בוא עברי לידר פלייבק קריוקי

בוא עברי לידר פלייבק קריוקי

בוא נפזר עיברי לידר פלייבק האזן לדוגמית

האזן לדוגמית קריוקי/כתוביות

עברי לידר (נולד ב-10 בפברואר 1974) הוא זמר-יוצר, מלחין ופזמונאי ישראלי זוכה פרס אקו"ם, פרס עמ"י ופרס אופיר. בשנת 2002 היה לזמר הישראלי הראשון שיצא מהארון.
לידר נולד בגבעת חיים איחוד, כילד שלישי של דליה ואשר לידר, יהודים שעלו לישראל מארגנטינה. אמו היא ניצולת שואה מגטו ורשה. כשהיה בן 5 עברה המשפחה לבת ים ואחרי כשנה להרצליה. האם מעצבת תלבושות ללהקת בת שבע ואביו מנהל עסק לכלי כתיבה. ההורים התגרשו בשנות התבגרותו. לידר היה טיפוס ספורטיבי בילדותו וחשב להיות כדורסלן או כדורגלן.
את דרכו המוזיקלית החל בגיל 5, אז למד לנגן בפסנתר. מאוחר יותר למד לנגן גם בגיטרה ובסינתסייזר. כבר בגיל 7 החל לכתוב מנגינות, ומאוחר יותר למד במגמת המוזיקה בתיכון "אלון" ברמת השרון. כנער ניגן לידר בלהקות שונות, האחרונה והבולטת בהן הייתה "כך עושות כולן". "כך עושות כולן" הופיעו כמה פעמים במועדון רוקסן ואף ניהלו מגעים להוצאת אלבום בכורה, אך אלה לא צלחו. בוא עברי לידר פלייבק קריוקי
ב-1992 התגייס לידר לצה"ל. חרף רצונו לשרת בלהקה צבאית, שובץ לידר כעוזר אפסנאי, וכמחאה על כך שוחרר לאחר חודש מ"טעמים רפואיים".
עם שחרורו מהצבא, פנה לידר לעולם המחול.
ב-1994 כתב לידר מוזיקה עבור היצירה "נשיקות" של להקת המחול של ענת דניאלי ולאחר מכך כתב, בעקבות הזמנה מאוהד נהרין, את "Kaamos" עבור להקת המחול ההולנדית "NDT". ב-1995 כתב לידר את "זינה" עבור להקת בת שבע. ב-1996 כתב את "אוקטובר" עבור להקת המחול של ענת דניאלי.
באוגוסט 1997 יצא לרדיו "לאונרדו", סינגל הבכורה של לידר. הסינגל זכה להשמעות רבות ברדיו, אך בעת יציאתו שהה לידר ביפן עם להקת המחול בת שבע, אשר הופיעה באותם ימים עם היצירה "זינה", שלידר הלחין. בהמשך יצאו מהאלבום הסינגלים "אף אחד משנינו", "תמיד אהבה", "מרי לנצח" ו"כמה כוכב", וזכו גם הם להצלחה גדולה.
בדצמבר אותה שנה יצא אלבום הבכורה של לידר, מלטף ומשקר. לידר כתב והלחין בעצמו את כל שירי האלבום, יועד נבו הפיק מוזיקלית, ויהודה עדר הופקד על הייעוץ האמנותי. עוד בטרם יצא לחנויות זכה האלבום לביקורות חיוביות בתקשורת. באפריל 1998, כשלושה חודשים בלבד לאחר יציאתו, הגיע האלבום למעמד אלבום זהב[9]. באפריל 2000 הוכתר כאלבום פלטינה (מכירות של כ-40,000 עותקים). בוא עברי לידר פלייבק קריוקי
ביולי 1999 יצא לאור אלבומו השני של לידר, "יותר טוב כלום מכמעט", והגיע גם הוא לאלבום פלטינה. גם באלבום זה כתב והלחין לידר את כל השירים, ועיבד אותם במשותף עם יועד נבו. בין השירים המצליחים באלבום היו "יותר טוב כלום", "בחולצת פסים", "הכוס הכחולה" ו"ואולי".
בשנת 2001 הפיק לידר את אלבומה השלישי של שרון חזיז, "פנסים", ובו שר עם חזיז את שיר הנושא שכתב והלחין. השיר היה לאחד השירים המצליחים ביותר מהאלבום.
בינואר 2002 יצא אלבומו השלישי של לידר, "האנשים החדשים", שאותו הפיק בעצמו בצליל חדשני ומושפע מאלקטרוני. לקראת צאת האלבום ביצע לידר מהלך חשוב בעיצוב תדמיתו הציבורית כשהחליט להתראיין ולדבר בגלוי על היותו הומוסקסואל, מהלך שתואר בתקשורת כיציאתו מהארון. האלבום כולל את הלהיטים "בתי קפה" ו"על קו המים", וכן ביצוע רוקיסטי לשירם של אהוד מנור ויאיר רוזנבלום "גשם אחרון", שהוקלט לפרויקט השירותרום והוכנס לבקשת קהל המעריצים של לידר כרצועת בונוס לאלבום. בעיבודי השירים באלבום השתתף מושיק קופ.
באותה שנה שיתף לידר פעולה עם מי שהיה אז הקלידן בלהקתו, עידן רייכל, בעיבוד ובהפקה מוזיקלית לשיר "בואי" שנכלל ב"אלבום הראשון" של הפרויקט של עידן רייכל. כמו כן יצר לידר מוזיקה מקורית לסרטו של איתן פוקס "יוסי וג'אגר". עבור הסרט הקליט גרסה מחודשת לשירה של ריטה "בוא" (מירי פיגנבוים/רמי קלינשטיין). גרסתו לשיר זכתה להצלחה, וצורפה גם היא לאלבומו "האנשים החדשים".
במקביל להופעות "האנשים החדשים" העלה לידר מופע משותף עם השחקנית מיטל דוהן בשם "אהבה וסקס בימים הנוראים", שבו שולבו מוזיקה, תיאטרון וקטעי קריאה שלוקטו ונערכו במיוחד לערב. באותה שנה הוציא ספר שירים שבו כרך טקסטים שכתב. בתום השנה זכה בפרס אקו"ם ל"תמלילן השנה".
בשנת 2004 הלחין לידר את הפסקול השני שלו, שוב לסרט של איתן פוקס, "ללכת על המים". לידר זכה בפרס אופיר בקטגוריית "המלחין הטוב ביותר" באותה שנה על הפסקול[2]. עבור הסרט הקליט לידר יחד עם ריטה חידוש לשירם של צמד העופרים "סינדרלה רוקפלה". באותה שנה הפיק מוזיקלית יחד עם גלעד שמואלי את אלבום הבכורה של גלעד שגב, "עכשיו טוב". לאלבומה של שרית חדד "חגיגה" שיצא באותה שנה כתב לידר את מילות השיר "בחום של תל אביב", שהיה אחד הלהיטים הגדולים של האלבום. לאלבומה של רוני דואני "לא עוצרת" מ-2005 כתב והלחין את השיר "אדוני". בוא עברי לידר פלייבק קריוקי
בסוף 2004 החל לידר לעבוד על אלבומו הרביעי, "זה לא אותו דבר". האלבום יצא בפברואר 2005 והגיע למעמד אלבום זהב. באלבום זה בחר לידר להשתמש במחשב כמכשיר הקלטה בלבד ויצר אלבום נטול סימפולים. כלי המיתר המלווים את האלבום נוגנו על ידי תזמורת בת 40 נגנים. להיטי האלבום היו "זכיתי לאהוב", "ניסים" ו"זה לא אותו דבר". בעקבות האלבום זכה לידר בתואר "זמר השנה" במצעדי הפזמונים השנתיים של גלגלצ ושל רשת ג', וכן בטקס פרס העמ"י.
ב-16 בפברואר 2006 יצאו אלבום ו-DVD של המופע "זה לא אותו דבר" שהתקיים ב-21 באפריל 2005 בביתן 1 בגני התערוכה. תיעוד הופץ בשמות "Live CD" ו-"Live DVD". במופע השתתפו כאורחים ריטה, ברי סחרוף ואסף אמדורסקי. גרסת ההופעה לשיר "הכוס הכחולה" יצאה כסינגל וזכתה להצלחה בתחנות הרדיו. באותה שנה, במקביל לפרידתו המתוקשרת מיניב ויצמן, הלחין לידר את פסקול הסרט "הבועה", גם הוא של איתן פוקס וגל אוחובסקי.
בשנת 2007 הקליט לידר יחד עם נינט טייב גרסה מחודשת לשירה של עפרה חזה "הכאב הזה", והיא זכתה להצלחה במצעדי הפזמונים. באותה שנה השתתף באלבום "הסליל" של להקת מטרופולין, שבו שר את השיר "חוזר אלי". בוא עברי לידר פלייבק קריוקי
העובדה שלידר כמעט לא שירת בצה"ל עלתה שוב לדיון ציבורי באוגוסט 2007. שלושה ימים לפני שהיה אמור להופיע במופע הצדעה לאגודה למען החייל ביטל צה"ל את השתתפותו. הסיבה לביטול היה מכתב שנשלח ללידר ממפקדת קצין חינוך ראשי, שעליו נדרש לידר לחתום כתנאי להסכמת צה"ל לקיום הופעתו. במכתב נדרש לידר להצהיר במפורש כי הוא "אוהב את צה"ל ומכבד את ערכיו". לידר סירב להיענות לדרישה, שאותה ראה כמשפילה במיוחד, ובתגובה ביטל צה"ל את הופעתו המתוכננת. הביטול גרר אחריו ביקורת חריפה, בין השאר מאחר שהתבצע כחלק מפעילות שניהלו שלטונות צה"ל נגד משתמטי גיוס.
בשנת 2008 יצא אלבומה של ריטה "רמזים", בהפקתו המוזיקלית של לידר. לידר כתב והלחין לאלבום את השירים "הפעם" ו"שקל שבעים". "רמזים" מכר יותר מ-50,000 עותקים והוכתר כאלבום פלטינה. בנוסף לכך הפיק בשיתוף עדי גולדשטיין את המופע המבוסס על האלבום. ההופעות זכו גם הן להצלחה גדולה. באותה שנה הקליט לידר גרסת כיסוי לשיר "השדות האדומים" במסגרת פרויקט "עבודה עברית" שיצא לרגל חגיגות ה-60 למדינת ישראל. השיר נכתב על ידי הלל מיטלפונקט ויוסי מר חיים, ללחן של אהוד בנאי, שביצע את השיר במקור באופרת הרוק "מאמי".
ב-4 בספטמבר 2008 הוציא לידר את אלבומו החמישי, "בקצב אחיד בתנועות של הגוף". לאלבום קדמו הסינגלים "רק תבקש", שיצא בסוף יוני והוצע להורדה חינם באתר האינטרנט של לידר, ו"מתעורר", שיצא ב-13 באוגוסט. אחרי צאת האלבום יצאו כסינגלים גם השירים "הדרכים הארוכות", "אלוף העולם" והדואט "ביחד מפחד" עם אפרת גוש.
בתחילת שנת 2010 החל בסיבוב הופעות משותף עם אסף אמדורסקי, שלווה בשיר שכתב לידר והלחין אמדורסקי, בשם "לא יכול לישון".
באוקטובר 2010 נבחר לידר לייצג את ישראל בטקס MTV בקטגוריית Best European Act.
ביולי 2011 השיק לידר, יחד עם יונתן גולדשטיין ואנשים נוספים, את הפרויקט המוזיקלי TYP. ההרכב מתמודד על הזכות לייצג את ישראל בטקס ה-EMA בקטגוריית Best European Act[11]. ב-5 בינואר 2012 הוחתם הפרויקט על חוזה בינלאומי עם חברת הענק יוניברסל תחת חברת הבת הצרפתית שלה, פולידור. החוזה כולל הפצה עולמית של האלבום של הצמד, הקלטת והפצת שלושה אלבומים נוספים וסיבוב הופעות בינלאומי. בוא עברי לידר פלייבק קריוקי
בשנת 2012 יצא אלבום הסולו השישי של לידר, "מישהו פעם", שבו שב לשתף פעולה עם המפיק המוזיקלי יועד נבו. הסינגל שקדם לאלבום, "מישהו פעם", זכה להצלחה רבה במצעדי הפזמונים. בסמוך ליציאת האלבום יצא לאור הסינגל "מזל טוב ישראל", ששר לידר בדואט עם הזמר מוקי.
במאי 2013 הצטרף לידר לצוות השיפוט של תוכנית הכשרונות המוזיקלית "אקס פקטור ישראל", המשודרת בערוץ 2.
הפזמון יכול להיות כל קטע בשיר, בעל אופי מוזיקלי, קצבי, קולי, או כפי שהוא בדרך כלל, שילוב של כל אלה, אשר נקלט בקלות על ידי המאזין ואשר עוזר לשיר להתבלט. מגוון העקרונות של הפקה הנחשבת לטובה בפופ הם נרחבים ולכן, כאשר האדם העומד מאחורי המוזיקה הוא כותב, או מפיק, או מעבד מוכשר, אזי, כמעט מובטח כי התוצאה הסופית תהיה מבוססת על מספר רעיונות מוזיקליים החוזרים על עצמם כדי לגרות את אוזנו ואת עניינו של המאזין.
טכניקות ההפקה של מוזיקת הפופ עוקבות מקרוב אחרי האופנות המוזיקליות השולטות. בדרך כלל, ז'אנרי משנה של מוזיקה חתרנית שאינה מוזיקת הזרם המרכזי של הפופ, הם בעלי ההשפעה העיקרית על ההפקה של הזרם המרכזי של הפופ. המפיקים המבוקשים ביותר היום, הם לעתים, מוזיקאים הנמצאים בחזית של המוזיקה החדשנית ביותר. אצל בריטני ספירס, כריסטינה אגילרה, ריהאנה, קייטי פרי, ביונסה ואמני פופ מפורסמים אחרים בשנים האחרונות, ישנן השפעות חזקות של ראפ והיפ הופ ורית'ם אנד בלוז. ההשפעה שהיא קצת יותר חדשנית כיום היא ההופעה המחודשת של הסינתסייזרים.
ברוב המקרים במוזיקת הפופ, מפיק התקליטים הוא דמות מרכזית בתהליך היצירה. הוא זה שבוחר את השירים וגם זה שקובע את הסאונד ואת אופי המוזיקה.
סוג ייחודי של מוזיקת הפופ הם השירים אשר מכונים "בלדות האהבה". אלו הם שירים בעלי קצב איטי אשר מילותיהם מאופיינות ברגשנות ותכניהם נסובים סביב הנושא הרומנטי באהבה.
בדרך כלל, המוזיקה נגישה מיידית לכל מי שנוטה להשתתף בתרבות זו, גם אם הוא טירון מוזיקלי. מוזיקת פופ מוצלחת, שלרוב נמדדת במונחים של הצלחה מסחרית, מבוצעת בדרך כלל על ידי מבצעים צעירים, כריזמטיים, מושכים, לבושים בצורה אופנתית ואשר מסוגלים לרקוד היטב. כותבי השירים והמעבדים נשארים לרוב עלומי שם לקהל הרחב.
ראשיתה של מוזיקת הפופ היא בשנות ה-60 של המאה ה-20, מעט אחרי מהפכת הרוק אנד רול בעשור הקודם. בעוד להקות הרוק שקמו החל משנות השישים ואילך התיימרו ליצור יצירה בעלת ערך אמנותי, יוצרי הפופ של שנות השישים אמנם התרחקו בהדרגה מהצליל המקורי של הרוק אנד רול, אך נותרו נאמנים לשאיפה ליצור מוזיקה קלילה וקליטה הפונה אל הקהל הרחב.
בסוף שנות ה-80 של המאה ה-20 ניסה המפיק פרנק פריאן ליצור מופע בו המבצעים נמצאים בחזית הבמה ומבצעים תנועות בשפתיהם כאילו הם שרים, אך למעשה הקול הוא הקלטת קולם של זמרים אחרים ("תזמורת בצורת"). לתוצאה קראו מילי ונילי והיא הצליחה מסחרית עד אשר נתגלתה התרמית והתברר כי לצמד המופיעים אין שום קשר להפקה המוזיקלית. כיום, חלק מכוכבי מוזיקת הפופ עדיין משתמשים ב"פלייבקים" אך בכאלה שהוקלטו על ידם באולפן מראש. אותם כוכבים מסבירים זאת בכך שמטרתם היא לא לכסות על כישורי שירה ירודים, אלא לשמור על טיב הביצוע למרות שקשה מאוד לבצע את השיר תוך כדי הריקוד האינטנסיבי הנפוץ במוזיקת הפופ. מבקרי תופעה זו טוענים לעומתם, כי בהופעה חיה יצירת המוזיקה החיה (מושרת, מנוגנת או שתיהן יחד) היא לב העניין וצריכה לקבל קדימות על פני דברים הנחשבים בעיניהם למשניים כמו ריקוד והופעה תיאטרלית.
רבים מבקרים את המסחור של מוזיקת הפופ, ואת הנטייה, הקיימת לטענתם, לראות את רווחי חברות התקליטים, כשיקול בלעדי המתגבר על השיקולים האמנותיים. הטענה היא כי חברות התקליטים בוחרות מבצעים צעירים ונאים ללא קשר ליכולתם המוזיקלית ומשווקות אותם בכל ערוצי השיווק למטרת מכירת מוצר מוזיקלי רקיד שקהל היעד שלו הוא ילדים לפני או בתחילת גיל הנעורים. סגנון פופ זה מכונה בלעג "טין פופ" (Teen Pop, בתרגום חופשי: "פופ לבני נוער").
תדמיתם של כוכבי הפופ נחשבת לעתים כחשובה יותר מהמוזיקה אותה הם יוצרים. עקב כך, כוכבי פופ ומנהליהם עושים מאמצים גדולים כדי להקרין את הדימוי המבוקש על ידם דרך ביגוד, קליפים המוקרנים בטלוויזיה, חדירה לידיעות באמצעי התקשורת הפופולריים ובאמצעים דומים נוספים. ואמנם, אמני ולהקות פופ רבים, מתוכננים ונבנים מראש על פי השאיפה להשיג דימוי מסוים.
רידת הפופולריות של הרוק הישראלי שהחלה בעשור הקודם, אף התגברה בעשור הראשון של המאה ה-21, מסיבות דומות. המצב הביטחוני הקשה, ובפרט האינתיפאדה השנייה בתחילת העשור הביאו להעדפה ציבורית של מוזיקה קלילה יותר, והצלחתן של תוכניות ריאליטי מוזיקליות כגון כוכב נולד חיזקו נטייה זו. במרכז המוזיקה הישראלית של תקופה זו עומדים סגנונות הפופ והמוזיקה מזרחית, ורוב היוצרים הצעירים משתייכים אליהם. עם זאת, בניגוד לתקופות קודמות נחשב הרוק בעיני המבקרים והציבור כיצירה "גבוהה" יותר מהמוזיקה הפופולרית והתגברה ההערכה ליוצרים בתחום זה. בוא עברי לידר פלייבק קריוקי
בתחילת העשור המשיכה להיות יצירת הרוק מועטת ומרוכזת בעיקר בידי יוצרים ותיקים, אך עם זאת הופיעו יוצרים חדשים שאף נתנו ביטוי לסגנונות והשפעות חדשות. בין היוצרים הצעירים הללו התבלט כבר בשנת 2000 שלומי שבן, שבאלבום הבכורה שלו ניכרה השפעה של רקעו הקלאסי וכן שפה הומוריסטית ועשירה, מה שזיכה אותו בהערכה רבה כמו גם בהצלחה מסחרית. יוצרת צעירה אחרת שהחלה את פעילותה בתקופה זו היא רונה קינן, שאלבומה הראשון יצא בשנת 2004, וזכתה לשבחים רבים ולקהל אוהד כיוצרת של רוק אישי ומקורי. באותה שנה יצא גם אלבום הבכורה של נעם רותם, סולן להקת הבריטפופ הישראלית קרח תשע שהתפרקה מספר שנים קודם לכן, שיצירתו מתאפיינת בדומיננטיות של גיטרות חשמליות ובטקסטים אישיים.
שילובה של מוזיקה מזרחית במוזיקת הרוק שהחל בעשור הקודם עם להקות כדוגמת כנסיית השכל ואתניקס המשיך לבלוט ביצירתן של להקות אלה ואחרים. בייחוד התבלטה להקת אלג'יר שהוציאה בשנת 2004 את האלבום "מנועים קדימה" ששילב מוטיבים של מוזיקה מזרחית, מוזיקה אתנית ומוזיקה מסורתית וזכה לשבחים רבים. לאחר התפרקות הלהקה המשיכו חבריה אביב גדג' וגבריאל בלחסן בפעילות עצמאית. יוצר בולט נוסף בתחום זה הוא דודו טסה שאלבומיו זכו להצלחה בקהל, ואף הוציא את האלבום "דודו טסה והכוויתים" בו שילב מוזיקה עיראקית ושירה בערבית.
לאחר שבמשך שנים רבות נעשתה רובה המוחלט של יצירת הרוק הישראלי בשפה העברית, החלו בתקופה זו אמנים צעירים רבים ליצור באנגלית, ועל אף שהדבר הגביל את קהל היעד שלהם קיבל יצירתם לגיטימציה שלא הייתה קיימת לפני כן. שי נובלמן הוציא בשנת 2001 את How To Be Shy עם הצליל הבריטי פסיכדלי של שנות השישים, שזכה להצלחה בינלאומית, ופתח את הדלת לרבים אחרים שהגיעו אחריו. בולט במיוחד בהקשר זה הזמר והיוצר אסף אבידן, שיחד עם להקת המוג'וז זכה להצלחה עצומה בארץ ובחו"ל. עוד פועלים באנגלית תמר אייזנמן, המערבת גם פאנק ובלוז, גבע אלון המושפע גם מפולק, להקת הפאנק יוסלס איי.די וכן אמנים אחרים המשתייכים לסצנת האינדי-רוק הישראלית.
החל מאמצע העשור ניכרה בתווך שבין הרוק לפופ תופעה של יצירה מוזיקלית רכה ושקטה יחסית הכוללת לרוב טקסטים אישיים ורגשניים. תופעה זו נוצרה בקרב חבורה של זמרים צעירים כדוגמת יוני בלוך, אפרת גוש, דניאל סלומון, אריק ברמן ואחרים שנחלו הצלחה רבה בקרב הקהל הרחב.
בניגוד לעשור הקודם חלה בתקופה זו ירידה משמעותית בכמות הלהקות הפעילות, כשלצד להקות ותיקות כדוגמת מוניקה סקס, כנסיית השכל והיהודים שהמשיכו את פעילותן, קמו מספר מועט של להקות חדשות שנטה לכיוונים מוזיקליים רכים וקליטים יותר. דוגמאות אופייניות הן הלהקות סינרגיה, שהחלה את פעילותה בשנת 2002, בית הבובות, החל משנת 2005 והפיל הכחול החל מ2007 שיצרו רוק מלודי ונוח לעיכול שאכן התקבל בהצלחה בציבור הרחב. הלהקות שייגעצ, שפעלה החל משנת 2001 ומרסדס בנד שאלבומה הראשון יצא בשנת 2004 התאפיינו בפאנק רוק. לעומת להקות אלו פעלו שתי להקות אחרות שיצרו רוק קשוח ואף טקסטים מחאתיים חריפים, מה שהקנה להם קהל אוהדים מצומצם למדי אך הערכה רבה על יצירתם המוזיקלית- להקת הג'ירפות, שפעלה בהרכבים שונים החל משנות התשעים אך התבלטה החל מתחילת שנות האלפיים עם האלבומים משוחח עם כיסא וגג, ולהקת הבילויים, שהוציאה את אלבום הבכורה שלה בשנת 2003. בנוסף התאחדו בתקופה זו מספר להקות שהתפרקו מספר שנים קודם לכן, בהן משינה, איפה הילד? ומופע הארנבות של ד"ר קספר, שחזרו להופיע וכן להוציא אלבומים חדשים.
תופעה נוספת של סוף העשור הראשון של המאה ה-21 היא פריחה של שימוש בטקסטים יהודיים, מהתנ"ך, הפיוטים ועוד בקרב מוזיקאים ישראליים בכלל ויוצרי רוק בפרט. תחילתה של תופעה זו הייתה בעלייתה של מוזיקה יהודית מקורית ופריצתם של יוצרי רוק דתיים חדשים, תחילה בתוך הציבור הדתי לאומי ומאוחר יותר גם בקרב הקהל הרחב. בין הזמרים הבולטים נמנים עדי רן, שהחל את פעילותו עוד בשנות התשעים; אודי דוידי, שאלבומו הראשון יצא ב2004 וזכה לפופולריות רבה בקהל הדתי הצעיר; וארז לב ארי עם האלבום שמחת הפרטים הקטנים שהכיל מאפיינם של מוזיקה אתנית ומוזיקת נשמה. תופעה זו השתלבה בחזרתם בתשובה של אמני רוק ישראליים בולטים שהוציאו אלבומי פיוטים וכן אלבומים מקוריים ברוח זו, ביניהם שמע קולי של מאיר בנאי; שיר חדש ורסיסי לילה של אהוד בנאי; לילה כיום יאיר של אביתר בנאי; ואבן גבירול, אדומי השפתות ואתה נמצא כאן של ברי סחרוף.
על אף הצטמצמות יצירת הרוק החדשה המשיכו רוב אמני הרוק הוותיקים להוציא אלבומים מצליחים תוך שהם שומרים על סגנונם הייחודי ואף מחפשים כיוונים מוזיקליים חדשים. בין האלבומים הבולטים בעשור זה ניתן למצוא את האחר ואתה נמצא כאן של ברי סחרוף; ענה לי של אהוד בנאי; קונגו בלו ולא יפריד דבר של דני סנדרסון; עיר קטנה של יהודית רביץ; כל דבר מזכיר לי של יהודה פוליקר; שפויים ואושר אקספרס של שלמה ארצי; והחבר אני של רמי פורטיס.
מקלט 18 במופע "מחוה לאריק איינשטיין" בחמדת ימים
לצד יצירת הרוק הפופולרי מתקיימת בישראל סצנת אינדי רוק משמעותית, שהתפתחה בעיקר במאה ה-21 עם דחיקת הרוק מהמיינסטרים המוזיקלי ועליית כוחה של רשת האינטרנט, וכוללת יוצרים והרכבים רבים ומגוונים. בדומה לסגנונות מוזיקליים אחרים הפועלים תחת הכותרת אינדי מתאפיינת גם יצירת הרוק המחתרתי הישראלי בקו טקסטואלי חריג ובסאונד שונה מהמיינסטרים, המקשה על התקבלותה בקהל הרחב. יוצרים אלו לרוב פועלים שלא במסגרת חברת תקליטים ונשענים על תמיכת הקהל הפועל למענם במדיות שונות, בעיקר דרך בלוגים, רשתות חברתיות ופרויקטים לגיוס כספים. מרכז סצנה זו הוא בתל אביב, במועדונים דוגמת תמונע ו"לבונטין 7", בתחנות רדיו כמו 88FM או קול הקמפוס, וכן בפסטיבלים ייעודיים דוגמת פסטיבל יערות מנשה והאינדינגב. בוא עברי לידר פלייבק קריוקי
על אף המרחק מהעין הציבורית, היו אמנים לא מעטים שפרצו את גבולות הסצנה וזכו להצלחה בקהל הרחב, כדוגמת רונה קינן, תמר אייזנמן ואסף אבידן שאף זכה להצלחה נרחבת בחו"ל. עם זאת יוצרים רבים רואים ביצירה המחתרתית ערך בפני עצמו בשל החופש האמנותי והעצמאות שהיא מאפשרת.
בין היוצרים הבולטים ניתן למנות את שלום גד שהוציא אלבומים רבים החל משנת 1996 ובהם טרילוגיית "המצב", שלושה אלבומים העוסקים בפנים שונות של החברה הישראלית; רם אוריון שפעל במסגרת הלהקות נושאי המגבעת, הפה והטלפיים ועוד ועבר ליצירת סולו; שי נובלמן שזכה להצלחה בארץ ומעבר לים עם אלבומיו בשפה האנגלית ועבר אחר כך ליצירה בשפה העברית. וכן אמנים רבים נוספים בהם יובל גורביץ', יהוא ירון, אבי בללי, אביב גדג' ואורי קליאן. בסצנה זו פועלות גם מספר רב של להקות צעירות, בהן ששרות בעברית כדוגמת נערות ריינס, דפנה והעוגיות ומריונטה סול לצד להקות הפועלות באנגלית כדוגמת הקולקטיב ואלקטרה.
מבחינה סגנונית קיים גם בסצנה זו מגוון רחב, החל מיוצרים כדוגמת אלון עדר החוזרים לרוק המתקדם של שנות ה-70, דרך מוזיקת המחאה של קוואמי והבילויים, פאנק רוק של כל החתיכים אצלי וכלה בפולק רוק באנגלית של עמית ארז וגבע אלון. בנוסף, מאז שנות השמונים הייתה בישראל סצנה מחתרתית פעילה של אמנים אלטרנטיביים שניגנו דת' מטאל, דום מטאל ובלאק מטאל. להקות המטאל הישראליות הידועות ביותר הן סיילם ואורפנד לנד המשלבות מטאל ואלמנטים מזרחיים עם מילים המתמקדות בנושאים ישראליים ויהודיים, ולהקת הבלאק מטאל מלכאש. המיזוג בין מוזיקה יהודית מזרחית ומטאל נקרא "מטאל אוריינטלי" והוא מזוהה בעולם עם סצנת המטאל הישראלית. בתחום המטאל הפופולרי יותר (הארד רוק) בולטים קרוספייר, לאוד נ' קלייר וריח מטאל.
רבים משירי המחאה לאורך השנים התייחסו למצב הפוליטי-ביטחוני ובפרט למלחמות ישראל, כמו גם לסכסוך הישראלי-פלסטיני כשלא פעם רגישותו הרבה של הנושא הביא לפסילתם משידור. ראשון משירי המחאה בנושא זה ברוק הישראלי היה השיר "חייל של שוקולד" שכתב חנוך לוין לשלישיית החלונות הגבוהים בתחילת 1967 ונפסל לשידור לאור הרגישות הציבורית ביחס לחללי צה"ל. באותה שנה, לאחר מלחמת ששת הימים, הוציא מאיר אריאל את אלבום הבכורה שלו ובו השיר ירושלים של ברזל שנכתב כפרפרזה על השיר ירושלים של זהב, ובניגוד אליו עסק בצידה השלילי של המלחמה.
לאחר מלחמת יום כיפור ועם פריצת הרוק הישראלי למרכז הבמה הפכה הביקורת ממוקדת יותר. את הצעד הראשון עשתה להקת כוורת בשירה "נתתי לה חיי" שייצג את ישראל באירוויזיון 1974 ותחת מסווה של שיר אהבה קליל כלל מחאה כנגד ראש הממשלה דאז גולדה מאיר ובעד הקמת מדינה פלסטינית, שלא הובחנה על ידי הציבור הישראלי של זמנו. למלחמת לבנון הראשונה בשנת 1982 התייחסו שירים שמחו על הפער בין החיילים הלוחמים בלבנון לבין האזרחים השלווים כביכול, ביניהם "חצבים פורחים" של להקת תיסלם ו"התותח מצלצל פעמיים" ו"רכבת לילה לקהיר" של להקת משינה. האינתיפאדה הראשונה בסוף שנות השמונים גררה אחריה שירי מחאה רבים, ובתחום הרוק בלטו במיוחד האלבום מחכים למשיח של שלום חנוך עם שירים כדוגמת "לא עוצר באדום", ולונדון של חוה אלברשטיין ובו שירים כדוגמת "לונדון" העוסק בירידה מהארץ ו"חד גדיא" שתיאר את מחיר הדמים של השליטה הישראלית ביהודה ושומרון ונאסר אף הוא לשידור.
העיסוק בנושאי מלחמה ושלום בשנות התשעים בלט בשיריו של אביב גפן שהרבה לעסוק בנושאי מלחמה, שלום והגיוס לצבא ומאוחר יותר ברצח רבין. להקת אתניקס אף היא התייחסה למצב הביטחוני ולשאיפה לשלום, כשהמפורסם משירים אלו הוא השיר "תותים". ב-1998 בלטה גם להקת הרוק הרך בג"ץ, שאלבומה "כשאלוהים הלך לישון" כלל שירים שמחו על היהדות, אלוהים, מעשי צה"ל בשטחים והתרבות הישראלית בכלל, ועורר סערה רבה (על עטיפת האלבום נכתב ש"ההאזנה לאלבום מזיקה לבריאות" – כלומר, שהשילוב של השירים המלודיים יחד עם מילותיהם המחאתיות יעורר אנטגוניזם). בוא עברי לידר פלייבק קריוקי
בתחילת שנות האלפיים התבלטה להקת הבילויים שהרבתה לבקר בשיריה את החברה הישראלית, בין השאר ביחס למילטריזם ולמחיר המלחמות ואף הוציאה שיר בשם "שאול מופז" על שם הרמטכ"ל של אותה תקופה. בשנת 2012 הוציא יזהר אשדות את השיר עניין של הרגל שמתח ביקורת על השפעת שליטת צה"ל ביהודה ושומרון על החיילים ונפסל לשידור בגלי צה"ל תוך שהוא מעורר מחלוקת ציבורית רחבה.
מול עמדתם השמאלית של רוב האמנים היו גם דוגמאות לעמדה ימנית, שבולטת בהן תמיכתו של אריאל זילבר במחאה נגד תוכנית ההתנתקות, שפרסם מספר שירים שתמכו במאבק ובמתיישבים.
השסע העדתי בישראל התבטא אף הוא ברוק הישראלי, כשבולט בהקשר זה האלבום אהוד בנאי והפליטים משנת 1987, בשיר "עבודה שחורה" ביחס לעולים מאתיופיה. האלבום כלל שירי מחאה נוספים ונחשב לאבן דרך במוזיקה הישראלית גם מבחינה זו ואהוד בנאי עצמו הרבה לעסוק בנושאים הקשורים למצב החברתי בארץ בהמשך דרכו. מחאה ביחס לקשיי החיים בפריפריה הישראלית בלטה בעיקר בשיריה של להקת טיפקס, שחבריה היו תושבי שדרות, כמו גם בשירים שונים של להקת אתניקס.
בנוסף לסוגיות הייחודיות לחברה הישראלית עסקו יוצרים רבים בביקורת על מאפייני החברה המודרנית. להקת תיסלם בשירה "פרצופה של המדינה" יצאה כנגד התרבות הפוליטית בישראל ובשיר "ככלות הקול והתמונה" ביקרה את תופעת הידוענים. ביקורת על החברה המודרנית ותרבות הצריכה היא קו בולט באלבום רדיו בלה בלה של להקת החברים של נטאשה, באלבום קונספט העוסק בחייו של אדם בעולם המודרני. קו דומה אך קודר יותר קיים באלבום רישומי פחם של מאיר אריאל משנת 1995 העוסק בהתמודדותו של האדם בעידן הקפיטליזם והטכנולוגיה. ברי סחרוף הרבה לבטא ביקורת חברתית מעין זו ביצירתו שבלטה באלבומו האחר שנת 2001. אביב גדג', באלבומו ילדים של מהגרים משנת 2013, ביטא ביקורת חריפה על החברה הישראלית שמאותה תקופה, מזווית חברתית ומזווית פוליטית-ציבורית.
ביקורת אנטי-ממסדית בוטאה באלבומו של שמוליק קראוס "מדינת ישראל נגד קראוז שמואל" משנת 1977, שפורסם לאחר שחרורו של קראוס ממאסר עקב עבירות אלימות. הקליפ לשיר "שישי חם" שיצא מתוכו אף נפסל לשידור בטענה שהוא מרמז לסמי הזיה.
המצב הכלכלי מוצא אף הוא ביטוי בשירים כדוגמת שיר הנושא של האלבום מחכים למשיח של שלום חנוך משנת 1985 שהתייחס למשבר הכלכלי של התקופה ושיר הנושא של האלבום עברנו את פרעה של מאיר אריאל משנת 1990, שתיאר את המצב מתוך נקודת מבט אופטימית. בעקבות מחאת האוהלים של קיץ 2011 פרסמה להקת הג'ירפות שיר בשם "דפני דפני" כמחווה לדפני ליף, ממובילות המחאה, וכן שיר בשם "קיץ 2".