שיר המריבה מחזמר פלייבק

שיר המריבה מחזמר פלייבק

שלמה המלך ושלמי הסנדלר

גלית גיאת ומירי מסיקה

האזן לדוגמית פלייבק

האזן לדוגמית באמצעות יוטיוב

שיר המריבה מחזמר פלייבק
“שלמה המלך ושַׁלמַי הסנדלר” הוא מחזה שכתב המחזאי סמי גרונמן ותרגם מגרמנית המשורר נתן אלתרמן. מוזכר פעמים רבות כאחד ממחזות הזמר המצליחים בכל הזמנים במדינת ישראל מבחינה אמנותית וקופתית. המחזה, שנכתב ב-1942 ותורגם באותה שנה בידי אלתרמן, הוצג לראשונה בשנת 1943, וב-1964 עובד על ידי אלתרמן, נוספו לו פזמונים בהלחנתו של סשה ארגוב והוא הפך למחזמר בתיאטרון הקאמרי. המחזמר עלה שוב ב-1982, וב-2005 עלה בהפקה מחודשת בתיאטרון הבימה.
המחזה תורגם מהנוסח העברי של אלתרמן ליידיש בידי שמואל צסלר, ולאנגלית בידי דן אלמגור.
המחזמר מגולל את סיפורו של שלמה, המלך התנ”כי שכונה החכם מכל אדם, בעל לאלף נשים ובהן נופרית בת פרעה. לשלמה נודע אודות שיכור פוחז שמסתובב בחוצות ירושלים ודומה לו כשתי טיפות מים – סנדלר בשם שלמי. לשלמה אלף נשים ולשלמי אחת – נעמה. כבודו של המלך, כך טוענים יועציו, נרמס בגלל אותו שלמי. שלמה מזמן את שלמי לארמון ומציע לו להתחלף עמו בבגדים ובתפקיד, כדי להוכיח שהוא (שלמה) יכול להסתדר ברחוב גם בבגדי שלמי הסנדלר הפשוט. בת שבע, אם שלמה, מגלה ראשונה את החילוף בין בנה לבין שלמי. היא מעודדת את הניסיון, על מנת שבנה יחווה את מה שחווים נתיניו תחת שלטונו ויהיה אולי פחות תאב בצע, בעיקר ביחסו לנשים. תוך זמן קצר מגלה שלמה שאף על פי שהוא החכם מכל אדם, הוא אינו מצליח להסתדר מול פשוטי העם, שרואים בו רק סנדלר פשוט. שלמי, בתחפושתו כשלמה, מתגלה כמלך ערמומי ביחסו אל העם ואהבתו לנעמה גורמת לחיכוך בינה לבין נופרית, אשת שלמה. מנגד, שלמי מגלה כי הוא לא מוצא את מקומו כשליט ומולך, ונוכח כי מלאכת המלוכה קשה מהסנדלרות. לבסוף חוזר שלמה אל אלף נשותיו ואל המלכות, ושלמי חוזר אל בקבוק היין ואל נעמה אשתו. בכך שוב הוכח “אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו” או “לא הבגד עושה את האדם”. שיר המריבה מחזמר פלייבק
בשנת 1942 כתב סמי גרונמן (1875–1952), עורך דין, סופר ומחזאי גרמני-ארצישראלי שחיבר מחזות סאטיריים, את המחזה “החכם והכסיל: המלך שלמה והסנדלר” (Der Weise und der Narr: König Salomo und der Schuster) בגרמנית. המחזה התבסס ככל הנראה על אגדת שלמה המלך ואשמדאי, המספרת על אשמדאי, מלך השדים, שמלך לתקופה מסוימת בעוד שלמה המלך נדד כקבצן, עד אשר שלמה גירש אותו חזרה אל השְאוֹל. נתן אלתרמן תרגם את המחזה, כשכותרתו המשנית הייתה “שלמה המלך והסנדלר”, וזאת עקב בקשת תיאטרון “האהל”. לאחר מכן הוסיף את שמו של שַׁלמַי, שנקרא במקור שמדאי, לכותרת המשנה והפך אותה לכותרת הראשית. המחזה הוצג לראשונה בתיאטרון “האהל” ב-7 בינואר 1943 בשם “שלמה המלך ושלמי הסנדלר” בכיכובו של שמחה צחובל. משה הלוי, שביים את ההצגה, אמר כי תכנן להוסיף לה שירים וריקודים, אך דבר זה הביא לבהלה בקרב אנשי “האהל”, שחששו ששילוב של פזמונים וריקודים עם ימי התנ”ך יביא אסון על התיאטרון. המחזה היה להצלחה גדולה.
בעקבות מחזה זה כתב סמי גרונמן מחזה המשך, “מלכת שבא”, שממשיך בדיוק בנקודה בה הסתיים “שלמה המלך ושלמי הסנדלר” – ביקורה של מלכת שבא בארמון שלמה. המחזה תורגם הפעם על ידי חיים חפר, והוצג בתיאטרון הקאמרי באוגוסט 1951 בבימויו של גרשון פלוטקין ובכיכובם של חנה מרון ואברהם בן יוסף. עלילתו עוסקת בהתמודדות שלמה וחצרו עם מלכת שבא ואנשיה, שתרבותם הפראית זרה לתרבות של שלמה ואנשיו, ובכך העלה מסר ברור על הצורך בעירוב תרבויות בישראל. אף שהכיל לחנים של סשה ארגוב הוא נחל כישלון, כשיש הטוענים שהדבר נובע מן התרגום של חפר.[4] המחזמר הוצג רק 28 פעמים, וכתוצאה מכישלונו לא הפיק הקאמרי שום מחזמר בשנות החמישים. שיר המריבה מחזמר פלייבק
סמי גרונמן נפטר ב-1952 ולא זכה לראות את גלגולי מחזהו, “שלמה המלך ושלמי הסנדלר”.
בתחילת שנות ה-60, כשבישראל הוצגו בעיקר מחזות זמר מיובאים, קרא הבמאי שמואל בונים את המחזה המקורי. הוא פנה למתרגם, נתן אלתרמן, והציע לו להפוך את המחזה משנות ה-40 למחזמר. אלתרמן כתב 12 שירים, שהולחנו בידי סשה ארגוב. את התפקיד הראשי הכפול של שלמה ושלמי שיחק אילי גורליצקי, יונה עטרי שיחקה בתפקיד נעמה ורחל אטאס בתפקיד נופרית. את התפאורה התנ”כית עיצב אריה נבון, את התנועה עיצבה אנה סוקולוב הניהול המוזיקלי של נועם שריף והתזמור של נועם שריף ושל אריה לבנון.
הצגת הבכורה הייתה ב-12 בספטמבר 1964 בתיאטרון הקאמרי. בהנהלת הקאמרי חששו רבים שהמחזמר, שהפקתו עלתה לתיאטרון סכום עתק, יהיה כישלון ולאחר צפייה בחזרות מתחו כמה מראשי התיאטרון ביקורת חריפה על הבמאי שמואל בונים. השחקנית חנה מרון הצהירה שההצגה היא “בושה לתיאטרון הקאמרי ואסור שתועלה על הבמה”. מנהל התיאטרון, שייקה וינברג, טען שיש לצלוח בשלום רק את שתי ההופעות הסגורות שנקבעו מראש, לפני שההצגה תרד ולפני שהעיתונות תדווח על הכישלון. אולם, ההצגה הצליחה מאוד: היא רצה בסיבוב הראשון כמעט בכל ערב במשך שלוש שנים, והוצגה למעלה מ-600 פעם. עד שירדה ב-1966 גורליצקי לא פספס אף הצגה, ואילו את עטרי החליפה אסתר גרינברג פעמיים בלבד. ההצגה זכתה בפרס ההצגה המקורית הטובה ביותר מטעם המועצה הציבורית לתרבות ואמנות לשנת תשכ”ד. שיר המריבה מחזמר פלייבק
ההצגה הועלתה פעם נוספת בסוף 1967 ושוב ב-1971, ובשנת 1982 בהפקה פרטית. בסך הכול הועלתה ההצגה קרוב ל-1,000 פעמים, לרבות הופעות בפריז, בלונדון ובמונטריאול (באקספו 67′), וראו אותה למעלה מ-400,000 צופים. שירי המחזמר, כמו “שיר הסנדלר” ו”שיר המריבה”, שהועלו גם על תקליט מצליח וגם על גבי תקליטור, זכו להשמעות רבות ברדיו והפכו ללהיטי התקופה. מרבית הביקורות שיבחו את המחזמר ובעיקר את תרגומו ועיבודו של אלתרמן, עם העברית העשירה שלו. “עיבוד שנון ופיוטי” כתב מבקר התיאטרון הקפדן חיים גמזו, שאף החמיא לאלתרמן על עיבודו שלא איבד מחיותו במשך 22 שנים.
המחזמר נשלח לייצג את ישראל בעולם: דן אלמגור תרגם אותו לאנגלית, והוא הוצג בפסטיבל הבינלאומי לתיאטרון בפריז בשנת 1965‏[6] ובפסטיבל לונדון בשנת 1967.המחזמר זכה לביקורות נלהבות בפריז ובלונדון נחל הצלחה גדולה כאשר גדול מבקרי בריטניה, הרולד הובסון מה”סאנדיי טיימס”, אימת שחקני בריטניה, הכתיר את ההצגה כ”אחד מאותם האירועים ההופכים את ‘עונת התיאטרון העולמי’ לחוויה מלהיבה…ואז מתחילים הפעמונים לפעום בעליצות ואבני החן לזרוח בברק של אושר.” הוא כתב גם: “הסאטירה הפשוטה טובת הלב ורבת ההשראה, ערכה גדול יותר בעיניי מן הפתוס הסינתטי של ‘כנר על הגג’ שובר הקופות.” על אילי גורליצקי כתב שהוא “אחת התגליות הגדולות של ‘עונת התיאטרון העולמי'”, וש”תנועות רגליו הקלילות והמדויקות מביעות אקסטזה שקטה של שליטה פיזית מושלמת”. המבקר של “אובזרבר”, רונאלד ריידן, כתב גם שהוא מעדיף את ‘שלמה המלך ושלמי הסנדלר’ על ‘כנר על הגג’ ואף הוא שיבח מאוד את הופעתו של גורליצקי.
פרט ליונה עטרי ואילי גורליצקי, שהופיעו באופן קבוע לאורך הגלגולים השונים, צורפו להצגה שחקנים מחליפים, בהם: רבקה רז (נופרית); אלישבע מיכאלי, שושנה רביד, אביבה אורגד, אורנה פורת, זמירה עילם (בת-שבע) ועוד. שיר המריבה מחזמר פלייבק
המחזמר הופק גם בארצות הברית, עם שחקנים אמריקאים נודעים, והוא נכתב מחדש על ידי מחזאי אלמוני ונכתבו לו פזמונים חדשים. הוא ספג ביקורות קשות שראו בו הצגה המונית וחסרת תחכום. גרסה זו, שנקראה “I Solomon”, נחלה כישלון חרוץ הן מבחינה ביקורתית והן מבחינה קופתית. בניסיון נואש להציל את המחזמר, שינה אותו המפיק בצורה דראסטית וביסס אותו על תרגום של דן אלמגור, שהיה נאמן יותר לגרסה המקורית. אך ללא הועיל, ולאחר שבע הופעות בלבד ירד המחזמר מהבמה.
המחזמר חזר לבמה ב-1982 והוצג בפארק הירקון על ידי תיאטרון “לילך”. על התפאורה והבימוי היו אמונים אריה נבון ושמואל בונים. לתפקידים הראשיים חזרו אילי גורליצקי ויונה עטרי ואילו את נופרית שיחקה הפעם מיקי קם. המחזמר הוצג קרוב ל-100 פעם, מהן 15 פעם בהיכל התרבות ובבנייני האומה.
סה”כ משנת 1964 ועד אמצע שנות השמונים היו כ-1,000 הצגות, כשיונה עטרי החמיצה רק שתיים מהן ואילי גורליצקי אף לא אחת.
עטיפת התקליטור “שלמה המלך ושלמי הסנדלר”, גרסת 2005. בתמונה: אבי קושניר בתפקיד שלמה
בשנת 2005 העלה תיאטרון הבימה את “שלמה המלך ושלמי הסנדלר” מחדש לכבוד חגיגות השישים לתיאטרון הקאמרי. בעבודה על ההפקה זו הוחלט “לרענן” את הפזמונים משנות ה-60. הזמר והמלחין יוני רכטר נקרא לעבד את שירי המחזמר ולהפוך אותם ליותר עדכניים. בנוסף הופיעו במחזמר להקת הקצב “שקטק” בריקודים, שירה ותיפוף. התפקיד הראשי של שלמה ושלמי הופקד הפעם בידיו של השחקן והבדרן אבי קושניר. בתפקיד נעמה הוצבה השחקנית גלית גיאת, שהוחלפה לאחר מכן בזמרת והשחקנית סיון פז-בוגנים ומאוחר יותר באלינור פלקסמן. בתפקיד נופרית הוצבה הזמרת מירי מסיקה, שהוחלפה בזמרת הילה זיתון, ואת דמותה של בת שבע אם שלמה גילמה השחקנית רבקה גור. הבמאי בגרסה זו הוא אילן רונן. בשנת 2012, לאחר חניכתו של משכן הבימה החדש ולאחר שיפוץ אולם רובינא, הוצג המחזמר שנית כשאבי קושניר הצטרף כבמאי משנה, לבנה פינקלשטיין בתפקיד בת שבע וטלי אורן מגלמת את נופרית בקביעות.
למרות החששות מפני “ארכאיות” המחזה ומהעברית הפיוטית שמא לא תתאים לקהל הצופים של שנות האלפיים, ההפקה המחודשת הייתה להצלחה ועברה את הצגת ה-700, והשירים הועלו על גבי תקליטור. גם הביקורות שיבחו את ההפקה החדשה ותיארוה כ”חגיגה עם שמחת חיים, שמחזירה אותנו לימים היפים של אלתרמן וסשה ארגוב”,[8] אם כי נמתחה ביקורת על רמת השירה של קושניר.
אלתרמן עיבד את המחזה המקורי והוסיף לו פזמונים וחרוזים הכוללים שפע משחקי לשון שנונים. שפת המחזה עשירה באזכורים תנ”כיים בעברית גבוהה ופיוטית, ולצדם מילים עממיות ושפת רחוב, רוויים הומור שפעמים הוא עממי ופעמים דק ועוקצני. עירוב השפה הגבוהה עם זו העממית נאמן לתוכן המחזה שכתב סמי גרונמן, המעמת בין מעמדות שונים: אנשי העם (שלמי, נעמה ואנשי השוק) ומעמד האצולה (שלמה, נופרית), ששניהם מתערבבים אלה עם אלה. הן אנשי העם הפשוטים והן אצולת הארמון מדברים בתרגומו של אלתרמן בשפה גבוהה ועממית כאחד, דבר המצביע על טשטוש ההבדלים ביניהם, לפחות באופן סמלי. השפה תואמת למעשה את המסרים שהמחזה מעביר, על החלוקה החברתית למעמדות (ראו להלן). דוגמה בולטת לכך ניתן לראות ב”שיר המריבה” בין נעמה אשת שלמי לבין נופרית בת פרעה: קללות עממיות כמו “פרצוף מלוח”, “אף כפוף” ו”ראש כרבולת” מתערבבות אצלן עם עברית גבוהה כגון: “דבש ונופת צוף”, “ספחת” ו”שאי רגלים!” ועם אזכורים מהמקורות כגון “אני אפרוץ כנהר שיחור!…אך לא ירדן יסוב אחור!”. שיר המריבה מחזמר פלייבק
הפזמון יכול להיות כל קטע בשיר, בעל אופי מוזיקלי, קצבי, קולי, או כפי שהוא בדרך כלל, שילוב של כל אלה, אשר נקלט בקלות על ידי המאזין ואשר עוזר לשיר להתבלט. מגוון העקרונות של הפקה הנחשבת לטובה בפופ הם נרחבים ולכן, כאשר האדם העומד מאחורי המוזיקה הוא כותב, או מפיק, או מעבד מוכשר, אזי, כמעט מובטח כי התוצאה הסופית תהיה מבוססת על מספר רעיונות מוזיקליים החוזרים על עצמם כדי לגרות את אוזנו ואת עניינו של המאזין.
טכניקות ההפקה של מוזיקת הפופ עוקבות מקרוב אחרי האופנות המוזיקליות השולטות. בדרך כלל, ז’אנרי משנה של מוזיקה חתרנית שאינה מוזיקת הזרם המרכזי של הפופ, הם בעלי ההשפעה העיקרית על ההפקה של הזרם המרכזי של הפופ. המפיקים המבוקשים ביותר היום, הם לעתים, מוזיקאים הנמצאים בחזית של המוזיקה החדשנית ביותר. אצל בריטני ספירס, כריסטינה אגילרה, ריהאנה, קייטי פרי, ביונסה ואמני פופ מפורסמים אחרים בשנים האחרונות, ישנן השפעות חזקות של ראפ והיפ הופ ורית’ם אנד בלוז. ההשפעה שהיא קצת יותר חדשנית כיום היא ההופעה המחודשת של הסינתסייזרים.
ברוב המקרים במוזיקת הפופ, מפיק התקליטים הוא דמות מרכזית בתהליך היצירה. הוא זה שבוחר את השירים וגם זה שקובע את הסאונד ואת אופי המוזיקה.
סוג ייחודי של מוזיקת הפופ הם השירים אשר מכונים “בלדות האהבה”. אלו הם שירים בעלי קצב איטי אשר מילותיהם מאופיינות ברגשנות ותכניהם נסובים סביב הנושא הרומנטי באהבה. היה או אולי לא היה פלייבק קריוקי
בדרך כלל, המוזיקה נגישה מיידית לכל מי שנוטה להשתתף בתרבות זו, גם אם הוא טירון מוזיקלי. מוזיקת פופ מוצלחת, שלרוב נמדדת במונחים של הצלחה מסחרית, מבוצעת בדרך כלל על ידי מבצעים צעירים, כריזמטיים, מושכים, לבושים בצורה אופנתית ואשר מסוגלים לרקוד היטב. כותבי השירים והמעבדים נשארים לרוב עלומי שם לקהל הרחב.
ראשיתה של מוזיקת הפופ היא בשנות ה-60 של המאה ה-20, מעט אחרי מהפכת הרוק אנד רול בעשור הקודם. בעוד להקות הרוק שקמו החל משנות השישים ואילך התיימרו ליצור יצירה בעלת ערך אמנותי, יוצרי הפופ של שנות השישים אמנם התרחקו בהדרגה מהצליל המקורי של הרוק אנד רול, אך נותרו נאמנים לשאיפה ליצור מוזיקה קלילה וקליטה הפונה אל הקהל הרחב.
בסוף שנות ה-80 של המאה ה-20 ניסה המפיק פרנק פריאן ליצור מופע בו המבצעים נמצאים בחזית הבמה ומבצעים תנועות בשפתיהם כאילו הם שרים, אך למעשה הקול הוא הקלטת קולם של זמרים אחרים (“תזמורת בצורת”). לתוצאה קראו מילי ונילי והיא הצליחה מסחרית עד אשר נתגלתה התרמית והתברר כי לצמד המופיעים אין שום קשר להפקה המוזיקלית. כיום, חלק מכוכבי מוזיקת הפופ עדיין משתמשים ב”פלייבקים” אך בכאלה שהוקלטו על ידם באולפן מראש. אותם כוכבים מסבירים זאת בכך שמטרתם היא לא לכסות על כישורי שירה ירודים, אלא לשמור על טיב הביצוע למרות שקשה מאוד לבצע את השיר תוך כדי הריקוד האינטנסיבי הנפוץ במוזיקת הפופ. מבקרי תופעה זו טוענים לעומתם, כי בהופעה חיה יצירת המוזיקה החיה (מושרת, מנוגנת או שתיהן יחד) היא לב העניין וצריכה לקבל קדימות על פני דברים הנחשבים בעיניהם למשניים כמו ריקוד והופעה תיאטרלית. שיר המריבה מחזמר פלייבק
רבים מבקרים את המסחור של מוזיקת הפופ, ואת הנטייה, הקיימת לטענתם, לראות את רווחי חברות התקליטים, כשיקול בלעדי המתגבר על השיקולים האמנותיים. הטענה היא כי חברות התקליטים בוחרות מבצעים צעירים ונאים ללא קשר ליכולתם המוזיקלית ומשווקות אותם בכל ערוצי השיווק למטרת מכירת מוצר מוזיקלי רקיד שקהל היעד שלו הוא ילדים לפני או בתחילת גיל הנעורים. סגנון פופ זה מכונה בלעג “טין פופ” (Teen Pop, בתרגום חופשי: “פופ לבני נוער”).
תדמיתם של כוכבי הפופ נחשבת לעתים כחשובה יותר מהמוזיקה אותה הם יוצרים