אל המנוחה מאיר בנאי פלייבק קריוקי

99.00

נקה
קטגוריה:

תיאור

אל המנוחה מאיר בנאי פלייבק קריוקי

האזן לדוגמית פלייבק

האזן לדוגמית קריוקי/כתוביות

 


מאיר בנאי נולד וגדל בבאר שבע לשמחה ויצחק בנאי (שכונה “האח השופט”), והוא הראשון שהתפרסם מאנשי הדור השני של משפחת בנאי המפורסמת. בנאי ניגן וכתב שירים מגיל 17, ונבחן ללהקה צבאית אליה התקבל אך לא זכה להשתתף בה מכיוון שבאותה תקופה רפאל איתן, שהיה הרמטכ”ל, ביטל את הלהקות הצבאיות. בנאי, שהיה בעל פרופיל גבוה, מצא עצמו משרת כטנקיסט, וחלומותיו כאמן נדחו עד לאחר שחרורו מהצבא.
עם סיום שירותו הצבאי זכה בנאי לחשיפתו הראשונה, בתוכנית הטלוויזיה “זה הזמן” בהנחיית רם עברון. על החלק האמנותי בתוכנית היה אחראי עורך המוזיקה מנחם גרנית, ששמע את המוזיקאי הצעיר הכשרוני למשפחת בנאי, והזמין אותו להיות זמר אורח בתוכנית.
באמצע 1982 הוציא בנאי במימון עצמי תקליט שדרים ראשון עם השירים “אל המנוחה” ו”אביתר”, שנכתב על אחיו הקטן אביתר בנאי, לימים זמר מצליח בזכות עצמו. תקליט השדרים הפך ללהיט גדול באותה תקופה. נחום היימן אהב את מה ששמע, והחתים את בנאי לחברת התקליטים העצמאית שלו, “מאי מיוזיק”. אלבומו הראשון, שנקרא בפשטות “מאיר בנאי”, יצא באמצע 1984, בהפקתו המוזיקלית של אריק רודיך. בנאי כתב והלחין את כל השירים, מלבד השיר “זה חלום”, שהלחין רודיך. בנוסף לשירים מתקליט השדרים, כלל האלבום שירים כ”כשהיום עולה”, “מחפש את הכיוון” ו”שוב מלבלב” הקצר.
בראיונות איתו באותה תקופה, סיפר בנאי שאהב לשמוע זמרים בריטיים כפיטר גבריאל וג’ון ארמטריידינג ואף טען לא פעם שהושפע מהם, אך יצר צליל חדש ואישי.
בין האלבום הראשון לשני, הופיע בנאי בצוות “חופים” לצד חני ליבנה, משה דץ וליזה קחטן, במופע משירי נחום היימן. שניים משיריו במופע יצאו בתקליט שדרים, “תפילת דייג” שכתב נתן יונתן ו”את שומעת” שכתב נתן אלתרמן.
בנאי ניסה לממש אהבה נוספת שלו, קולנוע, ובסוף שנת 1985 השתתף כשחקן בסרטו של אבי נשר “שוברים”. בנאי הלחין ושר בסרט זה את “שירו של שפשף” למילים של יאיר ניצני, שהפך ללהיט גדול.
ב-1986 השתתף בנאי בסרטו של אמנון רובינשטיין “נאדיה”, לצד בן דודו יובל בנאי ולצד הזמרת אמל מורקוס. בנאי כתב, הלחין ושר את שיר הנושא של הסרט, “חלומות אחרים”. בסוף 1985 השתתף בנאי בפסטיגל עם “שיר הצב”, שהלחין למילים של הילדה אביטל וייס. השיר הגיע למקום התשיעי בתחרות.
ב-1987, יצא אלבומו השני של בנאי, “גשם”, בהפקה מוזיקלית ועיבודים של מתי כספי. גם באלבום זה כתב והלחין בנאי את כל השירים, שבהם בלטו “אצלך בעולם”, “תגידי אש תגידי מים”, “אל תלכי מכאן”, “הלילה של אתי”, “המסיבה שנגמרה” ושיר הנושא שהפך ללהיט ענק.
בנאי שאב השראה למילות השיר ״גשם״ מן הסרט נהג מונית בעקבות השורה:״תודה לאל על הגשם… שעזר לשטוף את הזבל והאשפה מן המדרכות״[1].בנאי הקליט את “גשם” מתוך רעב אמנותי שנבע מפסק זמן ארוך שלקח. הקלטת כל הפלייבקים לאלבום ארכה כשבוע, ואת השירה לכל האלבום הוא סיים בשלוש וחצי שעות. תוך חודשים ספורים הגיע האלבום למעמד אלבום זהב, על מכירות של 20,000 עותקים.
בנאי הפך לכוכב, ויצא לסיבוב הופעות מוצלח בהפקתו המוזיקלית של עדי דגני שתועד ויצא ב-1988 באלבום “הופעה חיה”. האלבום כלל בעיקר חומרים מתוך ההופעה שלא הופיעו עד אז בתקליטיו, כ”תותים” ו”יש לה אף כל כך ארוך”. לאלה צורפו שירים שהופיעו לפני כן רק בסינגלים, ובהם “תפילת דייג”, “את שומעת”, וכן “שירו של שפשף” שהופיע עד אז רק בפסקול הסרט “שוברים”.
ב-1989, הוציא בנאי תקליט שדרים בשם “אל החלום” בהפקה מוזיקלית של משה לוי. השיר לא יצא על גבי אלבום.
ב-1990 יצא אלבומו הרביעי של בנאי, “הצבעים משתנים”. בנאי כתב, הלחין ועיבד את כל שירי האלבום. בין השירים שנכללו בו היו “השמש עוזבת” ו”את אחת יחידה” שהפכו לשירי לילה קלאסיים בתחנות הרדיו. אף על פי שהאלבום לא זכה להצלחה מסחרית, הוא נחשב בעיני מעריציו של בנאי לאלבום מופת. גם היום, בהופעותיו, מופתע בנאי כל פעם מחדש מבקשת הקהל לשלב שירים, ודווקא הלא מוכרים, מאלבום זה.
ב-1992 יצא אלבומו של בנאי “וביניהם”. פרט לשירים “וביניהם” שכתב בנאי עם אשתו דאז ענת בנאי ו”נגמרות לי המילים” שכתב אהוד מנור, בנאי כתב והלחין את כל השירים. האלבום זכה להצלחה רבה, והשירים “וביניהם”, “אהבה קצרה” והבלדה השקטה “שער הרחמים” הפכו ללהיטים. במצעדי הפזמונים ששודרו בשנה זו זכה בנאי בתואר זמר השנה, והשיר “אהבה קצרה” נבחר כשיר השנה. באותה שנה השתתף בנאי פעם נוספת בפסטיגל, שבו שר את לחנו למילים של אהוד מנור “יום אחד לא היום”. השיר הגיע למקום השישי בתחרות.
בשנת 1994 השתתף בנאי בקטע מתוך אלבום הקונספט רדיו בלה בלה של להקת החברים של נטאשה, בקטע “צפוי שינוי”.
ב-1996 יצא אלבומו של בנאי “מנגינת הנדודים”. מלבד השיר “העוקד והנעקד והמזבח” שכתב אהוד מנור ו”ציורים בחלון” שכתבה צרויה להב היו כל המילים והלחנים של בנאי. אחרי הוצאת האלבום הקליט בנאי גרסת כיסוי לשיר “איפה הם כל אבותינו” (חיים חפר / שמוליק קראוס) של להקת “החלונות הגבוהים”. ב-1998 הקליט את לחנו ל”מולדת” שכתב אהוד מנור. השיר נכלל באוסף שיריו של מנור “אין לי ארץ אחרת”.
ב-1998 במסגרת “פסטיבל ים המלח”, נפגש בנאי עם בני דודיו, יובל בנאי ואהוד בנאי, למופע חד פעמי בקיבוץ מצפה שלם.
ב-1999 יצא בנאי למופע משותף עם ארקדי דוכין שנקרא “ארקדי בנאי מאיר דוכין”, ובו שניהם שרו ממיטב להיטיהם ויצרו שיר אחד משותף בשם “דומינו”. באותה שנה הוציאו השניים מיני-אלבום ובו חמישה שירים מההופעה.
בשנת 2001 יצא אלבומו השביעי של בנאי, “לב סדוק”. גם הפעם בנאי כתב והלחין את כל השירים. האלבום כולל 10 שירים, בהם “אליה”, “מרגישה בסרט” ושיר הנושא “לב סדוק”.
בשנת 2002 יצא אלבום אוסף כפול של בנאי בשם “כמה אהבה”. האלבום כלל את השיר “בשם האהבה” שנכתב במיוחד עבור האוסף, וכן תקליטור נוסף ובו שירים בביצוע אקוסטי שהוקלטו במיוחד.
בשנת 2003 הקליט בנאי גרסה מחודשת לשירו של שמוליק קראוס “רואים רחוק רואים שקוף”, עבור סדרת הטלוויזיה “מעורב ירושלמי”. הסינגל, שעובד והופק מוזיקלית על ידי יונתן בר גיורא, מלחין הסדרה, הפך ללהיט, והיה ממתווי ההיכר של הסדרה זוכת פרס האקדמיה הישראלית. גם בעונה השנייה והשלישית של הסדרה המשיך הביצוע הזה להיות פתיח הסדרה.
בשנת 2005 הוציא בנאי שני סינגלים, “שם כל האדם” שלא יצא באלבום ו”בולטת”, שכתבה לירון הרפז, שנהרגה בפיגוע בשנת 2001, ויצא באלבום “באמצע שום מקום”, שכלל שירים שכתבה והלחינו וביצעו אמנים שונים.
בשנת 2007 הוציא בנאי את האלבום “שמע קולי”, שכלל שירים שנכתבו על ידי משוררים יהודיים מתקופות שונות, כשלום שבזי, שלמה אבן גבירול, משה אבן עזרא והאי גאון. בנוסף ללחנים מקוריים של בנאי, מופיעים באלבום גם שירים עם לחנים מסורתיים. האלבום יועד תחילה לצאת בפברואר 2008, אך הצלחת הסינגל הראשון מתוכו, “לך אלי תשוקתי” שהלחין בנאי על פי פיוטו של הפרשן המקראי אברהם אבן עזרא הקדימה את צאתו לדצמבר. בינואר יצא הסינגל השני, “איילת חן” שכתב שלום שבזי והלחין בנאי על פי לחן עממי ובמרץ יצא “שלום לך דודי” של אבן גבירול לפי לחן של מוחמד וואהבי. את שירי האלבום הפיק ועיבד המוזיקאי גיל סמטנה. כשלושה חודשים אחרי צאתו הגיע האלבום למעמד של אלבום זהב.
בשנת 2011 יצא אלבום הופעה כפול של בנאי בשם “כמו אגם רוגע”.
המונח רוק ישראלי מתייחס לסצנה מוזיקלית ישראלית שהחלה כמה שנים אחרי היווצרות הרוק באנגליה ובארצות הברית בשנות השישים.
תחילה נחשב הרוק הישראלי לתופעה חולפת ואף ראויה לביקורת, בשל השחרור התרבותי שייצגה בתקופה שהחברה הישראלית הייתה סגורה ומאופקת יחסית והוא התקיים ברובו בשוליים התרבותיים והחברתיים. בשנות השבעים חל המפנה כשהרוק הישראלי זכה לראשונה להצלחה מסחרית ואף להכרה ממסדית וחלה פריחה ביצירה מוזיקלית עשירה ומגוונת שהמשיכה אל תוך שנות השמונים. תקופת שיא מבחינת הרוק הישראלי הייתה תחילת שנות התשעים עם פריצתם של יוצרים צעירים רבים וכיוונים מוזיקליים חדשניים, אך במהלך העשור חלה ירידה בפופולריות הרוק והוא פינה את מקומו לפופ ולמוזיקה מזרחית. כיום הרוק אינו הזרם המוזיקלי המרכזי בישראל אך רבים מכוכביו ומיצירותיו נחשבים נכסי צאן ברזל של התרבות המקומית.
מבחינה מוזיקלית התבסס הרוק הישראלי תחילה על יצירה זרה, אך במשך השנים ההחלה יצירה ייחודית בשילוב אלמנטים מקומיים כמוזיקה מזרחית ומוזיקה אתנית. הטקסטים ברוק הישראלי נכתבים ברובם הגדול בעברית, כשלעתים מולחנים אף שירי משוררים וטקסטים מהמקורות היהודיים. עם זאת לאורך כל השנים היו יוצרים שפעלו באנגלית, תופעה שהפכה לנפוצה יותר ואף לגיטימית במאה ה-21.
בראשית הדרך היה הרוק תרבות מוקצה בישראל, שבשנות ה-60 הייתה עדיין חברה מגויסת וסגורה יחסית להשפעות תרבותיות מערביות. האמנים המבוססים בישראל אז התייחסו לרוק’נ’רול כאל שיגעון חולף וקוריוז, ולכל היותר הקליטו גרסאות פרודיות של שירים בסגנון רוק. דוגמה מובהקת למצב זה היא העובדה שלהקת הביטלס לא הורשתה להופיע בארץ, על אף שהפופולריות שלה בקרב הקהל הצעיר הייתה גדולה מאוד.
חלוץ הרוק הישראלי והראשון שהקליט רוק בעברית היה בצלאל יונגרייז, שבשנת 1962 הקליט יחד עם להקת “ההדים” את השיר “הו ילדונת”. להקות הרוק הראשונות בישראל היו “להקות הקצב”, שהחלו לפעול באמצע העשור במועדוני לילה ודיסקוטקים, תחילה ברמלה ומעט אחר כך גם במתחם המוסכים ובתי המלאכה של רחוב המסגר בתל אביב. הקהל שגדש את המועדונים היה בעיקר מקרב ילדי העולים יוצאי המעברות של שנות ה-50 ובני מעמד הפועלים, וכך גם המוזיקאים שהיו חברים באותן להקות ראשונות, שהודרו מן הלהקות הצבאיות ומהתרבות הממלכתית הממוסדת שזכתה לדומיננטיות בשיח הציבורי וברדיו של אותן שנים. להקות אלה ביצעו בעיקר גרסאות כיסוי לשירים של להקות רוק פופולריות כמו הביטלס, הצלליות ועוד. בין הלהקות שבלטו בגל הראשון של להקות הקצב היו “האריות” של האחים שוקי וחיים אלגרנטי, “הצ’רצ’ילים” עם חיים רומנו ומיקי גבריאלוב, “השמנים והרזים” עם הסולן עוזי פוקס, “הסגנונות” עם הגיטריסט אבי קרפל, “הבמה החשמלית” עם הגיטריסט שלמה מזרחי, “זהר השביעי” עם המתופף והמלחין זהר לוי, וכן להקות נוספות כמו “הגולדסטארים”, “הסינג-סינג”, “הכוכבים הכחולים”עם גרי אקשטיין, “העכבישים” ורבות אחרות. להקות אלה מיעטו להקליט חומרים מקוריים אך קיימים מספר תקליטונים של הלהקות הבולטות של התקופה. התיעוד החשוב ביותר של סצנת הקצב הישראלית באותן שנים נמצא באלבום “פסטיבל הקצב הישראלי” (הד ארצי) המתעד מופע בהשתתפות להקות רבות שנערך בחסות השבועון “העולם הזה” בנובמבר 1968 באולם הסינרמה בתל אביב.
בגל השני של להקות הקצב צירפו אחדות מן הלהקות המקומיות מוזיקאים אנגליים לשורותיהן ויצרו הרכבים חדשים על בסיס כמה מהלהקות המקוריות, ביניהן התבלטו שלוש להקות עיקריות כמובילות סצנת הרוק המקומית: הצ’רצ’ילים, שפעלו עתה כהרכב של חמישה נגנים עם הזמר הקנדי סטן סולומון והגיטריסט הבריטי יוצא הטורנדוס רוב הקסלי, היוו את הצלע ההרפתקנית ביותר של הרוק הישראלי עם שילובים חדשניים בין רוק פסיכדלי לבין מרכיבים של מוזיקה ים-תיכונית וערבית; להקת האריות שיצרה לרוב פופ מצעדים, אך הייתה חדשנית מאוד לזמנה ובין היתר הייתה הלהקה הישראלית הראשונה שהתנסתה ברגאיי (“Give me”); והסופרגרופ “עוזי והסגנונות” שנוצרה כשסולן “השמנים והרזים” עוזי פוקס הצטרף ללהקת הסגנונות בהנהגתו של אבי קרפל. סגנונה של להקה זו היה המגוון ביותר ונשען מלבד פופ בריטי בנוסח הביטלס גם על מוזיקת נשמה אמריקני והתאפיין בעיבודים מורכבים ועשירים לכלי נשיפה בנוסח דם, יזע ודמעות, שיקגו ואחרים.
לקראת סוף העשור השתכללה סצנת להקות הקצב ואף זכתה למעט לגיטימציה, בעיקר לאחר מלחמת ששת הימים כאשר מוזיקאים מערביים החלו להגיע לישראל והשפעות מהפכת הפופ החלו לחלחל לתרבות המקומית. לפני המלחמה, הוקמה להקת על בארץ – שנקראה “החלונות הגבוהים” וכללה את אריק איינשטיין, ג’וזי כץ ושמוליק קראוס. את רוב שירי הלהקה כתבו משוררים כמו יורם טהרלב, חיים חפר ורחל לצד שני שירים מקוריים של איינשטיין, ואת הלחנים כתב קראוס. האלבום נחשב לאלבום הפופ העברי הראשון וכלל להיטים רבים, ביניהם “אינך יכולה”, שנחשב לאחד משירי הרוק הראשונים בארץ. הלהקה לא החזיקה מעמד זמן רב והתפרקה ב1968.
בתפר שבין שנות ה-60 וה- 70 החלה התעניינות ברוק מצד האמנים המצליחים של הממסד המוזיקלי ורבים מהם השתעשעו בהקלטת שירים בסגנון הרוק ובעבודה משותפת עם להקות הקצב. רן אלירן, יוצא הצמד “רן ונמה”, הקליט בשנת 1969 מספר שירים עם “זהר השביעי” של זהר לוי, אריק לביא השתמש בשירותי הגיטרה של יצחק קלפטר בשיר “שיר סתיו”, ודני בן-ישראל, לשעבר כוכב להקת פיקוד צפון הקליט אלבום רוק אוואנגרדי עם להקת “הבמה החשמלית”.
מי שעשה את הצעד המשמעותי ביותר לקראת אימוץ הרוק כאסתטיקה דומיננטית במוזיקה הישראלית היה אריק איינשטיין, שהיה זמר מוכר ואהוב במיינסטרים הישראלי ולפיכך בעל השפעה רבה עליו. בשנת 1969 הפך איינשטיין את הצ’רצ’ילים ללהקת הליווי הקבועה שלו בהופעות ואף הקליט איתם תקליט שנחשב בעיני רבים לאלבום הרוק העברי הראשון- פוזי (1969), בו הורגשו ההשפעות מחו”ל (בשירים כמו “היה לנו טוב היה לנו רע”) והגיטרות (“כשאת בוכה את לא יפה”). ב-1970 יזם המנצח נועם שריף קונצרט משותף של התזמורת הפילהרמונית הישראלית עם הצ’רצ’ילים, ועבודותיהם המשותפות עם אריק איינשטיין, אושיק לוי ואמנים נוספים מהזרם המרכזי בפופ הישראלי העניקו חותמת כשרות לסצנת הרוק אותה ייסדו.
פריצת הדרך המשמעותית ביותר של תקופה זו הייתה בשני תקליטים של איינשטיין במשותף עם שלום חנוך, “שבלול” (1970) ו”פלסטלינה” (1970), ובתקליט עם הצ’רצ’יל מיקי גבריאלוב “בדשא אצל אביגדור” (1971). תקליטים אלו נחשבים לפורצי דרך באופן שבו מיזגו לחנים ועיבודים של רוק עם טקסטים בעברית, והיו מהפכניים הן בתפיסה המוזיקלית הרעננה שהציגו והן במעבר שייצגו משירה לאומית מגוייסת כפי שהתבטאה בלהיטי הלהקות הצבאיות לשירים אישיים. אלבומים אלו היו למעשה הפעם הראשונה בה יצירת רוק ישראלית נעשתה על ידי אמן מיינסטרים והתקבלה כקונצנזוס ישראלי. אף על פי שהפופולריות הרבה של איינשטיין והתעניינותו בסגנונות מוזיקליים חדשים אפשרה את פריצת הרוק הוא עצמו לא המשיך ביצירה בכיוון זה וחזר למוזיקה הישראלית ה”רכה” והמוכרת.
שנות השבעים היוו את המפנה בסצנת הרוק הישראלי והפיכתו ממוזיקת שוליים לתרבות פופולרית, אף שתחילת התקופה התאפיינה דווקא ברוק מתקדם, שלא הצליחו להתקבל בקהל הישראלי. אחד האמנים הראשונים בתחום זה היה שלמה גרוניך, שבשנת 1971 הוציא את אלבומו למה לא סיפרת לי!?. האלבום, שהכיל קטעי רוק מתקדם והיה קשה לעיכול, לא זכה להצלחה. בשנת 1973 שיתף גרוניך פעולה עם מתי כספי בפרויקט משותף בשם “מאחורי הצלילים”, שאף הוא לא הצליח בקרב הקהל הישראלי.
בשנת 1971 הקימו יצחק קלפטר וזהר לוי את להקת אחרית הימים, יחד עם מירי אלוני אלי מגן וגבי שושן. הלהקה הזו נחשבת ללהקת הרוק הישראלית הראשונה, כיוון שבניגוד לניסיונות קודמים היא התבססה על טקסטים בעברית ועל מאפיינים ישראליים יותר. שני השירים הראשונים שיצאו לרדיו- “העץ הוא גבוה” ו”אין מקום לשניים על עמוד החשמל”- הפכו ללהיטים, אך מורכבותם המוזיקלית של שאר השירים לא התקבלה בקהל והמופע נכשל. כאשר יצא האלבום “אחרית הימים”, בסוף שנת 1972, הלהקה כבר התפרקה. עם זאת נחשבת אחרית הימים לציון דרך משמעותי בהתפתחות הרוק והמוזיקה הישראלית בכלל.
כישלונם של פרויקטים אלו ואחרים וההתפתחות הגוברת של הרוק בחו”ל הביאו לא מעט אמנים בתקופה זו לנסות את מזלם בהקלטות בחו”ל. שלום חנוך היגר ללונדון והקליט שם אלבום שלם, ודני סנדרסון ואלון אולארצ’יק ניסו אף הם את כוחם בעיר ביחד ובנפרד. שלמה ארצי פרסם מספר שירים באנגליה ובגרמניה ואף התארח במספר במות ואריאל זילבר פרסם שני שירים בצרפת. אף אחת מההקלטות הללו לא הגיעה לכדי הצלחה של ממש ובמהלך שנת 1973 חזרו האמנים לארץ, כל אחד בנפרד.
המפנה המשמעותי ברוק הישראלי חל בשנת 1973, כאשר קמה להקת כוורת. הלהקה הורכבה מיוצאי להקת הנח”ל דני סנדרסון, גידי גוב, אלון אולארצ’יק, אפרים שמיר ומאיר פניגשטיין, וכן הצטרפו אליה יוני רכטר ויצחק קלפטר. כוורת, שהתאפיינה בטקסטים הומוריסטיים, מערכונים ומוזיקה מלודית ועשירה זכתה להצלחה עצומה תוך זמן קצר. לראשונה בארץ הפכה להקת רוק לתופעה ציבורית רחבה שזוכה לצד הערכה לאיכותה המוזיקלית גם להצלחה מסחרית. אחד ההסברים שניתן להצלחה המפתיעה של להקת רוק לאחר מספר רב של ניסיונות שנכשלו היה מלחמת יום הכיפורים, שהתרחשה בשלבים המוקדמים של יצירת האלבום הראשון של כוורת. בעוד שלאחר מלחמת ששת הימים התבטא הניצחון בגל של שירי ארץ ישראל ושירים פטריוטיים, הביא משבר מלחמת יום כיפור לחיפוש אחר תגובות מתריסות, שהתבטאו בין השאר גם במוזיקת רוק. במקרה הפרטי של כוורת, התגייסותם של חבריה להופעות לחיילים עם התוכנית הראשונה של סיפורי פוגי תרמה להכרות ולאהדה של הקהל לשיריה בשלב הראשוני, שהתבטאה מאוחר יותר בהופעות ובמכירות התקליטים. כוורת הוציאה שלושה אלבומים, יצאה לסיבוב הופעות בחו”ל ואף נשלחה לאירוויזיון של שנת 1974, בצעד יוצא דופן שהצביע על הפופולריות הציבורית שלה מחד ועל ההכרה הממסדית בה מאידך. הלהקה התפרקה בשנת 1976, אך חבריה המשיכו להיות יוצרים בולטים ומשפיעים ברוק הישראלי לאורך השנים, בהרכבים וביצירות עצמאיות.
בניגוד לגישתה של כוורת שיצרה תוכנית המבוססת על מסורת הלהקות הצבאיות ושמה דגש על הומור ומערכונים, ניסו אחרים לשים דגש על הצד המוזיקלי ועל רוקנרול כגישה כוללת. בולטת בהקשר זה להקת תמוז בה היו חברים שלום חנוך, אריאל זילבר, יהודה עדר, מאיר ישראל ואיתן גדרון, שפעלה בין השנים 1974 ל- 1976 והוציאה את האלבום סוף עונת התפוזים, שכלל בעיקר הקלטות ישנות של חברי הלהקה ונחשב לאחד האלבומים הישראליים החשובים מתקופה זו. תמוז הציגה רוק קשוח יותר וניסתה לפנות אל הקהל באופן ישיר, אך התפרקה לבסוף על רקע מחלוקות בין חברי הלהקה.
מאפיין בולט של ההרכבים שפעלו בתקופה זו היה השפעתם של רוק מתקדם ג’אז ומוזיקה אתנית על יצירתם, שאמנם לא הביאה לפופולריות אך הביאו ליצירות מוזיקליות רבות חשיבות. ראשון מהרכבים אלו היה 14 אוקטבות, שכלל את יוני רכטר, אבנר קנר וזוהר לוי ושילב רוק מתקדם, ג’אז ופיוז’ן, ופעל בשנים 1974 – 1975. במקביל לו פעל ההרכב קצת אחרת, בו היו חברים שלמה גרוניך, שם טוב לוי ושלמה יידוב שנחשב לאחד ההרכבים החשובים בתחום זה. בשלב מאוחר יותר, בשנת 1977 הוקם ההרכב ששת, בו היו חברים יהודית רביץ, שם-טוב לוי, עדי רנרט, שמוליק בודגוב, שמוליק ארוך, ואיקי לוי. כל ההרכבים הללו הספיקו להוציא אלבום יחיד לפני שהתפרקו.
בתחום המוזיקה הפופולרית התבלטה להקת גזוז, בה היו חברים יוצאי כוורת דני סנדרסון וגידי גוב, מזי כהן ושישה נגנים נוספים, שפעלה בשנים 1978 – 1979. בדומה לכוורת התמקדה גזוז בשירים קלילים, הומוריסטיים ומלודיים והוציאה שני אלבומים שזכו להצלחה גדולה. בשנת 1980 פנו גוב וסנדרסון לרוק כבד יותר בלהקת דודה, אך השינוי לא התקבל בברכה על ידי הקהל והלהקה התפרקה לאחר צאת אלבומה הראשון. הרכב בסגנון שונה מעט היה צליל מכוון, בו השתתפו שלמה יידוב, שם-טוב לוי ויצחק קלפטר. הרכב זה כיוון גם הוא לתחום הרוק-פופ ופעל במהלך שנת 1979 בהצלחה יחסית.
בסוף שנות השבעים החלו יוצרים שפעלו במסגרת הלהקות לעבור ליצירה אישית ולהוציא אלבומים עצמאיים. בין אבני הדרך המשמעותיות ניתן למנות את האלבום רוצי שמוליק של אריאל זילבר שהוקלט במקביל לחברותו ב”תמוז” (1975); אדם בתוך עצמו של שלום חנוך שסימל את חזרתו לארץ ולמוזיקה בעברית (1977); גבר הולך לאיבוד של שלמה ארצי שהיה הראשון להצליח לאחר ארבעה אלבומים שנכשלו (1978); שירי חג ומועד ונופל של מאיר אריאל שהציג את סגנונו הייחודי כסינגר-סונגרייטר; ופלונטר של רמי פורטיס, שנחשב לפורץ דרך בזכות השפעת הפאנק הכבדה באלבום (1978). לצד חדירתו של הרוק המשיכה המוזיקה הישראלית של התקופה להיות מושפעת ממגוון סגנונות אחרים שהשתלבו ביצירה הצעירה של התקופה. נטייה לג’אז בולטת באלבומי בכורה כמו תקליט ראשון של גידי גוב (1978) והתכוונות של יוני רכטר (1979), השפעות של פופ ניכרות באלבומיהם של אריאל זילבר ויגאל בשן, צביקה פיק הושפע מהצלחתה של מוזיקת הדיסקו ודני ליטני שילב בין רוק לבלוז.
במה משמעותית ליוצרי הרוק אלו ואחרים היה פסטיבל נביעות 1978 שמלבד הקהל הרב שנכח בו אפשר לאמנים להדגיש יותר את הצד הרוקי בפעילתם ולערוך ניסיונות חדשים ישירות מול הקהל הצעיר. פסטיבל זה סימל את סוף שנות השבעים שתקופה בה הפך הרוק הישראלי ללגיטימי, אך עדיין היה מושפע במידה רבה מיצירות חיצוניות שטרם הבשילו לכדי יצירה מקורית ועצמאית.
בתחילת שנות השמונים המשיך הרוק הישראלי להתבטא בעיקר בלהקות רוק דומיננטיות. הראשונה מביניהן הייתה להקת תיסלם, שנוסדה בשנת 1980 ובה היו חברים דני בסן, יזהר אשדות, יאיר ניצני, יושי שדה, צוף פילוסוף וסמי אבזדרל. תיסלם אימצה לראשונה גינונים של להקת רוק כמו איפור ואפקטים תיאטרליים בהופעותיה והתקבלה בהתלהבות עצומה, בעיקר על ידי הקהל הצעיר. תיסלם התפרקה בשנת 1983 לאחר הוצאת שני אלבומים מצליחים, אך חזרה לפעול לפרקים בעשורים הבאים. במקביל לתיסלם פעלה להקת בנזין, שהוקמה בשנת 1982 ובה היו חברים יהודה פוליקר, בנג’ו קמחי, קיטש אמסלם ואלי חדד. פוליקר היה היוצר הדומיננטי בלהקה, שזכתה לפופולריות בציבור הישראלי עם צאת אלבומה הראשון, בעוד האלבום השני נכשל מבחינה מסחרית. הלהקה נקלעה לקשיים כלכליים ולמחלוקות פנימיות עד שבשנת 1985 פנה פוליקר לקריירת סולו מצליחה בעוד החברים האחרים עזבו את התחום המוזיקלי.
בשנת 1981 הוציא שלום חנוך את האלבום חתונה לבנה שנחשב לציון דרך משמעותי בקריירה של חנוך וברוק הישראלי בכלל, על אף שהיווה כישלון מסחרי. את האלבום הפיק לואי להב ששיווה לשירתו של חנוך גוון מחוספס ולמופע שליווה את האלבום סאונד מסיבי וקשה לעיכול, ואכן האלבום והמופע נכשלו ובאלבומו הבא פנה חנוך לסגנון רך יותר. בניגוד לאלבום הזה, האלבום האשה שאתי של דויד ברוזה משנת 1982 שאף אותו הפיק להב, זכה להצלחה חסרת תקדים בשוק הישראלי. האלבום, שכלל בעיקר שירים מתורגמים מספרדית, ביסס הן את מעמדו של ברוזה כזמר והן את מעמדו של להב כמפיק. בין אלבומי הרוק הבולטים הנוספים בתקופה זו ניתן למנות את גלגל מסתובב של שמוליק קראוס (1982), צמר גפן מתוק של שלמה גרוניך (1982) ודרך המשי של יהודית רביץ (1984).
בהמשך שנות השמונים חלה פריחה ברוק הישראלי במגוון רחב של יצירות וסגנונות ואמנים רבים פרצו באופן משמעותי לתודעת הקהל, ביניהם גם כאלה שנכשלו בכך לפני כן. את הפריצה המשמעותית ביותר עשה שלום חנוך באלבומו מחכים למשיח משנת 1985. שיר הנושא של האלבום שעסק במשבר הכלכלי של התקופה היה ללהיט, הופעותיו של חנוך זכו להצלחה עצומה וחנוך הפך לאחד מכוכבי הרוק החשובים והאהובים בארץ, לאחר שנים של ניסיונות וכישלונות.
פריצה בולטת נוספת משנת 1985 הייתה להקת משינה שהוציאה את אלבומה הראשון באותה שנה. בלהקה היו חברים יובל בנאי, שלומי ברכה, איגי דיין, אבנר חודורוב ומייקל בנסון והיא הייתה ללהקה הישראלית הראשונה שפעלה לאורך זמן. האלבום הראשון של משינה הצליח מסחרית וציבורית ועל אף תקופות של דעיכה יחסית הלהקה המשיכה להוציא מספר רב של אלבומים ולהיטים והפכה לסמל ישראלי אהוב.
בשנת 1987 הוציא אהוד בנאי יחד עם להקת הפליטים בה היו חברים יוסי אלפנט, גיל סמטנה, ז’אן ז’אק גולדברג ונועם זייד את אלבומו הראשון, אהוד בנאי והפליטים. האלבום נחשב למשמעותי ופורץ דרך הן מבחינת הטקסטים המחאתיים שכלל והן מבחינת השילוב של אלמנטים מוזיקליים מזרחיים במוזיקת הרוק, שני מאפיינים בולטים בהמשך עשייתו של בנאי. עוד התבלט בשנה זו המעבר של כוכבי רוק “מתונים” יחסית למוזיקת רוק כבדה ומחוספסת יותר, כפי שהתבטאה באלבום באה מאהבה של יהודית רביץ ובאלבום דרך ארץ של גידי גוב. המעבר של גוב ורביץ ממוזיקה ישראלית “רכה” לסגנון כבד יותר התקבל באהדה על ידי הקהל, והאלבומים יחד עם ההופעות שליוו אותם היו להצלחה.
בשנים הבאות יצאו מספר אלבומי רוק שהיו משמעותיים הן מבחינת סגנונם המוזיקלי והן מבחינת מקומם בקריירה של יוצריהם והציגו את המגוון הרחב שנוצר ברוק הישראלי. על האלבומים הבולטים של שנת 1988 נמנים אפר ואבק של יהודה פוליקר שעסק בחוויות הדור השני לשואה ושילב מאפיינים של מוזיקה יוונית, חום יולי אוגוסט של שלמה ארצי שעסק אף הוא בחלקו בנושאים חברתיים-לאומיים וכלל להיטים רבים והאלבום סיפורים מהקופסא של רמי פורטיס שהמשיך את סגנונו הייחודי של פורטיס ואת שיתוף הפעולה שלו עם ברי סחרוף. מהאלבומים של שנת 1989 מתבלטים אנטארקטיקה של קורין אלאל אותו הפיקה יהודית רביץ שהכניס את אלאל לתודעת הקהל הרחב, בדרך אל האושר של דני רובס שהיה המצליח ביותר שלו עד אז וקרוב של אהוד בנאי. אף חוה אלברשטיין שהייתה מזוהה עם סגנון מוזיקלי רך יותר הוציאה בשנה זו את האלבום לונדון שהכיל מאפיינים של מוזיקת רוק ותכני מחאה חריפים. הקשרים אקטואליים בלטו לא פעם בשיריו של הזמר והיוצר מאיר אריאל, שהתאפיין בשפה עשירה וייחודית והרבה לכתוב לאמנים אחרים.
לצד האמנים הוותיקים יצא בשנת 1989 אלבום הבכורה של להקת החברים של נטאשה, אותו יצרו חברי הלהקה ארקדי דוכין ומיכה שטרית והפיק יזהר אשדות. האלבום היה להצלחה גדולה על אף היות חברי הלהקה אנונימיים ונטולי אמצעים וסימן את הלהקה כמשמעותית בדור החדש של הרוק הישראלי, שביטאו את קול הפריפריה החברתית והעולים החדשים. לעומת הצלחה זו, אלבום הבכורה של להקת נושאי המגבעת משנת 1988 לא הגיע כמעט לתודעת הקהל הישראלי אך נחשב משמעותי כיצירת ניו וייב ישראלית חתרנית.
ברי סחרוף, כונה “נסיך הרוק הישראלי”
שנות התשעים התאפיינו בתחילתן בגל של פריחה מוזיקלית צעירה ברוק הישראלי, אך הסתיימו בהתפוגגות של רוב הניסיונות החדשים ובדעיכה של הרוק כסוגה מוזיקלית פופולרית.
ראשונת ההצלחות החדשות הייתה בשנת 1990 עם יציאת האלבום ?1900 של הצמד פורטיסחרוף, שהורכב מרמי פורטיס וברי סחרוף שהיו לאחר קריירה מצליחה בחו”ל במסגרת להקת מינימל קומפקט. בניגוד ליצירות קודמות של הצמד האלבום זכה להכרה רחבה, וביסס את מעמדם של הצמד כיוצרים חדשניים ומשמעותיים. בשנה שלאחר מכן עברו השניים להקליט בנפרד על אף שהמשיכו לשתף פעולה באלבומים הכל או כלום של סחרוף ולהתראות בחלומותי של פורטיס.
הצלחתם של פורטיס וסחרוף במעבר מהשוליים אל המיינסטרים דרבנה צעירים רבים להקים להקות רוק חדשות ולנסות כיוונים חדשים בתוך מסגרת הרוק. בתקופה הקצרה שבין השנים 1990 – 1994 קמו להקות בכמות שהייתה ונותרה חסרת תקדים בנוף המוזיקלי הישראלי. אבטיפוס, מופע הארנבות של ד”ר קספר, איפה הילד?, זקני צפת, היהודים, רוקפור, המכשפות, נקמת הטרקטור, מוניקה סקס וכרמלה גרוס ואגנר היו רק חלק מהלהקות הבולטות של שלב זה. הלהקות הצעירות התאפיינו בקו מוזיקלי קשוח שהדגיש את הגיטרות החשמליות והתופים ובשפה פשוטה יחסית שנגעה באופן ישיר בנושאים כמו יחסים וזהות מינית שנחשבו לטאבו עד אז.
פריצה צעירה משמעותית נוספת הייתה של אביב גפן עם אלבום הבכורה “זה רק אור הירח” ב1992. גילו הצעיר של גפן, עיסוקו בנושאים פוליטיים ואישיים כואבים והאלמנטים המחאתיים והפרובוקטיביים בשיריו ובהופעתו הפכו אותו לכוכב רוק בקנה מידה שלא נראה עד אז. מעריציו הצעירים, שכונו “ילדי אור הירח” חיקו את הופעתו ונהו אחריו כמייצג של הדור הישראלי החדש.
הכיוון המוזיקלי החדש הקרין גם על להקות ותיקות יותר, וכך למשל להקת משינה שהייתה לאחר הצלחה גדולה עם האלבום העמותה לחקר התמותה פנתה באלבום מפלצות התהילה של 1992 לסגנון מוזיקלי כבד יותר שכלל בין השאר אלמנטים של מטאל וגראנג’. החברים של נטאשה שהקדימו את הגל של תחילת העשור המשיכו את הקו החדשני שלהם באלבומים שינויים בהרגלי הצריחה (1991) ורדיו בלה בלה (1994).
במקביל ליוצרים החדשים המשיכו אמנים ותיקים להוציא אלבומים מצליחים שהניבו להיטים רבים, כדוגמת פחות אבל כואב של יהודה פוליקר (1990); אין עוד יום של גידי גוב שהיה המצליח ביותר שלו אי פעם (1991); בגילגול הזה של שלום חנוך (1991); השלישי של אהוד בנאי (1992); וירח של שלמה ארצי (1993) שפתח תקופת שיא בקריירה של ארצי. אמנים אלה, רובם ככולם, לא שינו את נטייתם לרוק רך ונעים יותר לאוזן.
סביב הלהקות הצעירות נוצרה סביבה שיצרה אשליה של סצנת רוק משמעותית ויציבה, דרך מפיקים כמו חיים שמש, מועדון הרוקסן שנתן מקום ליוצרים חדשים ופסטיבל ערד שהפך לפסטיבל רוק שמשך אליו צעירים רבים. אולם אשליה זו התפוגגה עם כאשר התברר שהקהל הישראלי אינו כוח קנייה משמעותי כדי להחזיק מספר כה רב של אמנים, ומאוחר יותר עם צירופם של מספר אירועים חברתיים ותרבותיים דרמטיים יחד שדחקו את מקום הרוק.
מבחינה מוזיקלית החלה חדירה של המוזיקה המזרחית לתוך הרוק, בעיקר עם הלהקות אתניX, כנסיית השכל וטיפקס. אתניקס שהוציאה את אלבום הבכורה שלה בשנת 1990 הייתה לאחת הלהקות המצליחות בארץ והוסיפה להוציא אלבומים מצליחים לכל אורך השנים הבאות כשהיא מחדירה את הפופ הים-תיכוני לקהל הרחב. כנסיית השכל שילבה בין ז’אנר מוזיקת גל חדש למוזיקה מזרחית וצברה בהדרגה פופולריות הגיעה לשיא עם אלבומה “כנסיית השכל” משנת 1999. מכיוון אחר חלחלו השפעות של מוזיקה אלקטרונית ליצירתם של אמנים כמו ברי סחרוף ואסף אמדורסקי בעוד מוזיקת טראנס הופכת לפופולרית במועדונים. הקמתו של ערוץ 2 המסחרי בשנת 1993 הייתה הראשונה לחולל שינוי תרבותי כשהעמידה במרכז התרבותי כוכבי טלוויזיה במקום כוכבים מוזיקליים ושינתה את מוקד ההתייחסות של הקהל. אולם עיקר ההשפעה נודעה לשני אירועים קשים בהרבה: אסון ערד בפסטיבל ערד ביולי 1995 בו נהרגו שלושה צעירים בכניסה להופעת הפרידה של משינה, ורצח רבין בחודש נובמבר של אותה שנה שחולל משבר עמוק בחברה הישראלית. האווירה הציבורית הקשה והמצב הביטחוני הרעוע גרמו להתנערות של הציבור הישראלי ממוזיקה מתריסה וכועסת לכיוון מנחם ומעודד יותר, ורבות מהלהקות חדלו לפעול.
בהמשך העשור נעשתה עיקר היצירה בתחום הרוק על ידי אמנים כשלום חנוך, אהוד בנאי, אביב גפן וברי סחרוף שצברו ניסיון קודם והצליחו להתברג במייניסטרים הישראלי, כמו גם יוצאי להקות שהתפרקו כיובל בנאי, מאור כהן ומיכה שטרית. לצד אמנים אלו אמנם המשיכו לפעול להקות כמו היהודים והזבובים, אך בעצימות נמוכה יחסית לתחילת העשור ולמעשה חל קיפאון כמעט מוחלט של יוצרים חדשים. יוצא דופן מבחינה זו היה אלבום הבכורה של אביתר בנאי משנת 1997 שנשא את שמו וזכה להצלחה עצומה אף על פי שעסק בנושאים קשים מבחינה רגשית כפרידה ויאוש.
ירידת הפופולריות של הרוק הישראלי שהחלה בעשור הקודם, אף התגברה בעשור הראשון של המאה ה-21, מסיבות דומות. המצב הביטחוני הקשה, ובפרט האינתיפאדה השנייה בתחילת העשור הביאו להעדפה ציבורית של מוזיקה קלילה יותר, והצלחתן של תוכניות ריאליטי מוזיקליות כגון כוכב נולד חיזקו נטייה זו. במרכז המוזיקה הישראלית של תקופה זו עומדים סגנונות הפופ והמוזיקה מזרחית, ורוב היוצרים הצעירים משתייכים אליהם. עם זאת, בניגוד לתקופות קודמות נחשב הרוק בעיני המבקרים והציבור כיצירה “גבוהה” יותר מהמוזיקה הפופולרית והתגברה ההערכה ליוצרים בתחום זה.
בתחילת העשור המשיכה להיות יצירת הרוק מועטת ומרוכזת בעיקר בידי יוצרים ותיקים, אך עם זאת הופיעו יוצרים חדשים שאף נתנו ביטוי לסגנונות והשפעות חדשות. בין היוצרים הצעירים הללו התבלט כבר בשנת 2000 שלומי שבן, שבאלבום הבכורה שלו ניכרה השפעה של רקעו הקלאסי וכן שפה הומוריסטית ועשירה, מה שזיכה אותו בהערכה רבה כמו גם בהצלחה מסחרית. יוצרת צעירה אחרת שהחלה את פעילותה בתקופה זו היא רונה קינן, שאלבומה הראשון יצא בשנת 2004, וזכתה לשבחים רבים ולקהל אוהד כיוצרת של רוק אישי ומקורי. באותה שנה יצא גם אלבום הבכורה של נעם רותם, סולן להקת הבריטפופ הישראלית קרח תשע שהתפרקה מספר שנים קודם לכן, שיצירתו מתאפיינת בדומיננטיות של גיטרות חשמליות ובטקסטים אישיים.