שובי לביתך שם טוב לוי פלייבק

שובי לביתך שם טוב לוי פלייבק

האזן לדוגמית פלייבק

דליה רביקוביץ נולדה ברמת-גן בשנת 1936, ללוי, מהנדס שעלה לארץ ישראל מחרבין שבסין, ולמיכל, שהייתה מורה. אמה הייתה נכדתו של הרב שמואל הומינר, מהבונים הראשונים של שכונות ירושלים. דליה הייתה בת בכורה במשפחה ואחריה נולדו שני בנים, תאומים. שלושה שבועות לפני יום הולדתה השישי, נהרג אביה בתאונת דרכים. לאחר התאונה עברה המשפחה לקיבוץ גבע. דליה סבלה נידוי והשפלה בקיבוץ, ובגיל 13 עברה לגור אצל משפחות אומנות בחיפה ולמדה בתיכון “חוגים”. היא התגייסה לצה”ל, אך כעבור שמונה חודשים השתחררה בשל בעיות בריאות.
רביקוביץ למדה באוניברסיטה העברית בחוגים ללשון, אנגלית וספרות עברית, ובמקביל להם עסקה בהוראה בבית ספר תיכון. היא לא סיימה את לימודיה. ב-1972 קיבלה מלגה ללימוד ספרות באוניברסיטת אוקספורד.
בגיל 24 נישאה לסופר יוסף בר-יוסף, וכעבור שלושה חודשים נפרדו. כעבור שנתיים נישאה ליצחק לבני, וכעבור שלוש שנים התגרשה ממנו אך נשארה בחברות אמיצה אתו עד אחרית ימיה. בשנת 1978 ילדה רביקוביץ את בנה המשותף עם עו”ד חיים קליר, שאתו חייתה 13 שנה.
שירתה של רביקוביץ זכתה להערכה רבה, והיא אף זכתה בפרסים ספרותיים למכביר: פרס ביאליק (1987), פרס שלונסקי, פרס ברנר, ופרס ראש הממשלה לסופרים עבריים (2005); בשנת 1998 הוענק לה פרס ישראל ובשנת 2000 דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת חיפה.
חייה של רביקוביץ אופיינו במסכת של דיכאונות ויציאה מהם. דבר זה השתקף בשיריה שחשפו את סערות נפשה, שנעה בין חיות אדירה והרצון להיות מעורבת בכל עניין פוליטי ומוסרי, לבין דיכאונות וניסיונות התאבדות. על הדיכאון כתבה: “הדיכאון שלי הוא שפל יציב. אין לי מאניה-דפרסיה. כשאני בדיכאון אני כל כך שונאת את עצמי, שאני לא שונאת אף אחד אחר”.
ב-21 באוגוסט 2005 נמצאה דליה רביקוביץ בדירתה ללא רוח חיים. ההשערה הראשונה, אשר דווחה בהרחבה בעיתונות, הייתה שככל הנראה שמה קץ לחייה. הניתוח שלאחר המוות, שנעשה ביוזמת משפחתה, שלל השערה זאת, מאחר שלא נמצאה בגופה כמות חריגה של תרופות.‏[1] הפתולוג הביע את דעתו ש”מותה נגרם קרוב לוודאי מכישלון חריף של הלב”. רופאה הפרטי, שראה את דו”ח הפתולוג, הוסיף ש”מצאו שם הגדלה של הלב, שאולי יכולה לרמז על מוות כתוצאה מהפרעת קצב”.‏ עיריית תל אביב הנציחה זכרה בשלט שהציבה בחזית ביתה ברחוב יהואש 6.
ב-22 בנובמבר 2013 הוסר הלוט מעל הפסל “עמוד התיכון” של יגאל תומרקין בגן מאיר בתל אביב המוקדש לדליה רביקוביץ.
קברה של דליה רביקוביץ בקריית שאול. על המצבה קטע מהשיר “אין יראת אלוהים במקום זה”
שיריה הראשונים של רביקוביץ הופיעו בשנות החמישים בביטאונו של המשורר העברי אברהם שלונסקי, “אורלוגין”. למעשה שלונסקי הוא שעודד אותה בראשית כתיבתה.
עם פרסום שני ספרי השירה הראשונים שלה זכתה לעידוד רב ממבקר הספרות הקפדן ברוך קורצווייל, שאצלו למדה ספרות בבית הספר התיכון. על ספרה הראשון, “אהבת תפוח הזהב” כתב קורצווייל:
לדליה רביקוביץ נימה לירית משלה. אין היא נזקקת לדרכם של חקייני האופנה המודרניסטית משום ששיריה טבועים בחותם המקוריות. ואפילו האקסוטיות הסרבנית שבשיריה לא באה לה מהשאלות, אלא היא חלק בלתי־נפרד מעולמה הפיוטי, ממציאותה המיוחדת שמתעלה לשירת אמת (…) קובץ צנוע זה של שירים עולה בערכו הפיוטי, במקוריותו ואמיתותו על עשרות ספרי שירה, הן נוסח מסורתי הן נוסח מודרניסטי שהופיעו אצלנו.
על ספרה השני, “חורף קשה”, כתב קורצווייל מסה שכותרתה “אחד הגילויים החשובים ביותר בשירתנו החדשה”, ובה כתב:
השיר “חלומותיה של תרצה”, הוא ללא ספק אחד משירי האהבה היפים ביותר שנכתבו בשנים האחרונות, שיר שהוא נשי, עדין ומדובב בצורה לשונית המושלמת ביותר את מגבלותיה וחוסר אוניה של השפה: “אל תאבד זמנך לבטלה – רוב המילים אין בן ממש”. והסיום: “אהובי שלי, אהובי שלי – את כל אהבתי – לא יכולתי לספר לך”.
הפסל “עמוד התיכון” של יגאל תומרקין לזכרה של דליה רביקוביץ בגן מאיר
כתיבתה מתאפיינת בשירים הרומנטיים שכתבה, שבהם חשפה את רגשותיה באופן חופשי. אחדים משיריה הולחנו לשירים פופולריים.
במאמר העוסק בקשרים שבין רביקוביץ לקורצווייל מתאר שמואל אבנרי את השתקפות הסבל בשירתה:
כבר בקובץ שירים ראשון זה, ובמידה רבה יותר בקבצים הבאים, חוזר ועולה אצל רביקוביץ נושא הסבל. דומה ששורשיו של סבל זה נעוצים בין היתר ביתמותה המוקדמת מאב ובגעגועים הבלתי פוסקים אליו, בכווייה הקשה שהותיר בה הקיבוץ (בשהותה בו כילדת חוץ), ובטראומות הקשורות באהבות בלתי ממומשות, בהפלה, ומאוחר יותר בכורח להתנתק מבנה יחידה. אולם מעבר לכך – בדומה לקורצווייל – ידעה רביקוביץ כתולדה מהמבנה הנפשי הרגיש שלה סבל קיומי עמוק ודיכאונות חוזרים ונשנים, אשר עם גדישת הסאה משכו אותה כמו את קורצווייל לאותה תהום בשנות השישים לחייהם. מועקת הקיום והנהייה אל הקץ עולים מתוך רבים משירי רביקוביץ, ובתוכם אלה המוקדשים לקורצווייל או מזכירים אותו.
לאחר מותה כתב המשורר מאיר ויזלטיר על לשון שירתה:
בלשון השיר שלה היה משהו שהזכיר את רחל המשוררת: למרות שכתבה בלשון הדורה ואידיומטית מאוד, עברית שורשית בעלת עומק, עברית מעוגנת בלשון המקרא ולא חפה מהשפעתו של רטוש, הייתה בלשון הזאת גם פשטות גדולה, שנבעה אולי בעיקר מאותה עוצמה וידויית מבעבעת שבקעה משיריה החל בספר הראשון”.
– מאיר ויזלטיר, שירים שנגעו בנצח , באתר nrg‏, 26 באוגוסט 2005
ספרה האחרון, “באה והלכה” שיצא לאור בשנת 2005, מכיל סיפורים קצרים שעוסקים בפרקים מחייה בצורה ישירה ומרומזת. סיפורים אלה ייחודיים בצורת הביטוי ה”יבשה” עובדתית, נטולת דמויים, ואפילו “מרושלת”. ייחודם הוא בקשרים שיש להם לשירתה האישית והפוליטית, והם מאפשרים לקורא לחוות הבשלה, התבגרות, אירוניה, ואירוניה עצמית. נדמה ששירי אהבת תפוח הזהב, ובפרט אלו העוסקים בילדות המוקדמת, מקבלים בספר “באה והלכה” ממד ואופן ביטוי אחרים. נעלמו רסיסי המקורות המקנים ממד מיתי לחוויות האישיות. דמות האב עוברת “מסננת” של ראייה בוגרת פחות האשמה וכאב, ויותר חרטה, למידה, געגוע.
בנוסף לשירה כתבה רביקוביץ גם סיפורת וספרי ילדים. היא תרגמה מאנגלית לעברית שירים של משוררים זרים כגון אדגר אלן פו, ויליאם בטלר ייטס, וט. ס. אליוט. בצעירותה גם תרגמה לעברית ספרי ילדים. היא לעתים כתבה טור על שידורי הטלוויזיה בעיתון “מעריב”.
שיריה תורגמו ל־21 שפות: יידיש, איטלקית, אנגלית, אסטונית, גרמנית, דנית, הולנדית, הונגרית, וייטנאמית, יוונית, יפנית, ערבית, סינית, סלובקית, ספרדית, סרבית, פולנית, פורטוגזית, צ’כית, צרפתית, ורוסית.
דליה רביקוביץ הזדהתה עם השמאל הישראלי. עם זאת, לאחר מלחמת ששת הימים, בעקבות כיבוש עמק דותן מידי הלגיון הירדני, כתבה את השיר “עמק דותן”‏. כמו כן כתבה את השיר על רבי עקיבא ואשתו רחל‏[5] שמיוזמתה ומרצונה נשארה לבדה בביתה במשך 24 שנה כדי שבעלה יעסוק בתורה.
בעקבות מלחמת לבנון הראשונה בשנת 1982, החלה לכתוב שירה פוליטית, תוך הבעה של ערכים הומניסטיים, ולאו דווקא ערכים כלכליים, מפלגתיים, או מדיניים. היא הייתה פעילה במסגרת תנועות שלום שונות, אך ללא השתייכות פורמלית לארגון כלשהו.
רביקוביץ הביעה הזדהות עם סבלו של העם הפלסטיני ברבים משיריה, ובין השאר כתבה מונולוג מנקודת מבטו של מחבל מתאבד בדרך לפיגוע. המונולוג התפרש כהזדהות עם פיגועי ההתאבדות, ולכן זכה לתגובות נזעמות רבות.
בבחירות לכנסת ה-11 ב-1984, רביקוביץ קיבלה דירוג כבוד כמספר 117 ברשימת המועמדים של מפלגת שינוי.
בינואר 2000 הופיעה רביקוביץ ב־CNN והביעה את התנגדותה למדיניות ממשלת ברק שכללה הפקעת קרקעות פלסטיניות בסביבת הר חברון. הפקעת הקרקעות גרמה לפינוי תושבים שגרו במערות באזור, ורביקוביץ הצטרפה לקבוצת סופרים ומשוררים שהגיעו להזדהות עם המפונים.‏
שם טוב לוי נולד בשכונת שעריים שברחובות להורים מבולגריה. הוא החל ללמוד נגינה על חליל צד בגיל 13, אצל החלילן סרג’יו פיידמן. בהמשך רכש את השכלתו המוזיקלית המקצועית באקדמיה למוזיקה, באוניברסיטת תל אביב ובמכללת ברקלי למוזיקה שבבוסטון, ארצות הברית.
את דרכו המקצועית החל לוי בלהקת פיקוד המרכז, בתוכניותיה “רד אלינו לבקעה” (1969) ו”ליד הירדן” (1970), לצידם של שלמה בראבא, ניצה שאול, עמרי ניצן, שלומית אהרון, אפרת לביא, דורון סלומון, גליה ישי ועוד.
בשנת 1972 הלחין לוי שניים משירי אלבומו של אריק איינשטיין “יסמין”: “שיר של אחרי המלחמה” למילים של איינשטיין ו”דון קישוט” למילים של יהונתן גפן. שיתוף פעולה ראשוני זה הביא בעשורים הבאים ליציאתם של מספר אלבומים משותפים לאיינשטיין ולוי. באלבומו הבא של איינשטיין, “ארץ ישראל הישנה והטובה”, עיבד לוי את כל השירים, למעט שני שירים שהוקלטו שנה קודם לכן עם להקת הצ’רצ’ילים, וכמו כן הלחין את הלהיט “יכול להיות שזה נגמר” למילים של יהונתן גפן.
בשנת 1973, בעת מלחמת יום הכיפורים, הלחין לוי את שירו של יהונתן גפן “הנסיך הקטן”, שאותו מצא בטורו של גפן במעריב. ב-1974 שנה השתתף באלבומו של אריק איינשטיין “סע לאט” בנגינה על פסנתר ובעיבודי מיתרים. בשנים 1974-1975 היה לוי חבר בהרכב “קצת אחרת” לצד שלמה גרוניך ושלמה יידוב. בין השירים המוכרים שביצע ההרכב ללחניו היו “הנסיך הקטן” ו”קטע שמי”. ב-1976 יצא אלבומו הראשון של לוי כסולן, “מצב רוח”.
בשנת 1977 השתתף לוי יחד עם עוד חמישה מוזיקאים, ובהם יהודית רביץ ועדי רנרט, בלהקת “ששת”. בין השירים המוכרים באלבומה של הלהקה היו “סמבה ברגל שמאל” (יעקב גלעד/יהודית רביץ), “ענבלים” (“בדרך הגדולה”) (נתן אלתרמן/שם טוב לוי) ו”בלילות הסתיו” (דוד פוגל/שם טוב לוי). באותה שנה הלחין ועיבד לוי למילותיו של מאשה קלו את שיר “כוכב מטייל” שביצע דודו זכאי בפסטיבל שירי ילדים השמיני.
בשנת 1979 חבר לוי למוזיקאים יצחק קלפטר ושלמה יידוב, ויחד הם יצרו את השלישייה “צליל מכוון”. אלבום הלהקה, שנקרא בפשטות “צליל מכוון”, כלל להיטים רבים. השירים שאותם תרם לוי לאלבום הם “(סמבה) סיפורו של יום” (שם טוב לוי וצפנת לוי/שם טוב לוי), “יכול להיות שזה נגמר” (יהונתן גפן/שם טוב לוי), “בלדה לאיו” (צפנת לוי/שם טוב לוי) ו”בלילה” (אברהם חלפי/שם טוב לוי).
עוד בשנת 1979 הלחין לוי ועיבד את פסקול הסדרה התיעודית עמוד האש, וניצח על התזמורת שביצעה את המנגינה בסדרה. ב-1981 הוציא את תקליטו השני כסולן, “התעוררות”. בין השירים המוכרים באלבום היו “התעוררות”, “שובי לביתך” שכתבה דליה רביקוביץ ונעימת הפתיחה של “עמוד האש”.
בשנת 1982 הקליט לוי את האלבום “ארץ שמש” יחד עם דפנה ארמוני, אפרים שמיר ומזי כהן. האלבום כלל שירים מצליחים כ”הידעת את הדרך”, “גב אל גב”, “נמה יפו” וחידוש ל”בין נהר פרת ונהר חידקל” של חיים נחמן ביאליק. ב-1983 יצר לוי עם שלמה גרוניך את “אלבום משפחתי”, שנקרא כך משום שהשניים היו נשואים באותה עת לאחיות צפנת ירון ונירית ירון. לוי הלחין וביצע באלבום את השירים “בלילות הסתיו” ו”תנו אהבה”, ואת הקטעים הכליים “ריקוד ההוביטים” ו”הלב נפתח”.
בשנת 1984 חבר לוי לראשונה מזה עשור לזמר אריק איינשטיין, ליצירת האלבום “פסק זמן”. לוי הלחין את כל עשרת שירי האלבום למילותיו של איינשטיין, למעט השיר “יעקב ועשיו”, שאת מילותיו חיבר חיים נחמן ביאליק. שירים בולטים באלבום הם “הוא חזר בתשובה”, “פסק זמן”, “שלוש ארבע לעבודה” ו”זה בראש שלך”. את יציאת האלבום ליוותה תוכנית טלוויזיה ששודרה בטלוויזיה הישראלית. צוות הנגנים באלבום כלל את יצחק קלפטר, אלון אולארצ’יק, מאיר ישראל ומשה לוי. לוי עצמו ניגן באלבום על קלידים, חליל וכן קולות. בהמשך העשור המשיך לוי להתארח באלבומיו של איינשטיין, ובהם האלבום “הייתי פעם ילד”.
בשנת 1987 הפיק לוי את אלבומה של רבקה זוהר “עבריה”, עיבד את רוב שיריו ואף הלחין שלושה מהם.
ב-1987 יצא אלבומו של לוי “שוחד”, שבו נכללו השירים “נח” ו”פתרון זמני”. ב-1992 יצא אלבום אוסף של לוי “שירים נבחרים”, וב-1995 הוציא שני אלבומים של קטעים אינסטרומנטליים: “בשביל הנשמה” שהוקלט בהופעה חיה וכלל עיבודים חדשים למוזיקה שהלחין בעבר ו”מוזיקה מהסרטים”, שכלל מוזיקה שהלחין לסרטי קולנוע ישראליים. באותה שנה הוציא גם אלבום משותף עם אריק איינשטיין, “יש בי אהבה”, שהנו תוצר של סדרת הקלטות מהשנים 1991-1994. שנה לאחר מכן הוציא לוי עם אריק איינשטיין את האלבום “קצת לקחת חזרה”, שבו עיבד והפיק מוזיקלית את כל השירים, למעט שני שירים שעיבד יוני רכטר. אלבום זה הכיל בעיקר חידושים לשירי עבר מהזמר העברי.
ב-1999 הוציא לוי את האלבום “99′”, שבו נכלל השיר “באה מוזיקה” בדואט עם ארקדי דוכין, לו צולם גם קליפ.
בפברואר 2005 הוענק ללוי פרס על מפעל חיים למלחין מטעם אקו”ם. מנימוקי השופטים:
שם טוב לוי הוא מלחין, שרמת הדיוק בהלחנה שלו מפתיעה ומפעימה כאחד. ליבו לא נגרר אחר אופנות ואחר מוזיקה משתלחת ורגעית. משנות השבעים ואילך יצר שם טוב לוי, רצף עשיר ופורה של יצירה, שהמאפיין המרכזי שלו הוא הלחנה מורכבת, אך עם זאת ישירה, המדברת אל תוך הלב ומרגשת.
בשנת 2007 הוציא לוי עם ההרכב “אנסמבל שם־טוב לוי” את האלבום “תחנות רוח”. האלבום משלב ג’אז, מוזיקה ים-תיכונית, מוזיקה בלקאנית ובארוק, וכולל קטעים אינסטרומנטליים לצד שיריו של לוי.
בשנת 2010 הוציא יחד עם ההרכב את האלבום “בן אדמה”. על אף שניתן להגדיר את סגנונות המוזיקה של האלבום כדומים לסגנונות שבקודמו, באלבום זה שם לוי דגש על פיוטים ושירת ימי הביניים. נכללים באלבום זה לחנים שלו למילים של ר’ אברהם אבן עזרא (“אשכים לבית השר”) ור’ יהודה הלוי (“בן אדמה”) וכיוצא בזה.
בשנת 2015 חבר שם-טוב לאבי לייבוביץ אורקסטרה, תזמורת בעל שם עולמי בתחום הג’אז, ויחד הוציאו את האלבום “בחברה טובה”. האלבום התבסס על מופע שהעלו בעבר האורקסטרה עם לוי ושם עיבודים חדשים לשירים מובחרים של לוי מכל השנים.