את תלכי בשדה פלייבק קריוקי

 69.00

מק"ט: אין מידע קטגוריה:

את תלכי בשדה פלייבק קריוקי

האזן לדוגמית פלייבק האמנם

האזן לדוגמית קריוקי/כתוביות

 


לאה גולדברג נולדה בשנת 1911 בקניגסברג שבמחוז פרוסיה המזרחית של גרמניה (כיום קלינינגרד, רוסיה), לציפה (צילה) ואברהם, כלכלן בכיר, שעבד כמפקח בחברת ביטוח בליטא, שהייתה אז חלק מהאימפריה הרוסית. בשנות חייה הראשונות התגוררה המשפחה בקובנה. במהלך מלחמת העולם הראשונה נאלצו לברוח למחוז סרטוב, עמוק בתוך שטחה של רוסיה. כששבו לליטא בתום המלחמה עינו חיילים ליטאים מהצבא הלבן את אביה, שהואשם בקומוניזם, במשך כעשרה ימים; כתוצאה מכך סבל האב מהפרעת דחק פוסט-טראומטית (תסמונת בתר חבלתית), שהפכה למחלת נפש.
בנעוריה למדה גולדברג בגימנסיה העברית ע"ש שוואבה בקובנה.
גולדברג למדה פילוסופיה ושפות שמיות באוניברסיטאות קובנה, ברלין ובון. את הדוקטורט שלה, באוניברסיטה בבון, כתבה על הניב השומרוני, בהדרכת פאול קאלה. בתום לימודיה חזרה לליטא, שם עסקה בהוראת הספרות בגימנסיה העברית בעיר ראסיין, ונמנתה עם חברי קבוצת הסופרים "פֶּתח".
עם הגעתה לארץ ישראל ב-1935 חברה, בסיועו של אברהם שלונסקי, לחוג "יחדיו" של אלתרמן ושלונסקי. בשנה זו יצא לאור ספר שיריה הראשון, "טבעות עשן", ובו התפרסמו, בין היתר, השירים "לתמונת אמא" ו"ימים לבנים" (שלימים הלחין שלמה יידוב).
אמה עלתה לארץ שנה אחריה, והשתיים עברו להתגורר יחדיו בתל אביב. ב-1940 יצא לאור ספר שיריה השני, "שיבולת ירוקת העין". בשיריה ביטאה גם את הקרע מהארץ שבה נולדה. את תלכי בשדה פלייבק קריוקי
במהלך תקופה זו כתבה גם ספרי ילדים רבים ואהובים, כמו "ידידי מרחוב ארנון", "מה עושות האילות" ו"המפוזר מכפר אז"ר".
גולדברג כתבה עבור העיתונים "במחנה", "דבר", "על המשמר" ו"משמר לילדים", ונמנתה עם עורכי "דבר לילדים". לעתים כתבה תחת שם העט "עדה גראנט". היא ערכה את "אורות קטנים", עיתון לילדי יהדות התפוצות, ופרסמה שירים, כגון "האמנם" בעיתון "דבר".חיברה זמרירי פרסומת למחייתה. כמו כן עבדה כמורת בית ספר וכעורכת ספרי ילדים בספרית פועלים. בשנת 1949 זכתה בפרס רופין.
ב-1950, לאחר שהוצעה לה משרה באוניברסיטה העברית, עברו היא ואמה להתגורר בירושלים. שם כתבה את מחזור השירים "אהבתה של תרזה די-מון", המתאר אהבה נכזבת של אצילה צרפתייה למורה איטלקי צעיר ומושפע מאהבתה לז'ק אדו. בשנת 1952 התקבלה להוראה באוניברסיטה העברית, והקימה בה את החוג לספרות כללית והשוואתית. היא עמדה בראשו במשך כעשור, במינוי פרופסור, עד מותה.
גולדברג כתבה את ספר הילדים "דירה להשכיר", ומחזורי שירים נוספים. האחרון בהם, "עם הלילה הזה", יצא לאור ב-1964. כמו כן תרגמה ממיטב יצירות הקלאסיקה העולמית, ובהן: "מלחמה ושלום" מאת טולסטוי, "סיפורים" מאת צ'כוב, "ילדות" מאת גורקי, מחזות ושירים מאת איבסן, שייקספיר, ופטררקה. כמו כן, כתבה ביקורת ספרים וביקורת תיאטרון ושלחה ידה גם בציור.
לאה גולדברג, שהייתה מעשנת כבדה, נפטרה ב-15 בינואר 1970 ממחלת הסרטן. היא נקברה בהר המנוחות בירושלים, בחלקת הפרופסורים. גולדברג לא נישאה בחייה ולא הקימה משפחה. את פרס ישראל לספרות יפה שבו זכתה, באותה שנה, קיבלה בשמה אמה צילה, שהוסיפה לחיות עוד 11 שנים אחריה. על מצבתה ביקשה צילה שייחרטו ארבע המילים: "אמהּ של לאה גולדברג" .
ב-10 באפריל 2011 נבחר דימוי דיוקנה של לאה גולדברג ביחד עם שאול טשרניחובסקי, נתן אלתרמן ורחל המשוררת להתנוסס על גבי השטרות החדשים של מדינת ישראל. גולדברג נבחרה להופיע על שטר 100 שקלים חדשים.
בראש יצירתה הספרותית של גולדברג עומדת שירתה. שירתה של גולדברג, כאופייני לזמנה, נמלצת פחות מזו של בני הדור הקודם, כגון ביאליק וטשרניחובסקי, ומודרניסטית במובהק. גולדברג הושפעה כאלתרמן מהסימבוליזם הרוסי, אבל בניגוד לשירתו של אלתרמן העמוסה במטפורות, שאינן תמיד קלות לפענוח, ובמצלולים רבים, גולדברג התרחקה מהקוטב הצורני-חושני לעבר שירה הגותית יותר שאופיינה בבהירות התכנים. גולדברג לא כתבה שירה לאומית או "מגויסת" לצורכי מפעל הציונות, אלא עסקה בנושאים אישיים ואוניברסליים. ייחודה כמשוררת והמעמד הנכבד שלו זכתה יצירתה נזקפו בעיקר לזכות יכולתה המלוטשת להסביר נושאים אישיים, אינטימיים ואינדיווידואליים, ולהעבירם כתחושת הכלל, ללא מעורבות של מטענים פוליטיים וחברתיים.
נתח נכבד משיריה של גולדברג עוסק בתיאורי הנוף והטבע. מאות משיריה עוסקים בנוף הישראלי, וכן בנוף האירופי אותו השאירה מאחוריה, דרך תיאורים חד-פעמיים של מראות שנקלעו בדרכה, בין אם מדובר בשירים בודדים, כגון "הזר שר לנחל", "פריחת התמוז" ו"אחרונים בשדה", או במחרוזות שלמות כגון "אילנות", "שיבולת ירוקת העין", ו"משירי הנחל". להלן מתוך מחזור שירי "העץ":
גולדברג לא נישאה ולא הייתה לאם. בשירתה מוצגת בדידות גדולה לצד ניסיונות נואשים להשיג אהבה. בנעוריה התאהבה בגברים מבוגרים ממנה, אך אהבותיה היו נכזבות כולן. המשורר אברהם בן-יצחק (סונה) היה אהבת חייה – ועליו כתבה: "אהבה גדולה, אחת ויחידה, שלא הייתה כלל אהבה". להלן ציטוט מהשיר "אחרי עשרים שנה" המוקדש ספק לאב ספק לאהוב. את תלכי בשדה פלייבק קריוקי
נושא נוסף המלווה את שיריה של גולדברג הוא מורשת חייה באירופה, אותה הותירה מאחור בעלייתה ארצה. דוגמאות לכך קיימות בספריה, כמו "שיר בכפרים", המכיל שירי עם ממולדתה אותם תרגמה לעברית, יצירתה "משירי ארץ אהבתי" וכן גם ספרה "מביתי הישן". שירים אלו כוללים עולם ציורי כפרי ואירופי, השזור באינספור תיאורים לעולם אשר על אף געגועיה של המשוררת, אינו יכול להתקיים במציאות הארץ-ישראלית. שיריה מבטאים געגועים לנוף האירופי ואת קשיי ההיקלטות במולדת חדשה. הזיקה לתרבות הכללית הייתה חלק בלתי נפרד מחייה. היא עסקה בתרגומים של יצירות מופת מהספרות העולמית לשפה העברית ולימדה ספרות כללית במסגרת האוניברסיטה העברית.
כמו אחרים בני דורה הושפעה גולדברג ממאורעות השואה. היא איבדה חברים ומכרים רבים שנספו בשואה, וביטאה את קולו של דור שלם אשר נותר מצולק בחייו בעקבות אותו אסון. רבים משיריה מבטאים תחושת אשם כבדה, שייתכן וקשורה גם לנסיבות חייה האישיות-משפחתיות בימי ילדותה בזמן התלאות שעברה משפחתה בזמן מלחמת העולם הראשונה ולאחריה. בחלק מהשירים עולה תחושת רדיפה של חבריה המתים בהזיותיה ובחלומותיה (מחזור השירים "בלהות" מתוך "ברק בבוקר"). משירים אלו עולה תחושה אישית-קולקטיבית של רצון עז להגאל מאותן תחושות האשם, אך ללא כל יכולת לממש זאת. מוטיב האמונה חוזר הרבה בשירים אלה והרצון להאחז בה על מנת להיגאל מהאשם.
דמות המחברת מתוך הספר "ניסים ונפלאות" (1954), איור מאת יחזקאל קמחי.
לאה גולדברג חיברה יצירות רבות לילדים: היא כתבה ספרי ילדים, שבין המפורסמים שבהם ניתן למנות את דירה להשכיר, המפוזר מכפר אז"ר, איה פלוטו, מה עושות האיילות, מעשה בצייר, דב-דבוני בן דבים מצחצח נעלים, ידידי מרחוב ארנון ונסים ונפלאות. בנוסף כתבה שירי ילדים, אשר רבים מהם התפרסמו ואף זכו ללחן. דורות של ילדים התחנכו על שיריה ופזמוניה, ובהם "הדוב הצהוב", "שיר ההפלגה", "ברווזים", "מדוע הילד צחק בחלום" ו"פזמון ליקינטון" .
דרכה של לאה גולדברג אל ספרות הילדים נסללה בפועל החל מיומה השני בארץ, וכמעט במקרה. מכריה השיגו עבורה משרה בעיתון "דבר", וכשנכנסה למערכת העיתון הציגוה בפני יצחק יציב. על יציב, עורכו הראשון של "דבר לילדים", מספרים שהיה מטה כל שיחה בענייני ספרות וסופרים לשאלה אם ניתן לבקש מן הסופר או המשורר שדובר בו זה עתה לתרום מפרי עטו למוסף, וכך נהג גם עם העולה החדשה. "אולי יש לך חומר לילדים", שאל אותה, "הכתבת שירי ילדים?" – והיא ענתה: "לא ניסיתי". "ובכן נסי" הייתה תשובתו. הגיליון הקרוב של המוסף עמד בדפוס אך בזה הבא כבר הופיע שירה הראשון לילדים, "פילי הקטן". עד מהרה התמנתה גולדברג לסגניתו של יציב, במקום הסופרת והעיתונאית ברכה חבס, ופרסמה בקביעות שירים וסיפורים לילדים. בשנת 1936 החלה בשיתוף פעולה עם אריה נבון, עמו יצרה את הקומיקס "אורי מורי", ואחר כך גם יצירות אחרות.
גולדברג כתבה ספרים רבים לילדים, אבל לא היו לה ילדים משלה. היא התגוררה ברחוב ארנון 15 בתל אביב, עם אמהּ. "ידידי מרחוב ארנון" הוא ספר הילדים הראשון של לאה גולדברג בפרוזה. הוא מכיל ארבעה סיפורים, הנקשרים כולם בהווי רחוב ארנון.
"והוא האור" הוא רומן בעל יסודות אוטוביוגרפיים שיצא לאור ב-1946. גולדברג מתארת בו את מחלת הנפש של אביה. יצירה זו מונחת בתשתית יצירתה והיא שופכת אור רב על יסודות נפשה ועל אישיותה. את תלכי בשדה פלייבק קריוקי
הספר פותח ברצח אב סמלי. הגיבורה נורה פוגשת יהודי החוזר ושואל אותה במפגיע על אודות הייחוס המשפחתי שלה. נורה, שאינה מעוניינת להסגיר את העובדה כי אביה מאושפז בבית חולים פסיכיאטרי, מנסה להתחמק משאלותיו של היהודי הסקרן, אך הדבר אינו עולה בידה, ולבסוף היא פולטת בזעם: "אין לי אב! אבי מת! השמעת, מת!…"
נורה "הורגת" את אביה ומנסה להתנתק מעברהּ. לאור אי-הצלחתה בכך, פניו של החולי הנפשי ממשיכות להציץ אליה ולהתגלות לה בדרכים שונות. נורה אומרת לבסוף: "כל העולם כולו חולה רוח" וב"משירי הבן האובד": "לעולם לא יסלח אביך/ לא סליחות הוא אגר בלב".
פריטים מחדר עבודתה בתערוכת קבע בקמפוס האוניברסיטה העברית בהר הצופים
כתובת "המפוזר מכפר אז"ר" בכניסה לכפר אז"ר
יומניה האישיים של גולדברג התפרסמו בשנת 2005. היא החלה בכתיבתם, בעברית, באוקטובר 1921 בקובנה בהיותה בת עשר בלבד. הפרסום עמד בסתירה לקנאות שבה התייחסה לפרטיותה, והעניין עורר ויכוח ציבורי.
על זהותה התרבותית:
"למרות כל חיבתי שיש לי לגיבורי הספרות הרוסית, אני אינני הם. אותה האטמוספרה המיוחדת שיצרה סביבה היהדות, היא מעגל קסמים שממנו אי־אפשר לי לצאת, ושגם איני רוצה, בשום אופן איני רוצה לצאת ממנה. היא משפיעה על כל מחשבותי ורגשותי ועושה אותי ואת בנות עמי האחרות שונות לגמרי מהנשים הנולדות והחיות בסביבה אחרת… ה"אני" שלי, השלם, הגמור, כמו שהוא, אני אוכל למצוא רק ביצירה עברית. ולוּ את השפה העברית ידעתי יותר, לוּ יכולתי להרגיש את הניואנסים הכי קלים שבה, הייתי מרגישה את כל הספרות העברית עוד הרבה יותר ברור, והיא הייתה פועלת עלי הרבה יותר מאשר הרוסית…ואולם אני עוד אדע את העברית. אלמד ואדע. בזאת אני בטוחה."
– לאה גולדברג, קובנה, 1927
שורות אחדות המסכמות את כמיהתה העצומה לאהבה, את הייאוש מהסיכוי להשיגהּ ואת ההשלמה שהיא מחוץ לטווח השגתה:
"הכול התרכז מסביב לשם אחד, אחד ומיוחד. כל התקוות, כל המאוויים, כל הכספונות והרצונות מכוּונים לנקודה אחת, לנקודה אשר מזהרת מרחוק, קוראת, רומזת, ואשר אי-אפשר לגשת אליה. זה אתה. אתה האהוב שלי. שלוש שנים ארוכות, שנות ייסורים, שנות שממה וייאוש, שנות אהבה, ודבר לא נשתנה. שום דבר. רק החומה הגבוהה, הבצורה והחזקה, איך לגשת? מה לעשות? לאה, אל תדברי שטויות. הלא את יודעת כי איש עוד לא עלה על כותלי זכוכית חלקים. את לא גיבורה. כבר מזמן צריך היה לחדול מרעיון זה ולדעת שמלפניך אין דבר. הוא חלום נפלא, אשר תמיד אתך. אפשר לאהוב ולכתוב ולהיות בודדה. לא יותר."
הפזמון יכול להיות כל קטע בשיר, בעל אופי מוזיקלי, קצבי, קולי, או כפי שהוא בדרך כלל, שילוב של כל אלה, אשר נקלט בקלות על ידי המאזין ואשר עוזר לשיר להתבלט. מגוון העקרונות של הפקה הנחשבת לטובה בפופ הם נרחבים ולכן, כאשר האדם העומד מאחורי המוזיקה הוא כותב, או מפיק, או מעבד מוכשר, אזי, כמעט מובטח כי התוצאה הסופית תהיה מבוססת על מספר רעיונות מוזיקליים החוזרים על עצמם כדי לגרות את אוזנו ואת עניינו של המאזין.
טכניקות ההפקה של מוזיקת הפופ עוקבות מקרוב אחרי האופנות המוזיקליות השולטות. בדרך כלל, ז'אנרי משנה של מוזיקה חתרנית שאינה מוזיקת הזרם המרכזי של הפופ, הם בעלי ההשפעה העיקרית על ההפקה של הזרם המרכזי של הפופ. המפיקים המבוקשים ביותר היום, הם לעתים, מוזיקאים הנמצאים בחזית של המוזיקה החדשנית ביותר. אצל בריטני ספירס, כריסטינה אגילרה, ריהאנה, קייטי פרי, ביונסה ואמני פופ מפורסמים אחרים בשנים האחרונות, ישנן השפעות חזקות של ראפ והיפ הופ ורית'ם אנד בלוז. ההשפעה שהיא קצת יותר חדשנית כיום היא ההופעה המחודשת של הסינתסייזרים.
ברוב המקרים במוזיקת הפופ, מפיק התקליטים הוא דמות מרכזית בתהליך היצירה. הוא זה שבוחר את השירים וגם זה שקובע את הסאונד ואת אופי המוזיקה.
סוג ייחודי של מוזיקת הפופ הם השירים אשר מכונים "בלדות האהבה". אלו הם שירים בעלי קצב איטי אשר מילותיהם מאופיינות ברגשנות ותכניהם נסובים סביב הנושא הרומנטי באהבה. את תלכי בשדה פלייבק קריוקי
בדרך כלל, המוזיקה נגישה מיידית לכל מי שנוטה להשתתף בתרבות זו, גם אם הוא טירון מוזיקלי. מוזיקת פופ מוצלחת, שלרוב נמדדת במונחים של הצלחה מסחרית, מבוצעת בדרך כלל על ידי מבצעים צעירים, כריזמטיים, מושכים, לבושים בצורה אופנתית ואשר מסוגלים לרקוד היטב. כותבי השירים והמעבדים נשארים לרוב עלומי שם לקהל הרחב.
ראשיתה של מוזיקת הפופ היא בשנות ה-60 של המאה ה-20, מעט אחרי מהפכת הרוק אנד רול בעשור הקודם. בעוד להקות הרוק שקמו החל משנות השישים ואילך התיימרו ליצור יצירה בעלת ערך אמנותי, יוצרי הפופ של שנות השישים אמנם התרחקו בהדרגה מהצליל המקורי של הרוק אנד רול, אך נותרו נאמנים לשאיפה ליצור מוזיקה קלילה וקליטה הפונה אל הקהל הרחב.
בסוף שנות ה-80 של המאה ה-20 ניסה המפיק פרנק פריאן ליצור מופע בו המבצעים נמצאים בחזית הבמה ומבצעים תנועות בשפתיהם כאילו הם שרים, אך למעשה הקול הוא הקלטת קולם של זמרים אחרים ("תזמורת בצורת"). לתוצאה קראו מילי ונילי והיא הצליחה מסחרית עד אשר נתגלתה התרמית והתברר כי לצמד המופיעים אין שום קשר להפקה המוזיקלית. כיום, חלק מכוכבי מוזיקת הפופ עדיין משתמשים ב"פלייבקים" אך בכאלה שהוקלטו על ידם באולפן מראש. אותם כוכבים מסבירים זאת בכך שמטרתם היא לא לכסות על כישורי שירה ירודים, אלא לשמור על טיב הביצוע למרות שקשה מאוד לבצע את השיר תוך כדי הריקוד האינטנסיבי הנפוץ במוזיקת הפופ. מבקרי תופעה זו טוענים לעומתם, כי בהופעה חיה יצירת המוזיקה החיה (מושרת, מנוגנת או שתיהן יחד) היא לב העניין וצריכה לקבל קדימות על פני דברים הנחשבים בעיניהם למשניים כמו ריקוד והופעה תיאטרלית.
רבים מבקרים את המסחור של מוזיקת הפופ, ואת הנטייה, הקיימת לטענתם, לראות את רווחי חברות התקליטים, כשיקול בלעדי המתגבר על השיקולים האמנותיים. הטענה היא כי חברות התקליטים בוחרות מבצעים צעירים ונאים ללא קשר ליכולתם המוזיקלית ומשווקות אותם בכל ערוצי השיווק למטרת מכירת מוצר מוזיקלי רקיד שקהל היעד שלו הוא ילדים לפני או בתחילת גיל הנעורים. סגנון פופ זה מכונה בלעג "טין פופ" (Teen Pop, בתרגום חופשי: "פופ לבני נוער").
תדמיתם של כוכבי הפופ נחשבת לעתים כחשובה יותר מהמוזיקה אותה הם יוצרים. עקב כך, כוכבי פופ ומנהליהם עושים מאמצים גדולים כדי להקרין את הדימוי המבוקש על ידם דרך ביגוד, קליפים המוקרנים בטלוויזיה, חדירה לידיעות באמצעי התקשורת הפופולריים ובאמצעים דומים נוספים. ואמנם, אמני ולהקות פופ רבים, מתוכננים ונבנים מראש על פי השאיפה להשיג דימוי מסוים.
רידת הפופולריות של הרוק הישראלי שהחלה בעשור הקודם, אף התגברה בעשור הראשון של המאה ה-21, מסיבות דומות. המצב הביטחוני הקשה, ובפרט האינתיפאדה השנייה בתחילת העשור הביאו להעדפה ציבורית של מוזיקה קלילה יותר, והצלחתן של תוכניות ריאליטי מוזיקליות כגון כוכב נולד חיזקו נטייה זו. במרכז המוזיקה הישראלית של תקופה זו עומדים סגנונות הפופ והמוזיקה מזרחית, ורוב היוצרים הצעירים משתייכים אליהם. עם זאת, בניגוד לתקופות קודמות נחשב הרוק בעיני המבקרים והציבור כיצירה "גבוהה" יותר מהמוזיקה הפופולרית והתגברה ההערכה ליוצרים בתחום זה.
בתחילת העשור המשיכה להיות יצירת הרוק מועטת ומרוכזת בעיקר בידי יוצרים ותיקים, אך עם זאת הופיעו יוצרים חדשים שאף נתנו ביטוי לסגנונות והשפעות חדשות. בין היוצרים הצעירים הללו התבלט כבר בשנת 2000 שלומי שבן, שבאלבום הבכורה שלו ניכרה השפעה של רקעו הקלאסי וכן שפה הומוריסטית ועשירה, מה שזיכה אותו בהערכה רבה כמו גם בהצלחה מסחרית. יוצרת צעירה אחרת שהחלה את פעילותה בתקופה זו היא רונה קינן, שאלבומה הראשון יצא בשנת 2004, וזכתה לשבחים רבים ולקהל אוהד כיוצרת של רוק אישי ומקורי. באותה שנה יצא גם אלבום הבכורה של נעם רותם, סולן להקת הבריטפופ הישראלית קרח תשע שהתפרקה מספר שנים קודם לכן, שיצירתו מתאפיינת בדומיננטיות של גיטרות חשמליות ובטקסטים אישיים.
שילובה של מוזיקה מזרחית במוזיקת הרוק שהחל בעשור הקודם עם להקות כדוגמת כנסיית השכל ואתניקס המשיך לבלוט ביצירתן של להקות אלה ואחרים. בייחוד התבלטה להקת אלג'יר שהוציאה בשנת 2004 את האלבום "מנועים קדימה" ששילב מוטיבים של מוזיקה מזרחית, מוזיקה אתנית ומוזיקה מסורתית וזכה לשבחים רבים. לאחר התפרקות הלהקה המשיכו חבריה אביב גדג' וגבריאל בלחסן בפעילות עצמאית. יוצר בולט נוסף בתחום זה הוא דודו טסה שאלבומיו זכו להצלחה בקהל, ואף הוציא את האלבום "דודו טסה והכוויתים" בו שילב מוזיקה עיראקית ושירה בערבית.
לאחר שבמשך שנים רבות נעשתה רובה המוחלט של יצירת הרוק הישראלי בשפה העברית, החלו בתקופה זו אמנים צעירים רבים ליצור באנגלית, ועל אף שהדבר הגביל את קהל היעד שלהם קיבל יצירתם לגיטימציה שלא הייתה קיימת לפני כן. שי נובלמן הוציא בשנת 2001 את How To Be Shy עם הצליל הבריטי פסיכדלי של שנות השישים, שזכה להצלחה בינלאומית, ופתח את הדלת לרבים אחרים שהגיעו אחריו. בולט במיוחד בהקשר זה הזמר והיוצר אסף אבידן, שיחד עם להקת המוג'וז זכה להצלחה עצומה בארץ ובחו"ל. עוד פועלים באנגלית תמר אייזנמן, המערבת גם פאנק ובלוז, גבע אלון המושפע גם מפולק, להקת הפאנק יוסלס איי.די וכן אמנים אחרים המשתייכים לסצנת האינדי-רוק הישראלית.
החל מאמצע העשור ניכרה בתווך שבין הרוק לפופ תופעה של יצירה מוזיקלית רכה ושקטה יחסית הכוללת לרוב טקסטים אישיים ורגשניים. תופעה זו נוצרה בקרב חבורה של זמרים צעירים כדוגמת יוני בלוך, אפרת גוש, דניאל סלומון, אריק ברמן ואחרים שנחלו הצלחה רבה בקרב הקהל הרחב.
בניגוד לעשור הקודם חלה בתקופה זו ירידה משמעותית בכמות הלהקות הפעילות, כשלצד להקות ותיקות כדוגמת מוניקה סקס, כנסיית השכל והיהודים שהמשיכו את פעילותן, קמו מספר מועט של להקות חדשות שנטה לכיוונים מוזיקליים רכים וקליטים יותר. דוגמאות אופייניות הן הלהקות סינרגיה, שהחלה את פעילותה בשנת 2002, בית הבובות, החל משנת 2005 והפיל הכחול החל מ2007 שיצרו רוק מלודי ונוח לעיכול שאכן התקבל בהצלחה בציבור הרחב. הלהקות שייגעצ, שפעלה החל משנת 2001 ומרסדס בנד שאלבומה הראשון יצא בשנת 2004 התאפיינו בפאנק רוק. לעומת להקות אלו פעלו שתי להקות אחרות שיצרו רוק קשוח ואף טקסטים מחאתיים חריפים, מה שהקנה להם קהל אוהדים מצומצם למדי אך הערכה רבה על יצירתם המוזיקלית- להקת הג'ירפות, שפעלה בהרכבים שונים החל משנות התשעים אך התבלטה החל מתחילת שנות האלפיים עם האלבומים משוחח עם כיסא וגג, ולהקת הבילויים, שהוציאה את אלבום הבכורה שלה בשנת 2003. בנוסף התאחדו בתקופה זו מספר להקות שהתפרקו מספר שנים קודם לכן, בהן משינה, איפה הילד? ומופע הארנבות של ד"ר קספר, שחזרו להופיע וכן להוציא אלבומים חדשים. את תלכי בשדה פלייבק קריוקי
תופעה נוספת של סוף העשור הראשון של המאה ה-21 היא פריחה של שימוש בטקסטים יהודיים, מהתנ"ך, הפיוטים ועוד בקרב מוזיקאים ישראליים בכלל ויוצרי רוק בפרט. תחילתה של תופעה זו הייתה בעלייתה של מוזיקה יהודית מקורית ופריצתם של יוצרי רוק דתיים חדשים, תחילה בתוך הציבור הדתי לאומי ומאוחר יותר גם בקרב הקהל הרחב. בין הזמרים הבולטים נמנים עדי רן, שהחל את פעילותו עוד בשנות התשעים; אודי דוידי, שאלבומו הראשון יצא ב2004 וזכה לפופולריות רבה בקהל הדתי הצעיר; וארז לב ארי עם האלבום שמחת הפרטים הקטנים שהכיל מאפיינם של מוזיקה אתנית ומוזיקת נשמה. תופעה זו השתלבה בחזרתם בתשובה של אמני רוק ישראליים בולטים שהוציאו אלבומי פיוטים וכן אלבומים מקוריים ברוח זו, ביניהם שמע קולי של מאיר בנאי; שיר חדש ורסיסי לילה של אהוד בנאי; לילה כיום יאיר של אביתר בנאי; ואבן גבירול, אדומי השפתות ואתה נמצא כאן של ברי סחרוף.
על אף הצטמצמות יצירת הרוק החדשה המשיכו רוב אמני הרוק הוותיקים להוציא אלבומים מצליחים תוך שהם שומרים על סגנונם הייחודי ואף מחפשים כיוונים מוזיקליים חדשים. בין האלבומים הבולטים בעשור זה ניתן למצוא את האחר ואתה נמצא כאן של ברי סחרוף; ענה לי של אהוד בנאי; קונגו בלו ולא יפריד דבר של דני סנדרסון; עיר קטנה של יהודית רביץ; כל דבר מזכיר לי של יהודה פוליקר; שפויים ואושר אקספרס של שלמה ארצי; והחבר אני של רמי פורטיס.
מקלט 18 במופע "מחוה לאריק איינשטיין" בחמדת ימים

עגלת קניות