאסר אף הוא לשידור.
העיסוק בנושאי מלחמה ושלום בשנות התשעים בלט בשיריו של אביב גפן שהרבה לעסוק בנושאי מלחמה, שלום והגיוס לצבא ומאוחר יותר ברצח רבין. להקת אתניקס אף היא התייחסה למצב הביטחוני ולשאיפה לשלום, כשהמפורסם משירים אלו הוא השיר "תותים". ב-1998 בלטה גם להקת הרוק הרך בג"ץ, שאלבומה "כשאלוהים הלך לישון" כלל שירים שמחו על היהדות, אלוהים, מעשי צה"ל בשטחים והתרבות הישראלית בכלל, ועורר סערה רבה (על עטיפת האלבום נכתב ש"ההאזנה לאלבום מזיקה לבריאות" – כלומר, שהשילוב של השירים המלודיים יחד עם מילותיהם המחאתיות יעורר אנטגוניזם).
בתחילת שנות האלפיים התבלטה להקת הבילויים שהרבתה לבקר בשיריה את החברה הישראלית, בין השאר ביחס למילטריזם ולמחיר המלחמות ואף הוציאה שיר בשם "שאול מופז" על שם הרמטכ"ל של אותה תקופה. בשנת 2012 הוציא יזהר אשדות את השיר עניין של הרגל שמתח ביקורת על השפעת שליטת צה"ל ביהודה ושומרון על החיילים ונפסל לשידור בגלי צה"ל תוך שהוא מעורר מחלוקת ציבורית רחבה.
מול עמדתם השמאלית של רוב האמנים היו גם דוגמאות לעמדה ימנית, שבולטת בהן תמיכתו של אריאל זילבר במחאה נגד תוכנית ההתנתקות, שפרסם מספר שירים שתמכו במאבק ובמתיישבים. אני איתך אברהם טל פלייבק
השסע העדתי בישראל התבטא אף הוא ברוק הישראלי, כשבולט בהקשר זה האלבום אהוד בנאי והפליטים משנת 1987, בשיר "עבודה שחורה" ביחס לעולים מאתיופיה. האלבום כלל שירי מחאה נוספים ונחשב לאבן דרך במוזיקה הישראלית גם מבחינה זו ואהוד בנאי עצמו הרבה לעסוק בנושאים הקשורים למצב החברתי בארץ בהמשך דרכו. מחאה ביחס לקשיי החיים בפריפריה הישראלית בלטה בעיקר בשיריה של להקת טיפקס, שחבריה היו תושבי שדרות, כמו גם בשירים שונים של להקת אתניקס.
בנוסף לסוגיות הייחודיות לחברה הישראלית עסקו יוצרים רבים בביקורת על מאפייני החברה המודרנית. להקת תיסלם בשירה "פרצופה של המדינה" יצאה כנגד התרבות הפוליטית בישראל ובשיר "ככלות הקול והתמונה" ביקרה את תופעת הידוענים. ביקורת על החברה המודרנית ותרבות הצריכה היא קו בולט באלבום רדיו בלה בלה של להקת החברים של נטאשה, באלבום קונספט העוסק בחייו של אדם בעולם המודרני. קו דומה אך קודר יותר קיים באלבום רישומי פחם של מאיר אריאל משנת 1995 העוסק בהתמודדותו של האדם בעידן הקפיטליזם והטכנולוגיה. ברי סחרוף הרבה לבטא ביקורת חברתית מעין זו ביצירתו שבלטה באלבומו האחר שנת 2001. אביב גדג', באלבומו ילדים של מהגרים משנת 2013, ביטא ביקורת חריפה על החברה הישראלית שמאותה תקופה, מזווית חברתית ומזווית פוליטית-ציבורית.
ביקורת אנטי-ממסדית בוטאה באלבומו של שמוליק קראוס "מדינת ישראל נגד קראוז שמואל" משנת 1977, שפורסם לאחר שחרורו של קראוס ממאסר עקב עבירות אלימות. הקליפ לשיר "שישי חם" שיצא מתוכו אף נפסל לשידור בטענה שהוא מרמז לסמי הזיה.
המצב הכלכלי מוצא אף הוא ביטוי בשירים כדוגמת שיר הנושא של האלבום מחכים למשיח של שלום חנוך משנת 1985 שהתייחס למשבר הכלכלי של התקופה ושיר הנושא של האלבום עברנו את פרעה של מאיר אריאל משנת 1990, שתיאר את המצב מתוך נקודת מבט אופטימית. בעקבות מחאת האוהלים של קיץ 2011 פרסמה להקת הג'ירפות שיר בשם "דפני דפני" כמחווה לדפני ליף, ממובילות המחאה, וכן שיר בשם "קיץ 2".