שיר לשירה פלייבק קריוקי

שיר לשירה פלייבק קריוקי

האזן לדוגמית פלייבק

האזן לדוגמית קריוקי/כתוביות

יהונתן גפן נולד, גדל והתחנך במושב נהלל, בן לישראל גפן ואביבה לבית דיין. עם הגיעו לגיל גיוס התגייס לצה”ל והתנדב לצנחנים. הוא שובץ בגדוד 202, בפלוגה עליה פיקד מתן וילנאי, עבר מסלול הכשרה כלוחם, קורס מ”כים חי”ר וקורס קציני חי”ר. עם סיום הקורס שירת בחטיבת גולני כמפקד מחלקה בגדוד 17 (אריות הגולן) ולחם במלחמת ששת הימים בשכם וברמת הגולן. בהמשך שימש גפן כקצין מודיעין בגדוד 12 (ברק) והשתחרר בדרגת סגן. כחייל בן 19 הוציא את ספר הפזמונים הראשון שלו, “שירים שענת אוהבת במיוחד”, אשר הוקדש לאחותו בת הארבע. בשירות המילואים לחם במלחמת יום הכיפורים בחזית הדרום, כחייל בגדוד 48 של חטיבת הצנחנים “חוד החנית”, עליו פיקד שמעון כהנר, ולקח חלק במבצע אבירי לב ובקרבות בגזרת איסמעיליה.
במהלך שירותו מתה אמו אביבה, אחותו של משה דיין, מנטילת מנת יתר של תרופה. בספרו “אשה יקרה” גילה גפן שלדעתו מדובר בהתאבדות. עם שחרורו בשנת 1969 עבר לתל אביב ופרסם כמה שירים על פי עצתו של המשורר הנערץ עליו, נתן אלתרמן. גפן הרבה לשבת בכסית שם התחכך בבוהמה הישראלית והיה קרוב לחבורת לול המוערכת, אך לא השתלב בה. ב-1970 הועלתה הצגה מוזיקלית שכתב, “קרחת”, בהפקת מיקי פלד, ובהשתתפות אברהם מור, שולה חן, קובי רכט וקובי אושרת. באותה שנה נסע לאנגליה ללימודים באוניברסיטת קיימברידג’. במהלך לימודיו שם קיבל את הידיעה על התאבדותה של אחותו נורית[. עם חזרתו לארץ ב-1972 התיישב בתל אביב וקיבל טור שבועי בעיתון “מעריב”. שיר לשירה פלייבק קריוקי
בשנת 1974 העלה יחד עם דני ליטני מופע בשם “זה הכול בינתיים, בינתיים זה הכל”, שזכה להצלחה גדולה מאוד. היה זה הראשון מבין מספר רב של מופעים שהעלה, המתאפיינים בשירים אשר חלקם מקוריים שלו וחלקם מתורגמים ובקטעי סטנד אפ המושפעים מלני ברוס ומשופעים בחצים סרקסטיים כלפי הממסד, הצבא וכל השאר. סימני ההיכר שלו הם בין השאר שנינותו וסגנונו הייחודי – ספק שירה ספק דקלום. גפן כתב מאות שירים ופזמונים מוכרים למבוגרים ולילדים. ספרו לילדים “הכבש השישה עשר” הפך לתקליט פורץ דרך בתרבות הילדים ואחד הנמכרים בכל הזמנים. כמו כן כתב מספר ספרי סיפורת ומחזות שזכו להצלחה סבירה. הוא שהה מספר שנים בלונדון, ניו יורק ובוסטון. באוקטובר 2013 התפטר ממעריב והפסיק לכתוב בו טור קבוע, לאחר 40 שנות כתיבה במוסף סופשבוע של העיתון.
גפן התחתן פעמיים: עם נורית גפן מקובר, איתה יש לו שני ילדים, שירה גפן ואביב גפן, ועם אווה חדד, שאיתה יש לו בת בשם נטאשה. מתגורר בבית יצחק
גפן נדחף לתחום השירה מגיל צעיר על ידי אמו אביבה. כמשורר פעל גפן בשני תחומים, כמשורר לילדים וכמשורר למבוגרים.
כבר בגיל 19 כתב גפן את “שירים שענת אוהבת במיוחד”, שהחלו כמכתבים מחורזים לאחותו ענת בת ה-4 וכונסו לאחר מכן לספר ילדים מצליח. את רוב שירי הילדים כתב לילדיו הפרטיים, אביב, שירה ונטאשה. הם מתאפיינים בנימה אישית ובנגיעות בנושאים כואבים. ספר שירי הילדים המוכר והמצליח ביותר שלו הוא “הכבש השישה עשר”. השירים בספר זה הולחנו ב-1978 על ידי יוני רכטר לאלבום באותו שם שנחשב כפורץ דרך בתחום שירי הילדים וגם אחד האלבומים הישראליים הנמכרים ביותר בתולדות הזמר העברי. מוזיקאים נוספים שהלחינו שירים באלבום היו דויד ברוזה, יצחק קלפטר, עדה נוסטוביץ’ ושפי ישי. בין השירים מהאלבום שנכנסו לקלאסיקה היו “איך שיר נולד”, “אני אוהב”, “הילדה הכי יפה בגן” ו”גן סגור” והסיפור “האיש הירוק”. בשנת 2014 זכו גפן ורכטר בפרס אקו”ם לתרומה מיוחדת בתחום היצירה לילדים, על יצירתם “הכבש השישה עשר”. שיר לשירה פלייבק קריוקי
שיר ילדים נוסף שכתב גפן הוא “הייתי הילד הכי קטן בכיתה”, שהלחין עוזי חיטמן ושרה ציפי שביט. אריק איינשטיין הקליט עבור אלבומי הילדים שהוציא “הייתי פעם ילד” ו”האריה היונה ותרנגולת כחולה” מספר שירי ילדים שכתב גפן, כ”הצריך הזה” ו”כמה שרציתי כלב”.
כמשורר למבוגרים עוסק גפן בעיקר בנושאי בדידות, זוגיות וביקורת סאטירית על מצב החברה והמדינה. שיריו ידועים בשנינותם ובדימויים מקוריים. חלק מהשירים שפרסם בספריו הולחנו. כמו כן כתב פזמונים רבים, בהם פזמונים לתוכניות הבידור והסאטירה שכתב והעלה.
אחד משיתופי הפעולה המוכרים ביותר של גפן הם עם הזמר דויד ברוזה, שעבורו כתב עשרות פזמונים, ובהם “יהיה טוב”, “סניוריטה”, “סתיו מסוכן”, “ביקור מולדת”, “חיפה חיפה” ו”דניאלה”. ברוזה הוציא שני אלבומים שהורכבו ברובם מתרגומיו של גפן לשירים ספרדיים, “האשה שאיתי” ב-1983 ו”ברוזה” ב-1984.
שיתוף פעולה נוסף של גפן היה עם יצחק קלפטר, שהלחין ושר את שיריו “לוקח ת’זמן”, “האהבה שלי היא לא האהבה שלו” ו”עד עולם אחכה” שאותו שר עם יעל לוי, וכן הלחין ללוי את שיריו של גפן “בלדה לנאיבית” ו”אי ירוק בים”. זמר נוסף שהרבה לשיר את שיריו הוא אריק איינשטיין, שבין היתר ביצע את השירים “כשאת בוכה את לא יפה”, “דון קישוט” (אותו כתב על אייבי נתן), “גן של שושנים” ו”אחינועם לא יודעת”.
פזמונים מוכרים נוספים שכתב גפן הם: “יותר” בביצועם של ‘צוות הווי’ בני עקיבא ועדנה לב, “ככה את רצית אותי” של להקת תמוז, “פחות אבל כואב”, “נד נד” ו”מעבר לגדר” של יהודה פוליקר, “קר שם בחוץ” של רמי קלינשטיין, “מקום לדאגה” של מתי כספי, “הנסיך הקטן” ו”יכול להיות שזה נגמר” של שם טוב לוי, “זה היה סיפור של חורף” ו”אבא סיפור” של מיקי גבריאלוב, “אין מדינה לאהבה” ו”פרפרה” של צביקה פיק, “אתם זוכרים את השירים” (אותו פרסם במעריב במלחמת יום כיפור) ו”שיר אהבה פוליטי” של חנן יובל, “אוריה החיתי” של שולה חן, “אחרי שאהב” ו”ארץ מולדת” של ריטה, “שיר בין ערביים” של שלמה יידוב, “שיר לשירה” של קורין אלאל, “שיר אישה בחורף” של ירדנה ארזי, “מי מפחד מגברת לוין” של השלושרים, “ישראלים מצחיקים” של אריאל זילבר, “ערב של יום בהיר” של אפרים שמיר ו”יונתן סע הביתה” של אושיק לוי. שיר לשירה פלייבק קריוקי
ספריו עוסקים לרוב בהתבוננות בחייו ובחיי הסובבים אותו בניסיון להבין את מניעיהם, דרכיהם ומטרותיהם בקטע זמן מוגבל כדי להעניק לרצף האירועים משמעות כלשהי. ספרו המוכר ביותר הוא “אישה יקרה”, שבו ניסה להבין מדוע התאבדה אמו. יש שטענו כי הספר “צהוב” מאחר שהוא מתחשבן בו עם דמויות מחייו, כמו דודו משה דיין.
בספרו רב המכר “חומר טוב”, התחשבן באופן נוקב ואכזרי עם עצמו בצעירותו, עם רעיו לחבורת לול ובייחוד עם אורי זוהר. המבקר מנחם בן טען ל”מנגנון מובנה של אי דיוק” בכתיבתו של גפן, אך תיאר את קריאת ספרו כ”תענוג”. לעומתו, אמיר בן-דוד גיטריסט להקת “אבטיפוס” ועורך המגזין “טיים אאוט”, מצא את הספר יומרני, רדוד ושקרי.
ספרו “עלייתו ונפילתו של ה-y” הוא ראי שיהונתן גפן מציב מול עצמו ומאפשר לנו לראות בו את עצמנו ואת העולם הסובב אותנו לפי ראות עיניו. ספר זה הוא מבחר מבין המדורים ומהמאמרים שפורסמו בעיתון “מעריב” בין השנים 2000–2005. מחצית מהתקופה הזאת התגורר יהונתן גפן בניו-יורק ובבוסטון, והמדורים שהוא כתב שם, שמבחר מהם ממלא כמחציתו של הספר, מאירים הוויה מיקרו-אמריקנית. שיר לשירה פלייבק קריוקי
גפן עסק גם בכתיבה עיתונאית. הוא כתב שנים רבות (1972–2013) מדור פובליציסטי קבוע במוסף “סופשבוע” של העיתון “מעריב”, על אירועים אקטואליים שקרו באותו שבוע לצד הגיגים אחרים, חלקם על חייו האישיים. במדור זה, שהיה הומוריסטי ברובו, הוא הביע את דעותיו הפוליטיות השמאלניות. ב-1991 כיהן כשנה וחצי ככתב העיתון בלונדון, ב-1994 כיהן שנתיים ככתב העיתון בניו-יורק, וב-2001 כיהן שנתיים ככתב העיתון בבוסטון. ב-2014 עבר גפן לפרסם טור בעיתון “הארץ”[14].
גפן היה אחד מקבוצת עיתונאים (שכללה מלבדו את אורי דן, ישעיהו בן פורת, איתן הבר, חזי כרמל, אלי לנדאו ואלי תבור) שפירסמה בשנת 1973 את הספר “המחדל”, שהיה הספר הראשון שהתפרסם מיד לאחר מלחמת יום הכיפורים, שבה היה מגויס לחטיבה 55. בספר ביקורת על מחדלי המלחמה ותיאור עז משדות הקרב, על החללים, הנפגעים ואבדן הציוד שהיו בהם. הספר עורר בזמנו הד רב בדעת הקהל.
גפן מרבה לעסוק במחזותיו המקוריים במיתוסים החלוציים שהיו מושרשים במדינה בשנים עברו והתרסקותם בחברה הישראלית בימינו, או “הצבר ושברו”.
המחזה “קשר אייר”, אותו פרסם בעת מלחמת לבנון הראשונה, מתאר התרחקות מהמדינה אצל ילידי הארץ. המחזה עוסק במסיבה שמארגן נשיא המדינה ביום העצמאות לילידי ה’ באייר, אך במהרה מתגלה כי אותם אנשים (חוזר בתשובה, מתנחלת, הוליסטית ועוד) לא מעוניינים להגיע כיוון שעיסוקיהם הפרטיים מעניינים אותם יותר.
המחזה “נומה עמק” עסק בהתרסקות האידיליה של ההתיישבות העובדת דרך סיפורו של צעיר החוזר ארצה לכפר הולדתו בעקבות מות אחיו, ומגלה בכפרו ובמשפחתו הקרובה מציאות שונה ממה שהוא הכיר מנעוריו. המחזה “פטרה” עסק במיתוס הגבורה של שנות החמישים (שסמליו הבולטים היו הצנחנים ויחידה 101, מאיר הר ציון והמסעות המסוכנים לפטרה) והתנפצותם של אותם מיתוסים במציאות של ימינו. במחזה “ג’וני הלך” עסק גפן בתרבות השכול וההנצחה של חללי צה”ל דרך דמותו של אח שכול אלכוהוליסט המגלה שחי למעשה את חייו של אחיו המת, שנהרג מאש כוחותינו במלחמה.
גפן מרבה לעבוד במחזותיו עם הבמאי אלדד זיו.
גפן העלה כעשרה מופעי בידור וסאטירה שרצו ברחבי ישראל וזכו להצלחה רבה. ההופעות כללו מערכונים שלו, תרגומי שירים מאנגלית והופעות אורח של זמרים. מרבית ההופעות הונצחו באלבומים. שיר לשירה פלייבק קריוקי
ב-1974 העלה גפן את המופע “זה הכול בינתיים, בינתיים זה הכל” יחד עם דני ליטני, ישראל בורוכוב ודני פאר. בהקלטת המופע באפריל 1974 בצוותא השתתפו גם מתי כספי (תופים, קונגס וחליל), שלום חנוך (קולות) ואריאל זילבר (קולות). באלבום שלושה תרגומים של גפן לשירים של בוב דילן: Blues To The North Country Girl ,Blowin’ in the Wind שתורגם כ”בלוז לנערה מארץ הצפון” ו-Masters Of War, שתורגם כ”אדוני המלחמה”. את שני השירים הראשונים שר ליטני, ואת השלישי הקריא גפן. כמו כן כלל המופע קטעים חצי מתורגמים וחצי מאולתרים על פי הקומיקאי לני ברוס (“לגמור”, “מיהו יהודי”). המופע זכה להצלחה רבה ורץ כ-300 פעמים.
עוד ב-1974 השתתף גפן בכתיבת ההצגה הסאטירית “המלחמה האחרונה” יחד עם אפרים סידון, קובי ניב וב. מיכאל, שהוצגה בתיאטרון בימות ב-1974.
ב-1975 עלה המופע “מכתבים למערכת”, יחד עם דני ליטני (הלחנה), חיים רומנו (תופים וגיטרה חשמלית) דני פאר (קלידים) ומיקי גבריאלוב (בס וקולות רקע). ליטני הלחין את רוב שיריו של גפן למעט “מראת פלאים” בתרגום מליאון ראסל ו”אבא סיפור” בלחן ושירה של גבריאלוב. בחלק מההופעות שולב יענקל’ה רוטבליט. גם מופע זה זכה להצלחה מרובה. אלבום המופע יצא ב-1976.
ב-1977 עלה המופע “שיחות סלון”. לשם אלבום זה הקים גפן להקה חדשה בשם “להקה טובה”, שהורכבה מיעל לוי (שירה ודקלום), יצחק קלפטר (שירה וגיטרה), דני פאר (קלידים ופסנתר), ישראל בורוכוב (בס וקולות) ודון הרווי (תופים). לאחר הופעות ספורות לקה קלפטר במשבר נפשי ועזב. במקומו נכנס ל”להקה טובה” דויד ברוזה והמופע רץ עוד כשנה. ב-1978 הוקלט האלבום בניגונו של ברוזה אך עם לחנים של קלפטר. את האלבום הפיק דני סנדרסון, שגם השתתף בו בליווי יחד עם איקי לוי. באלבום זה גם הוקלט השיר הראשון המשותף של ברוזה וגפן, “יהיה טוב” (שיר שלום 349/א’), שנכתב במהלך המופע והפך ללהיט. במופע זה נכללו שירים מצליחים נוספים שכתב גפן, ובהם “עד עולם אחכה” ו”אי ירוק בים”.
ב-1978 עלה המופע “אדם וחבל”. גפן לא ביצע בעצמו את המופע, אלא כתב לו את השירים והמערכונים. במופע הופיעו מיקי גבריאלוב וסמדר וימזר בשירה וטוביה צפיר ודובי גל במערכונים. בין השירים שבוצעו במופע היה “זה היה סיפור של חורף” שבוצע בדואט על ידי גבריאלוב ווימזר. המופע יצא על גבי תקליט.
ב-1979 העלה גפן את המופע “קוראים לזה אושר”, בעיבוד מוזיקלי של עדי רנרט עם אסתר שמיר ויואל לרנר. באותה שנה יצאו חלק משירי המופע באלבום בשם “המעיל”. רנרט הלחין וניגן בפסנתר וקלידים. בהקלטות האלבום השתתפו חיים רומנו, שלמה יידוב, מזי כהן, שם טוב לוי, דפנה ארמוני ועוד.
המופע “מדינה בלוז” שעלה ב-1980 היה באווירה ג’אז-בלוזית עם פטר ורטהיימר בסקסופון ונגנים נוספים, ובליווי חדשני של הרקדנית סיגי סלע.
ב-1981 העלה גפן את המופע “דויד ויהונתן”, מופע דואט של ברוזה וגפן שהורכב משירים וקטעי סאטירה הקשורים אחד לשני לרוב. ברוזה ניגן בגיטרה ושר וגפן הקריא שירים. חלק מהשירים היו בלחנים שהופקו כבר קודם לשיריו של יהונתן גפן וחלקם היו חדשים. שירים לא מקוריים שהיו במופע הם “הילדה הכי יפה בכפר” שנכתב על ידי דה גונגורס, הולחן על ידי פאקו איבנז ותורגם לעברית, “אלוהים לצדנו” שכתב והלחין בוב דילן ו”שיר העמק” של נתן אלתרמן ודניאל סמבורסקי. האלבום הוקלט באפריל 1982. מופיעה שם גרסה מחודשת ל”יהיה טוב”. שיר לשירה פלייבק קריוקי
ב-1982, בעת מלחמת לבנון הראשונה, הופיע גפן יחד עם דויד ברוזה ויהודה עדר בפני חיילים בדרום לבנון. על אף שמיתן את רוב אמירותיו בפני החיילים, הורד גפן מהבמה פעם אחת בעקבות אמירותיו הציניות והסרקסטיות. לאחר המלחמה היה מהבולטים שבמתנגדיה והופיע בעצרת “שלום עכשיו” בקריאה לחקר טבח סברה ושתילה. באותה תקופה הוצג המחזה “קשר אייר” שכתב לתיאטרון בית לסין.
ב-1984 העלה גפן מופע משותף עם שלמה גרוניך בשם “הווי ובידור”, שבו חזר לבקר את מלחמת שלום הגליל. המופע תועד על גבי תקליט.
ב-1985 חזר גפן להופיע עם דני ליטני, במופע “זה הכול בין שניים”, שהכיל לרוב קטעים ישנים. המופע רץ כ-15 פעמים. השיר “האיש שבקיר” מהמופע נאסר להשמעה ברדיו מתוך חשש לפגיעה במנחם בגין.
בעקבות מעברו למגורים באזור נתניה ומשבר גיל הארבעים, העלה גפן ב-1986 את המופע “על הפנים”, שבו שיתף פעולה עם אלון אולארצ’יק (בס וגיטרה) ורמי לוין (פסנתר וקלידים). המופע לא יצא בהקלטה מסחרית, אבל הוקלט לקול ישראל.
ב-1989 העלה גפן את המופע “טוב נבוט בעד ארצנו”, עם גני תמיר (שירה), גיורא קנת (גיטרה) ועידן סוכובלבסקי (קלידים). היה זה מופע נוקב שיצא בחריפות נגד התנהלות המדינה בימי האינתיפאדה הראשונה, אך היה מעודן יחסית מוזיקלית בהשראת ג’אז ותיק (כגון קול פורטר). המופע יצא על גבי תקליטור.
במופע “פלסף” שעלה ב-1993 עבר גפן סופית למופע א-מוזיקלי, וייחד את שהותו על הבמה להגיגיו כמעט ללא אתנחתא מוזיקלית.
ב-2004, לאחר 4 שנים שבהן חי בארצות הברית, חזר גפן לבמה עם מופע חדש בשם “רק דגים מתים שוחים עם הזרם”, שבו שילב קטעי דיבור סאטיריים ושירה. יחד איתו הופיעו דין דין אביב בשירה וכלי הקשה, דנה עדיני בשירה וורד יעקב-פיקר בקלידים. קטעים מהמופע מופיעים באלבום האוסף המשולש של שירים והופעות של גפן ב-2008. שיר לשירה פלייבק קריוקי
גפן מדקלם את מילות השיר “האשה שאיתי” במופע מיוחד לציון 25 שנה לאלבום, 2009
ב-2008 עלה המופע מראת פלאים, מופע משותף לגפן עם דניאל סלומון, שבו שולבו מונולוגים סאטיריים של גפן ושיריו של סלומון.
בשנת 2009 יצא לאור דיסק-ספר בהוצאת עם עובד בשם “אומר שירי אהבה”, ובו 29 שירים פרי עטו של גפן, מכל התקופות, המוקראים על ידיו, ועטופים במוזיקה שנכתבה, עובדה והופקה מוזיקלית במיוחד לפרויקט על ידי יונתן בר גיורא. הפיק אמנותית רפי קינן.
בשנת 2012 חזר גפן אל הבמה עם מופע חדש בשם “יהונתן גפן – האיחוד”, בניהולו האמנותי של דרור נחום ובהשתתפות המוזיקאיות ורד פיקר (שירה ופסנתר) וסיון טלמור (שירה וגיטרה). המופע כולל מונולוגים סאטיריים של גפן, תרגומים שלו לשירים של גיבורי התרבות שלו וקלאסיקות כמו “יכול להיות שזה נגמר”, “לילה טוב”, “הבלדה על חדווה ושלומיק”, “אבשלום” ועוד.
בתחילת 2014 החל להגיש את התוכנית “אומרים שהיה פה” בטלוויזיה החינוכית בעריכת דרור נחום ועידו רוזנטל.
יהונתן גפן תרגם יצירות רבות. בין תרגומיו הבולטים אפשר למצוא את “המיזנטרופ” של מולייר ושירים בחלקו השני של “חתולשלאפאחד”, חלקם משפת המקור וחלקם מאנגלית.
פרויקט התרגום הבולט של גפן הוא אוסף שירים ספרדיים שתרגם לעברית ודויד ברוזה הוציא אותם בתקליט “האשה שאיתי” (1983), שנחשב לאחד התקליטים המצליחים בישראל. בתוכניתו של יואב קוטנר על תולדות הרוק הישראלי “סוף עונת התפוזים – סיפורו של הרוק הישראלי”, סיפר ברוזה שיום אחד במהלך אחד מפסטיבלי “נביעות” בנואיבה שמע אותו גפן מנגן ושר לעצמו שיר ספרדי. גפן שאל אותו על מה השיר וברוזה סיפר. כך נוצר האלבום “האשה שאיתי” כולו. מפני שגפן לא ידע ספרדית ברוזה סיפר לו באופן כללי על מה השיר, או תרגם מילולית, וגפן סידר וחרז. בין להיטי האלבום היו “האשה שאיתי” ו”סיגליות”. ב-1984 הוציא ברוזה אלבום נוסף שהורכב ברובו מתרגומיו של גפן לשירים ספרדיים, “ברוזה”.
ב-1983 הוציא הזמר אריק סיני את האלבום “בסוף מעגל”, שהורכב כולו מתרגומים של גפן לשירים אנגליים. מאלבום זה התפרסמו בעיקר השירים “בסוף מעגל” ו”ילד ירוק”. שיר לשירה פלייבק קריוקי
גפן גם תרגם את השיר “טמבל” (“דורצ’ינה”) של ולדימיר ויסוצקי מרוסית. תרגומו הושר על ידי ארקדי דוכין, באלבומו “רוצה ויהיה” מ-1989, שהורכב כולו משירים מתורגמים של ויסוצקי.
הפזמון יכול להיות כל קטע בשיר, בעל אופי מוזיקלי, קצבי, קולי, או כפי שהוא בדרך כלל, שילוב של כל אלה, אשר נקלט בקלות על ידי המאזין ואשר עוזר לשיר להתבלט. מגוון העקרונות של הפקה הנחשבת לטובה בפופ הם נרחבים ולכן, כאשר האדם העומד מאחורי המוזיקה הוא כותב, או מפיק, או מעבד מוכשר, אזי, כמעט מובטח כי התוצאה הסופית תהיה מבוססת על מספר רעיונות מוזיקליים החוזרים על עצמם כדי לגרות את אוזנו ואת עניינו של המאזין.
טכניקות ההפקה של מוזיקת הפופ עוקבות מקרוב אחרי האופנות המוזיקליות השולטות. בדרך כלל, ז’אנרי משנה של מוזיקה חתרנית שאינה מוזיקת הזרם המרכזי של הפופ, הם בעלי ההשפעה העיקרית על ההפקה של הזרם המרכזי של הפופ. המפיקים המבוקשים ביותר היום, הם לעתים, מוזיקאים הנמצאים בחזית של המוזיקה החדשנית ביותר. אצל בריטני ספירס, כריסטינה אגילרה, ריהאנה, קייטי פרי, ביונסה ואמני פופ מפורסמים אחרים בשנים האחרונות, ישנן השפעות חזקות של ראפ והיפ הופ ורית’ם אנד בלוז. ההשפעה שהיא קצת יותר חדשנית כיום היא ההופעה המחודשת של הסינתסייזרים. אני איתך אברהם טל פלייבק
ברוב המקרים במוזיקת הפופ, מפיק התקליטים הוא דמות מרכזית בתהליך היצירה. הוא זה שבוחר את השירים וגם זה שקובע את הסאונד ואת אופי המוזיקה.
סוג ייחודי של מוזיקת הפופ הם השירים אשר מכונים “בלדות האהבה”. אלו הם שירים בעלי קצב איטי אשר מילותיהם מאופיינות ברגשנות ותכניהם נסובים סביב הנושא הרומנטי באהבה.
בדרך כלל, המוזיקה נגישה מיידית לכל מי שנוטה להשתתף בתרבות זו, גם אם הוא טירון מוזיקלי. מוזיקת פופ מוצלחת, שלרוב נמדדת במונחים של הצלחה מסחרית, מבוצעת בדרך כלל על ידי מבצעים צעירים, כריזמטיים, מושכים, לבושים בצורה אופנתית ואשר מסוגלים לרקוד היטב. כותבי השירים והמעבדים נשארים לרוב עלומי שם לקהל הרחב. שיר לשירה פלייבק קריוקי
ראשיתה של מוזיקת הפופ היא בשנות ה-60 של המאה ה-20, מעט אחרי מהפכת הרוק אנד רול בעשור הקודם. בעוד להקות הרוק שקמו החל משנות השישים ואילך התיימרו ליצור יצירה בעלת ערך אמנותי, יוצרי הפופ של שנות השישים אמנם התרחקו בהדרגה מהצליל המקורי של הרוק אנד רול, אך נותרו נאמנים לשאיפה ליצור מוזיקה קלילה וקליטה הפונה אל הקהל הרחב.
בסוף שנות ה-80 של המאה ה-20 ניסה המפיק פרנק פריאן ליצור מופע בו המבצעים נמצאים בחזית הבמה ומבצעים תנועות בשפתיהם כאילו הם שרים, אך למעשה הקול הוא הקלטת קולם של זמרים אחרים (“תזמורת בצורת”). לתוצאה קראו מילי ונילי והיא הצליחה מסחרית עד אשר נתגלתה התרמית והתברר כי לצמד המופיעים אין שום קשר להפקה המוזיקלית. כיום, חלק מכוכבי מוזיקת הפופ עדיין משתמשים ב”פלייבקים” אך בכאלה שהוקלטו על ידם באולפן מראש. אותם כוכבים מסבירים זאת בכך שמטרתם היא לא לכסות על כישורי שירה ירודים, אלא לשמור על טיב הביצוע למרות שקשה מאוד לבצע את השיר תוך כדי הריקוד האינטנסיבי הנפוץ במוזיקת הפופ. מבקרי תופעה זו טוענים לעומתם, כי בהופעה חיה יצירת המוזיקה החיה (מושרת, מנוגנת או שתיהן יחד) היא לב העניין וצריכה לקבל קדימות על פני דברים הנחשבים בעיניהם למשניים כמו ריקוד והופעה תיאטרלית.
רבים מבקרים את המסחור של מוזיקת הפופ, ואת הנטייה, הקיימת לטענתם, לראות את רווחי חברות התקליטים, כשיקול בלעדי המתגבר על השיקולים האמנותיים. הטענה היא כי חברות התקליטים בוחרות מבצעים צעירים ונאים ללא קשר ליכולתם המוזיקלית ומשווקות אותם בכל ערוצי השיווק למטרת מכירת מוצר מוזיקלי רקיד שקהל היעד שלו הוא ילדים לפני או בתחילת גיל הנעורים. סגנון פופ זה מכונה בלעג “טין פופ” (Teen Pop, בתרגום חופשי: “פופ לבני נוער”).
תדמיתם של כוכבי הפופ נחשבת לעתים כחשובה יותר מהמוזיקה אותה הם יוצרים. עקב כך, כוכבי פופ ומנהליהם עושים מאמצים גדולים כדי להקרין את הדימוי המבוקש על ידם דרך ביגוד, קליפים המוקרנים בטלוויזיה, חדירה לידיעות באמצעי התקשורת הפופולריים ובאמצעים דומים נוספים. ואמנם, אמני ולהקות פופ רבים, מתוכננים ונבנים מראש על פי השאיפה להשיג דימוי מסוים. אני איתך אברהם טל פלייבק
רידת הפופולריות של הרוק הישראלי שהחלה בעשור הקודם, אף התגברה בעשור הראשון של המאה ה-21, מסיבות דומות. המצב הביטחוני הקשה, ובפרט האינתיפאדה השנייה בתחילת העשור הביאו להעדפה ציבורית של מוזיקה קלילה יותר, והצלחתן של תוכניות ריאליטי מוזיקליות כגון כוכב נולד חיזקו נטייה זו. במרכז המוזיקה הישראלית של תקופה זו עומדים סגנונות הפופ והמוזיקה מזרחית, ורוב היוצרים הצעירים משתייכים אליהם. עם זאת, בניגוד לתקופות קודמות נחשב הרוק בעיני המבקרים והציבור כיצירה “גבוהה” יותר מהמוזיקה הפופולרית והתגברה ההערכה ליוצרים בתחום זה.
בתחילת העשור המשיכה להיות יצירת הרוק מועטת ומרוכזת בעיקר בידי יוצרים ותיקים, אך עם זאת הופיעו יוצרים חדשים שאף נתנו ביטוי לסגנונות והשפעות חדשות. בין היוצרים הצעירים הללו התבלט כבר בשנת 2000 שלומי שבן, שבאלבום הבכורה שלו ניכרה השפעה של רקעו הקלאסי וכן שפה הומוריסטית ועשירה, מה שזיכה אותו בהערכה רבה כמו גם בהצלחה מסחרית. יוצרת צעירה אחרת שהחלה את פעילותה בתקופה זו היא רונה קינן, שאלבומה הראשון יצא בשנת 2004, וזכתה לשבחים רבים ולקהל אוהד כיוצרת של רוק אישי ומקורי. באותה שנה יצא גם אלבום הבכורה של נעם רותם, סולן להקת הבריטפופ הישראלית קרח תשע שהתפרקה מספר שנים קודם לכן, שיצירתו מתאפיינת בדומיננטיות של גיטרות חשמליות ובטקסטים אישיים.
שילובה של מוזיקה מזרחית במוזיקת הרוק שהחל בעשור הקודם עם להקות כדוגמת כנסיית השכל ואתניקס המשיך לבלוט ביצירתן של להקות אלה ואחרים. בייחוד התבלטה להקת אלג’יר שהוציאה בשנת 2004 את האלבום “מנועים קדימה” ששילב מוטיבים של מוזיקה מזרחית, מוזיקה אתנית ומוזיקה מסורתית וזכה לשבחים רבים. לאחר התפרקות הלהקה המשיכו חבריה אביב גדג’ וגבריאל בלחסן בפעילות עצמאית. יוצר בולט נוסף בתחום זה הוא דודו טסה שאלבומיו זכו להצלחה בקהל, ואף הוציא את האלבום “דודו טסה והכוויתים” בו שילב מוזיקה עיראקית ושירה בערבית. אני איתך אברהם טל פלייבק
לאחר שבמשך שנים רבות נעשתה רובה המוחלט של יצירת הרוק הישראלי בשפה העברית, החלו בתקופה זו אמנים צעירים רבים ליצור באנגלית, ועל אף שהדבר הגביל את קהל היעד שלהם קיבל יצירתם לגיטימציה שלא הייתה קיימת לפני כן. שי נובלמן הוציא בשנת 2001 את How To Be Shy עם הצליל הבריטי פסיכדלי של שנות השישים, שזכה להצלחה בינלאומית, ופתח את הדלת לרבים אחרים שהגיעו אחריו. בולט במיוחד בהקשר זה הזמר והיוצר אסף אבידן, שיחד עם להקת המוג’וז זכה להצלחה עצומה בארץ ובחו”ל. עוד פועלים באנגלית תמר אייזנמן, המערבת גם פאנק ובלוז, גבע אלון המושפע גם מפולק, להקת הפאנק יוסלס איי.די וכן אמנים אחרים המשתייכים לסצנת האינדי-רוק הישראלית.
החל מאמצע העשור ניכרה בתווך שבין הרוק לפופ תופעה של יצירה מוזיקלית רכה ושקטה יחסית הכוללת לרוב טקסטים אישיים ורגשניים. תופעה זו נוצרה בקרב חבורה של זמרים צעירים כדוגמת יוני בלוך, אפרת גוש, דניאל סלומון, אריק ברמן ואחרים שנחלו הצלחה רבה בקרב הקהל הרחב.
בניגוד לעשור הקודם חלה בתקופה זו ירידה משמעותית בכמות הלהקות הפעילות, כשלצד להקות ותיקות כדוגמת מוניקה סקס, כנסיית השכל והיהודים שהמשיכו את פעילותן, קמו מספר מועט של להקות חדשות שנטה לכיוונים מוזיקליים רכים וקליטים יותר. דוגמאות אופייניות הן הלהקות סינרגיה, שהחלה את פעילותה בשנת 2002, בית הבובות, החל משנת 2005 והפיל הכחול החל מ2007 שיצרו רוק מלודי ונוח לעיכול שאכן התקבל בהצלחה בציבור הרחב. הלהקות שייגעצ, שפעלה החל משנת 2001 ומרסדס בנד שאלבומה הראשון יצא בשנת 2004 התאפיינו בפאנק רוק. לעומת להקות אלו פעלו שתי להקות אחרות שיצרו רוק קשוח ואף טקסטים מחאתיים חריפים, מה שהקנה להם קהל אוהדים מצומצם למדי אך הערכה רבה על יצירתם המוזיקלית- להקת הג’ירפות, שפעלה בהרכבים שונים החל משנות התשעים אך התבלטה החל מתחילת שנות האלפיים עם האלבומים משוחח עם כיסא וגג, ולהקת הבילויים, שהוציאה את אלבום הבכורה שלה בשנת 2003. בנוסף התאחדו בתקופה זו מספר להקות שהתפרקו מספר שנים קודם לכן, בהן משינה, איפה הילד? ומופע הארנבות של ד”ר קספר, שחזרו להופיע וכן להוציא אלבומים חדשים.
תופעה נוספת של סוף העשור הראשון של המאה ה-21 היא פריחה של שימוש בטקסטים יהודיים, מהתנ”ך, הפיוטים ועוד בקרב מוזיקאים ישראליים בכלל ויוצרי רוק בפרט. תחילתה של תופעה זו הייתה בעלייתה של מוזיקה יהודית מקורית ופריצתם של יוצרי רוק דתיים חדשים, תחילה בתוך הציבור הדתי לאומי ומאוחר יותר גם בקרב הקהל הרחב. בין הזמרים הבולטים נמנים עדי רן, שהחל את פעילותו עוד בשנות התשעים; אודי דוידי, שאלבומו הראשון יצא ב2004 וזכה לפופולריות רבה בקהל הדתי הצעיר; וארז לב ארי עם האלבום שמחת הפרטים הקטנים שהכיל מאפיינם של מוזיקה אתנית ומוזיקת נשמה. תופעה זו השתלבה בחזרתם בתשובה של אמני רוק ישראליים בולטים שהוציאו אלבומי פיוטים וכן אלבומים מקוריים ברוח זו, ביניהם שמע קולי של מאיר בנאי; שיר חדש ורסיסי לילה של אהוד בנאי; לילה כיום יאיר של אביתר בנאי; ואבן גבירול, אדומי השפתות ואתה נמצא כאן של ברי סחרוף.
על אף הצטמצמות יצירת הרוק החדשה המשיכו רוב אמני הרוק הוותיקים להוציא אלבומים מצליחים תוך שהם שומרים על סגנונם הייחודי ואף מחפשים כיוונים מוזיקליים חדשים. בין האלבומים הבולטים בעשור זה ניתן למצוא את האחר ואתה נמצא כאן של ברי סחרוף; ענה לי של אהוד בנאי; קונגו בלו ולא יפריד דבר של דני סנדרסון; עיר קטנה של יהודית רביץ; כל דבר מזכיר לי של יהודה פוליקר; שפויים ואושר אקספרס של שלמה ארצי; והחבר אני של רמי פורטיס.
מקלט 18 במופע “מחוה לאריק איינשטיין” בחמדת ימים אני איתך אברהם טל פלייבק
לצד יצירת הרוק הפופולרי מתקיימת בישראל סצנת אינדי רוק משמעותית, שהתפתחה בעיקר במאה ה-21 עם דחיקת הרוק מהמיינסטרים המוזיקלי ועליית כוחה של רשת האינטרנט, וכוללת יוצרים והרכבים רבים ומגוונים. בדומה לסגנונות מוזיקליים אחרים הפועלים תחת הכותרת אינדי מתאפיינת גם יצירת הרוק המחתרתי הישראלי בקו טקסטואלי חריג ובסאונד שונה מהמיינסטרים, המקשה על התקבלותה בקהל הרחב. יוצרים אלו לרוב פועלים שלא במסגרת חברת תקליטים ונשענים על תמיכת הקהל הפועל למענם במדיות שונות, בעיקר דרך בלוגים, רשתות חברתיות ופרויקטים לגיוס כספים. מרכז סצנה זו הוא בתל אביב, במועדונים דוגמת תמונע ו”לבונטין 7″, בתחנות רדיו כמו 88FM או קול הקמפוס, וכן בפסטיבלים ייעודיים דוגמת פסטיבל יערות מנשה והאינדינגב. שיר לשירה פלייבק קריוקי
על אף המרחק מהעין הציבורית, היו אמנים לא מעטים שפרצו את גבולות הסצנה וזכו להצלחה בקהל הרחב, כדוגמת רונה קינן, תמר אייזנמן ואסף אבידן שאף זכה להצלחה נרחבת בחו”ל. עם זאת יוצרים רבים רואים ביצירה המחתרתית ערך בפני עצמו בשל החופש האמנותי והעצמאות שהיא מאפשרת.
בין היוצרים הבולטים ניתן למנות את שלום גד שהוציא אלבומים רבים החל משנת 1996 ובהם טרילוגיית “המצב”, שלושה אלבומים העוסקים בפנים שונות של החברה הישראלית; רם אוריון שפעל במסגרת הלהקות נושאי המגבעת, הפה והטלפיים ועוד ועבר ליצירת סולו; שי נובלמן שזכה להצלחה בארץ ומעבר לים עם אלבומיו בשפה האנגלית ועבר אחר כך ליצירה בשפה העברית. וכן אמנים רבים נוספים בהם יובל גורביץ’, יהוא ירון, אבי בללי, אביב גדג’ ואורי קליאן. בסצנה זו פועלות גם מספר רב של להקות צעירות, בהן ששרות בעברית כדוגמת נערות ריינס, דפנה והעוגיות ומריונטה סול לצד להקות הפועלות באנגלית כדוגמת הקולקטיב ואלקטרה.
מבחינה סגנונית קיים גם בסצנה זו מגוון רחב, החל מיוצרים כדוגמת אלון עדר החוזרים לרוק המתקדם של שנות ה-70, דרך מוזיקת המחאה של קוואמי והבילויים, פאנק רוק של כל החתיכים אצלי וכלה בפולק רוק באנגלית של עמית ארז וגבע אלון. בנוסף, מאז שנות השמונים הייתה בישראל סצנה מחתרתית פעילה של אמנים אלטרנטיביים שניגנו דת’ מטאל, דום מטאל ובלאק מטאל. להקות המטאל הישראליות הידועות ביותר הן סיילם ואורפנד לנד המשלבות מטאל ואלמנטים מזרחיים עם מילים המתמקדות בנושאים ישראליים ויהודיים, ולהקת הבלאק מטאל מלכאש. המיזוג בין מוזיקה יהודית מזרחית ומטאל נקרא “מטאל אוריינטלי” והוא מזוהה בעולם עם סצנת המטאל הישראלית. בתחום המטאל הפופולרי יותר (הארד רוק) בולטים קרוספייר, לאוד נ’ קלייר וריח מטאל. מחוזקים לעולם פלייבק קריוקי
רבים משירי המחאה לאורך השנים התייחסו למצב הפוליטי-ביטחוני ובפרט למלחמות ישראל, כמו גם לסכסוך הישראלי-פלסטיני כשלא פעם רגישותו הרבה של הנושא הביא לפסילתם משידור. ראשון משירי המחאה בנושא זה ברוק הישראלי היה השיר “חייל של שוקולד” שכתב חנוך לוין לשלישיית החלונות הגבוהים בתחילת 1967 ונפסל לשידור לאור הרגישות הציבורית ביחס לחללי צה”ל. באותה שנה, לאחר מלחמת ששת הימים, הוציא מאיר אריאל את אלבום הבכורה שלו ובו השיר ירושלים של ברזל שנכתב כפרפרזה על השיר ירושלים של זהב, ובניגוד אליו עסק בצידה השלילי של המלחמה.