שני קולות נתן כהן פלייבק

 39.00

מק"ט: אין מידע קטגוריה:

שני קולות נתן כהן פלייבק

האזן לדוגמית פלייבק באמצעות יוטיוב

 


נתן כהן גדל בראשון לציון ומ-1962 באשדוד. בגיל 16 החל לפרוט על גיטרה. בנעוריו נחשף למוזיקה שהייתה אז פופולרית בישראל: שירים צרפתיים, איטלקיים, החיפושיות, פופ אנגלי ושירים ישראליים ובמיוחד התרנגולים ושלישיית גשר הירקון. במיוחד נמשך למוזיקה שכללה הרמוניות קוליות.בצבא שירת בצוות הווי הנדסה קרבית, ובמהלך פעילותו בה החל לעבוד עם מתי כספי. במהלך שירותו הצבאי הלחין ללהקה שני שירים, “ברחוב הנשמות הטהורות” (שכתב שמעון ספיר), ו”עוד מעט” (שכתב דודיק סמדר).
בסוף 1972 השתחרר מן הצבא וחבר ליורם ירוחמי, ששירת אף הוא בצוות הווי הנדסה קרבית, ולנאוה ברוכין והקים עימם את להקת הנשמות הטהורות. אלבום הלהקה היחיד, בו הלחין כהן את רוב השירים, נחל הצלחה במצעדי הפזמונים. כהן המשיך להנהיג את הלהקה גם לאחר שברוכין החליטה לעזוב, ועירית בולקא החליפה אותה. בולקא המשיכה לשתף פעולה עם כהן, בין היתר באלבום הסולו הראשון שלו, ובהקלטות שלה להלחנות ועיבודים שלו.
לאחר פירוק הלהקה הוציא כהן תקליטון שדרים, “משחקי מזל/חופש על הגג” (1975) וב-1983 הוציא אריך נגן ראשון, “זמן ומקום”. בין 1975 ל-1983 היה מעורב גם בהלחנה והשתתפות ביצירותיהם של אמנים אחרים בישראל. בין היתר שיתף פעולה עם אריק סיני (“צל כבד”, 1981) ועם אילנית. כהן הלחין לסיני את השיר “אחרי שהסירות”, למילותיו של יואב פורת, עמו שיתף פעולה במספר שירים. הוא המשיך לעבוד עם אמנים נוספים בשנים שלאחר יציאת אלבום הסולו שלו – עם דורי בן זאב (“גנבים”, 1985), מירי אלוני (“טיפה אהבה”, 1987) ודני רובס (“פנים ושמות”, 1987).
ב-1987 עבר כהן ללונדון, שם הקים אולפן הקלטות, NC MUSIC. הוא שמר, עם זאת, על קשר עם מוזיקאים ישראליים, וב-1991 ביקשה הד ארצי להוציא מחדש אלבום אוסף של שירי “הנשמות הטהורות” וכהן, שכלל גם שני שירים חדשים שהקליט בלונדון (“רוח מתוקה” ו”סיפור אהבים”). שלוש שנים לאחר מכן יצא אלבום הסולו השני שלו, “שאהבה נפשי”. האלבום הוקלט בבריטניה, אבל לאחר שיצא לאור שב כהן לישראל.
לאחר שובו לארץ, הוציאה חברת NMC אלבום מחווה לכהן, אשר גם ביצע בו מספר עיבודים מחודשים לשיריו והשתתף בדואט עם טל גורדון. הוא גם השתתף בפסטיבל ערד (1998) עם נאוה ברוכין. במקביל, המשיך לעבוד כבעל אולפן הקלטות. בין היתר הוקלטו באולפנו שירי המערכונים של תוכנית הטלוויזיה “פלטפוס”. גם לאחר הפסקת “פלטפוס”, המשיך אבי גרייניק לשתף פעולה עם כהן, וערך באולפנו את שירי לולה ושירי אלבום הסולו שלו, בו השתתף כהן בהלחנת ועיבוד מספר שירים.
ב-2003 הודיע כי הנחה את אקו”ם שלא להתיר לגלגלצ להשמיע את שיריו, מכיוון שלטענתו מפלה התחנה אמנים אשר מסיבה זו או אחרת לא מוכנסים לרשימת ההשמעה (“פלייליסט”) שלה. כמה שנים אחר כך, לקראת סוף העשור, יזמה התחנה שיחת פיוס עם כהן וזה הסכים להתיר לה לחזור ולהשמיע את שיריו.
במהלך שנות ה-2000 הוציא כהן מספר סינגלים, ביניהם: “איש ואישה” (2001), “בין שישי לשבת” (2001), “מוכרחים להיות שמח” (2003) שכלל שיתוף פעולה עם גרי אקשטיין, “בוא ים” (2004), “פרפרים בסופה הגדולה” (2004) ו-“מטרונומיקה” (2004). את כל השירים הלחין כהן למילותיו של יואב פורת.
באמצע 2009 הפיק והלחין כהן את סינגל הבכורה של הזמרת הצעירה מור אלקובי, “ותגיד לי אתה”, זמרת איתה החל לעבוד כארבע שנים לפני כן.
קול במובן צליל הוא הפרעה פיזית מחזורית ומתפשטת בחומר, אשר יכולה להיקלט על ידי איבר או מכשיר שמיעה ולהיות מתורגמת לחוויה חושית שמיעתית. בגלל אופיו המחזורי, הקול הוא סוג של גל, ויכול להתפשט בגז, נוזל, מוצק ופלזמה. גל הקול מתבטא בשינויי לחץ המתפשטים בחומר, ולכן לפי הגדרה אחרת, הקול הוא רצף מחזורי של דחיסות ודילול מולקולריים, או גלי אורך שמתפשטים, דרך תווך (החומר בו מתפשט הקול, לדוגמה האוויר, דרכו עובר הקול למשל בשיחה רגילה בין אנשים), הניתן לדחיסה (כל חומר למעט ריק). מייצר הקול נקרא גם מקור הגל. גלי קול ניתנים לתיאור בצורה גרפית, כאשר ציר אחד הוא ציר הזמן או המרחב, והציר השני הוא צפיפות התווך.
המונח קול מתייחס לעתים באופן ספציפי לקול האנושי, בדיבור ובזמרה, שהוא מקרה פרטי, סוג של צליל.
גלי קול נוצרים בשל עלייה או ירידה בלחץ בנקודה או באזור מסוימים של חומר, הנקראת הפרעה. עלייה או ירידת לחץ זו נוצרת כאשר מולקולה אחת או יותר של החומר נדחפת/ות לכיוון מסוים ולכן מתקרבת ו”נלחצת” אל המולקולות הסמוכות באותו כיוון (מה שיוצר אזור דחוס או לחוץ יותר), ובאותו זמן מתרחקת או נמשכת מהמולקולות שבכיוון המנוגד (מה שיוצר אזור פחות לחוץ/דחוס או דליל יותר). בגלל שכל מולקולה קשורה בכוחות משיכה למולקולות שסביבה, נוצר “אפקט דומינו”: כל מולקולה שנדחפת, נדחפת אל ודוחפת את המולקולות הבאות באותו כיוון, הן דוחפות את הבאות אחריהן וכך הלאה. מהצד השני, כל מולקולה שנמשכת, מושכת אחריה את המולקולות שמהן היא נמשכה, הן מושכות את הבאות לפניהן וכן הלאה. כך הפרעה בנקודה אחת מתפשטת בהכרח בחומר לכל הכיוונים כשהיא מועברת בין מולקולות סמוכות. כשהלחץ בנקודה מסוימת עובר הלאה, הוא מותיר מיד אחריו תת-לחץ באותה נקודה, ולהיפך. כך ההפרעה הופכת מנקודה לכדור מתפשט של לחץ גבוה ונמוך לסירוגין, הגורם לתווך לרעוד או לרטוט.
ההפרעה נוצרת על ידי מתן אנרגיה קינטית למולקולה אחת או יותר של התווך. אנרגיה זו יכולה להימסר על ידי אנרגיה קינטית אחרת (כלומר על ידי פגיעה של חומר אחד בחומר אחר), או על ידי אנרגיה אחרת. כאשר שני תווכים שונים או יותר (למשל מיתר מתכת, האוויר שסביבו, עור התוף של אוזן) נמצאים בסמוך זה לזה, גל הקול עובר מהאחד אל השני וממשיך להתפשט בו. אפשר לומר שהתווך הראשון יצר הפרעה בתווך השני, התווך השני יצר הפרעה בשלישי וכן הלאה. כך קורה שתווך מסוים מתווך את גל הקול בין התווך הקודם (שהפריע לו) לתווך הבא (שלו הוא מפריע). התופעה שבה שניים או יותר חומרים שאינם נוגעים זה בזה (למשל שני מיתרים בפסנתר, או מיתרי קול אנושיים וכוס זכוכית) מתווכים על ידי חומר שלישי שנמצא ביניהם (למשל אוויר), ולכן רועדים יחדיו עקב אותה ההפרעה, נקראת “הדהוד סימפתטי”.
הקול הוא תופעה גלית, וככזה, מתאפיין בתדירות ,במהירות ובמשרעת (אמפליטודה). המשרעת היא העוצמה של לחץ גל הקול המשתנה בתוך הגל, או או המרחק בין שיא הלחץ לשיא תת-הלחץ. עוצמת הקול נמדדת בדציבלים (שהוא יחס לוגריתמי, ובמילים אחרות, אינו יחס ישיר).
מהירות הקול – מהירות הקול תלויה בגורמים רבים, ביניהם סוג, טמפרטורה ולחץ התווך. למשל, גלי קול עוברים דרך האוויר במהירות שונה מאשר דרך מים. באוויר, ביום יבש בו הטמפ’ היא 20 מעלות, מהירות הקול היא 343 מטרים לשנייה, או כ-1250 קמ”ש.
מהירות הקול איטית מאוד יחסית למהירות האור. הבדל זה מסביר לדוגמה את פער הזמנים בין ראיית הברק לבין שמיעת הרעם, למרות שהם נוצרים באותו רגע.
תדירות גל הקול היא מספר הרעידות, כלומר מספר הפעמים שהתווך מגיע לשיא הלחץ או לשיא תת-הלחץ בפרק זמן נתון. התדירות נמדדת בהרץ (מספר רעידות בשנייה). האוזן האנושית מסוגלת להבחין בגלי קול שתדירותם היא בטווח שבין 20 לכ-20,000 הרץ. בעלי חיים שונים מסוגלים להבחין בטווחים שונים של תדירות קול.
קול כחוויה פסיכו-אקוסטית[עריכת קוד מקור | עריכה]
נהוג לאפיין את החוויה הפסיכו-אקוסטית שנוצרת כתוצאה מגרוי של גלי קול מחזוריים או מחזוריים-למחצה באמצעות גובה, עוצמה, גוון ומשך. באופן כללי, הקשר בין החוויה הפסיכו־אקוסטית של הצליל, כלומר האופן שבו הצליל נתפש על ידי בני-אדם או בעלי-חיים, לבין המאפיינים הפיזיקליים של גל הקול הוא מורכב למדי. עם זאת, יש התאמה ברורה בין מספר מאפיינים בסיסיים של הצליל לתכונות פיזיקליות של הגל, כמתואר להלן. בהמשך יהיה נוח לדמיין את הגל כפונקציה המתארת את לחץ האוויר בכל נקודה בזמן ובמרחב.
על אף שהתחושה הנשמעת של עוצמת הצליל מושפעת מגורמים רבים, יש התאמה ברורה בינה לבין המשרעת של גל הקול. אם ניקח גל קול, ונבנה ממנו גל שני על ידי כך שבכל נקודה בזמן ובמרחב נכפיל את לחץ האוויר לפי איזשהו יחס קבוע (ליתר דיוק, נכפיל את ההפרש ביחס ללחץ הממוצע, שהוא בערך אטמוספירה אחת), נקבל שני גלים הנבדלים רק בעוצמתם. במובן הפיזיקלי המדויק, נהוג למדוד עוצמה של קולות (לאו דווקא צלילים) ביחידות של דציבל. לרוב משתמשים בדציבלים כמדד של עוצמה יחסית (כאשר משווים עוצמות של שני צלילים, למשל), אם כי ניתן להשתמש בהם גם כדי לתאר עוצמה מוחלטת (ביחס לתקן שנקבע) ואז אפשר לחשב את המשרעת של גל הלחץ על סמך העוצמה בדציבלים.
במוזיקה קלאסית נהוג לתאר את תחושת העוצמה, או הדינמיקה, הרצויה באמצעות מילים (שמקורן באיטלקית): פיאניסימו, פיאנו, פורטה, פורטיסימו, ועוד. נראה, כי החוויה הרגשית של היצירה מושפעת לא-פחות, ואולי אף יותר, משינויים בעוצמת הצליל. ועל כן גם להם סימנים ומונחים מיוחדים כגון קרשנדו ודימינואנדו. ישנן מספר יצירות של מוזיקה אלקטרונית בהן העוצמה מוגדרת באופן מדויק, בדציבלים.
תחושת גובה הצליל (באנגלית: Pitch), קשורה לתדירות הבסיסית של גל הקול. ככל שהתדירות של הצליל יותר גבוהה כך נשמע הצליל יותר גבוה.
תדירות הצליל נמדדת ביחידות הרץ כלומר מספר המחזורים של גל הקול בשנייה. כאשר תזמורת סימפונית מכוונת את כליה, זה נעשה על-פי “צליל יחוס” (reference pitch), הצליל לה שמנוגן על ידי אבוב. צליל זה מקביל לצליל לה באוקטבה האמצעית של הפסנתר – A4. לכיוונון של אבוב זה או כל כלי יחיד כמו פסנתר או גיטרה היה נהוג להשתמש בקולן. כיום יש מכשירי כוונון אלקטרוניים היכולים להתאים עצמם לצלילי ייחוס שונים. בדרך כלל צליל היחוס הוא בתדירות של 440 הרץ, בעבר צליל הייחוס היה בתדירות של 435 הרץ, ובתקופות שונות ובמקומות שונים נבחרו גם תדירויות אחרות.
להוציא את שירת האדם והציפורים, רוב הקולות בטבע אינם בעלי גובה מוגדר. ייחודם של כלי הנגינה והרמקולים, אם כך, הוא ביכולתם להפיק צלילים בעלי גובה מוגדר. עם זאת, לא כל התרבויות המוזיקליות מבססות את המוזיקה שלהם על פרמטר הגובה. לדוגמה, המוזיקה באפריקה מבוססת על כלים אידיופוניים בעלי גובה בלתי מוגדר או מוגדר למחצה, המלווים בקולות אנושיים
מרבית כלי-הנגינה מתוכננים (או מסוגלים) לנגן רק קבוצה סופית מתוך אינסוף גובהי-הצלילים האפשריים. כלי הקשת וביניהם הכינור, וכן הטרומבון מתייחדים בכך שהם מסוגלים לנגן קבוצה אין סופית ורציפה של תדירויות, אך קבוצה זו היא עדיין חלקית לקבוצת כל הצלילים האפשריים. יתר-על-כן, קטעים מוזיקליים טיפוסיים נבנים על סדרה מצומצמת עוד-יותר של גובהי-צלילים, המכונה סולם.
תחום התדירויות שהאוזן האנושית יכולה לקלוט היא בין 20 הרץ ל-20 קילוהרץ לערך, אם היא של תינוק. עם ההתבגרות טווח זה יורד עד ל-16 קילוהרץ. ישנם בעלי חיים, כמו כלבים ודולפינים, שיכולים לשמוע אף מעבר לתחום זה. כך למשל, לווייתנים ודולפינים, משמיעים קולות ומאזינים להדים המוחזרים אליהם כדי להתמצא במרחב ולאתר טורפים ומזון, בדומה לסונאר אקטיבי.
רוב בני האדם יכולים לזהות מרווחים צליליים של 3 סנטים (כלומר, שלוש מאיות של “חצי טון”), כאשר המשך והעוצמה של הצלילים אופטימליים והם נמצאים בתחום הרגישות המקסימלית (בסביבות התדר של 3000 הרץ). ככל שאורך הצליל קצר יותר ועוצמתו נמוכה יותר, כך דרושים מרווחים גדולים יותר על מנת לזהות הפרשי גובה בין שני צלילים. לכן הפרש של 5 סנטים נחשב לחסר משמעות מבחינת התפיסה האנושית.
באמצעות אימון, ניתן לחדד את תפישת הגובה של הצליל וכך לזהות בדיוק רב מרווחים, כלומר יחסי תדירויות בין צלילים המושמעים באותו זמן או בזמנים סמוכים. שמיעה כזו מכונה שמיעה רלטיווית. מאידך, אצל רוב האנשים במדינות המערב היכולת לזהות במדויק גובה של צליל, קרויה שמיעה אבסולוטית ושכיחותה קטנה בהרבה.
הגובה והעוצמה של הצליל אינם מספיקים כדי לתאר אותו באופן מלא. לראיה, ניתן להבחין בין צלילים המנוגנים על ידי שני כלים שונים, כגון פסנתר וחליל, גם כאשר הם מנגנים באותה עוצמה ובאותו גובה. הדיבור מהווה דוגמה עוד יותר מובהקת לכך, שכן אנו יכולים להבדיל בין שלל הברות, גם כאשר מקפידים להגות אותן באותו הגובה ובאותה העוצמה. ההפך נכון גם – אנחנו יכולים לזהות כאותה הברה צלילים שונים, גם כאשר הם נהגים בעוצמה ובגובה שונים.
מכאן שלצליל יש מרכיבים נוספים, מלבד העוצמה והגובה שלו. ניתן להגדיר את הגוון (באנגלית: Timbre) של הצליל כאוסף המאפיינים של החויה הפסיכו-אקוסטית של הצליל שאינם קשורים בעוצמה או בגובה שלו.
מההבט הפיזיקלי קל לראות, שניתן לצייר פונקציות רבות ומגוונות שלהן אותה תדירות ואותה משרעת, כמתואר בתרשים.
שתי פונקציות שונות עם אותה משרעת ואותה תדירות
ואומנם הצלילים המתאימים לפונקציות אלה ישמעו לנו שונים, אף על פי שנחוש שהם דומים מבחינת העוצמה והגובה. יתר-על-כן, אם נתונה לנו פונקציה כלשהי המתארת את הלחץ באוזננו כפונקציה של הזמן, ניתן לנפח או לכווץ אותה בציר הזמן ובציר הלחץ וכך לשנות את התדירות והמשרעת שלה כרצוננו. מתברר שהצלילים המתוארים על ידי פונקציות אלה ישמעו לאוזננו כבעלי גוון דומה מאוד.
הגוון מתאים, אם כן, ל”צורה” של הפונקציה המתארת את הצליל. כלומר לאותם היבטים של הפונקציה שאינם משתנים כאשר מנפחים או מכווצים אותה לאורך הצירים. כפי שהערנו, התכונות הפיזיקליות של משרעת ותדירות אינן חופפות למרכיבים הפסיכו-אקוסטיים המתוארים על ידי עוצמה וגובה. כך גם הצורה של הפונקציה אינה מתאימה בדיוק לתפיסת הגוון. זו מושפעת גם מהגובה ומהעוצמה של הצליל, וכן מהאופן בו הצורה של הפונקציה משתנה עם הזמן. למעשה, כפי שהערנו, מגוון גדול של צלילים כלל אינם מחזוריים (נקישות תוף, עיצורים פוצצים), או שהם “מחזוריים-למחצה” (התנועות בדיבור), ואז הצורה של המחזור אינה מוגדרת כלל.
הפונקציה המחזורית (בשחור) היא הסכום של שתי פונקציות הסינוס (בסגול ובכתום). התמרת פורייה מאפשרת להציג כל פונקציה מחזורית כצירוף לינארי של פונקציות סינוס וקוסינוס
השערות בחלקים שונים של שבלול האוזן מגיבות לתדרים שונים. כך שגל הקול הפוגע בעור התוף מפורק כבר ברמה המכנית למרכיבי תדר שונים, לפני שהוא מתורגם לגירויים עצביים. פירוק זה עוזר לנו לשמוע צלילים בו-זמניים. למשל, אם שני כלים מנגנים בו-זמנית בגבהים שונים, לא יהיה לנו קשה להפנות את הקשב מאחד לשני.
העובדה שפירוק כזה מתרחש באוזן מרמזת, שעל מנת להבין את מושג הגוון יותר בדיוק עלינו להסתכל לא על הפונקציה המתארת את הצליל אלא על צורתה המותמרת. הצליל שרוב כלי הנגינה מפיקים, גם כאשר הם מנגנים תו בודד, מתפרק למספר גלי סינוס, או למספר תדרים. אם הפונקציה מחזורית, התדירות הנמוכה ביותר, המכונה תדירות הבסיס, מתאימה למחזור של הפונקציה. תדירות הבסיס היא הקובעת את תחושת הגובה של הצליל. שאר התדירויות תהיינה (במקרה של צליל מחזורי) כפולות שלמות של תדירות הבסיס. הצלילים המתאימים למרכיבי התדר האלה מכונים צלילים עיליים של הכלי. המופע של הצליליים העיליים אינו מורגש. הגוון של הצליל נקבע, אם-כן, רק לפי העוצמה היחסית של הצלילים העיליים המרכיבים אותו. במילים אחרות, הגוון מתאים, פחות-או-יותר, לצורה של הערך המוחלט של הפונקציה המותמרת.
בעלי חיים רבים מתקשרים באמצעות קול. האיבר האחראי לקליטת גלי הקול והמרתם לאותות חשמליים אותם יכול לפרש המוח הוא האוזן. האוזן כוללת מנגנונים המגבירים את תנודות האוויר וממירים אותן לאותות חשמליים, אותן מפרש המוח כקול.
קיים טווח תדירויות שבני אדם מסוגלים לשמוע אשר אצל רוב בני האדם נע בין 20 הרץ ל-20 קילוהרץ, אך תחום התדירויות שבו רגישותה של אוזן האדם מקסימלית הוא רק עד 4,000 הרץ (זהו בערך תחום התדרים שמועבר בטלפון). אולטרה סאונד (בעברית: על קול) הוא קול בתדירות הגבוהה מהתדירות הגבוהה ביותר שאדם יכול לשמוע (בדרך-כלל מעל 20 קילוהרץ). כמה בעלי חיים, כגון כלבים, דולפינים ועטלפים, יכולים לשמוע תדירויות גבוהות יותר מהאדם, ולפיכך הם יכולים לשמוע אולטרה סאונד (בתדירויות מסוימות).
בעלי חיים יוצרים קולות שונים על-מנת להתקשר ביניהם או להשמיע אזהרה לבעלי חיים אחרים. יש מקרים שבהם הצליל של בעלי החיים הוא מחוץ לתחום השמיעה של בני האדם. פילים לדוגמה מתקשרים בתחום התדר הנמוך מתחת ל-20 הרץ.
מכלול הקולות שבהם בני אדם משתמשים לתקשורת נקרא דיבור, ומערכת של מסרים ואותות שונים שיש להם משמעות נקראת שפה.

עגלת קניות