אהבה בת עשרים פלייבק קריוקי

39.00

נקה
קטגוריה:

תיאור

אהבה בת עשרים פלייבק קריוקי

לפי גרסת יוסי אזולאי

האזן לדוגמית פלייבק

האזן לדוגמית קריוקי/כתוביות

 


ז’אק ברל או בשמו המלא ז’אק רומן ז’ורז’ ברל (בצרפתית: Jacques Romain Georges Brel, להאזנה (מידע · עזרה);‏ 8 באפריל 1929 – 9 באוקטובר 1978) התבלט כזמר, פזמונאי ומלחין שאנסון מגדולי הזמר הצרפתי. השפעתו חצתה את גבולות השפה, ורבים משיריו תורגמו לשפות שונות, כולל עברית. ברל היה גם שחקן קולנוע ובמאי. לעתים הוא שר גם בהולנדית. מוצאו היה בלגי פלמי.
ברל נולד בסכארבק (Schaarbeek), שכונה ענייה בבריסל, בירת בלגיה, למשפחה בורגנית, בעלת מפעל לייצור קופסאות. הוריו היו ממוצא פלמי אך מתבוללים בתרבות הצרפתית. האב, רומן, היה במקור מסביבות איפר וגדל בסביבה דוברת צרפתית. גם האם, ליזט, שהייתה בת השכונה סכארבק, הייתה פרנקופונית. ז’אק ברל עצמו לא שלט בצורה טובה בהולנדית ושפה זו הייתה המקצוע שבו קיבל את הציונים הגרועים ביותר בבית הספר. בצעירותו, היה אורח חייו של ברל רגיל לבני חוגו – הוא נישא בגיל צעיר וקיבל תפקיד ניהולי במפעל המשפחתי. כתחביב נהג לשיר בבתי קפה ובברים. אולם ברל פרש מהמפעל המשפחתי בתחילת שנות ה-50 ועבר לפריז.
בפריז הוא כתב מוזיקה והופיע בקברטים ובאולמות העיר. הוא העניק ממד דרמטי לשיריו, והתפרסם. בשנת 1956 ערך סיבוב הופעות באירופה והקליט את השיר “Quand on n’a que l’amour” (“כאשר אין דבר מלבד האהבה” – בגרסה העברית: “אם נדע לאהוב”) שביצר את מעמדו כאמן חשוב.
בשנת 1973 פרש לפולינזיה הצרפתית. משם שב בשנת 1977 לפריז, אז הקליט את תקליטו האחרון רק כדי לסייע לחברו בעל חברת ההקלטות שנקלע לקשיים כלכליים. התקליט מבטא אווירה של פולינזיה והשיר המרכזי שלו מוקדש לאיי מרקיז.
ברל, שהיה מעשן כבד, מת מסיבוכים של סרטן הריאות ב-9 באוקטובר 1978 ונקבר בבית הקברות באטונה (Atouna), באי “היבה אוא” (Hiva oa) השייך לקבוצת איי מרקיז שבפולינזיה הצרפתית, במרחק קצר מקברו של הצייר פול גוגן. אהבה בת עשרים פלייבק קריוקי
על אף שצרפת הייתה הערש הרוחני שלו, תמיד הדגיש את היותו בראש ובראשונה פלמי, הן בראיונות שהעניק והן ברבים משיריו. השיר “Marieke”, לדוגמה, הוא שיר געגועים לנערה פלמית ולמולדתו פלנדריה, מושר בתערובת של שתי השפות. בשיריו הוא מבטא לעתים קרובות געגועים ואהבה כלפי פלנדריה וכלפי בלגיה – כמו בשירים “Il neige sur Liège”,‏ (“שלג יורד על לייז'”), “Le plat pays”, (“ארץ המישור”), ‏ “Bruxelles”, (“בריסל”),‏ “Mon père disait” (“אבי נהג לומר”), ועוד – על נופיה, אווירתה, אנשיה ורוח הצפון הנושבת בה. למרות הזהות הפלמית-בלגית הברורה שלו ברל מתנגד ללאומנות והבדלנות הפלמית, התנגדות זאת באה לידי ביטוי באופן אירוני וקומי בשיר “Les Flamandes” (“הפלמיות”) שבו הוא דורש מהלאומנים הפלמים – שהם נאצים בזמן המלחמות וקתולים ביניהן – לעולם לא להכריח את ילדיו לנבוח בפלמית. אהבה בת עשרים פלייבק קריוקי
הוא נודע בעיקר בשירים ובלחנים שכתב וביצע ובאיכותם מלאי ההבעה אך שלח את ידו גם בבימוי ובמשחק. ברל כתב על נושאים שונים ומגוונים: אהבה, חברה ועניינים שברוח. בשירתו עולה נימה סוציאליסטית, המתבטאת בעיקר בלגלוג על הבורגנים, צביעותם ומוסכמותיהם החברתיות (כך למשל בשירים כגון “Les Bonbons” (“הסוכריות”), “Les Jardins du Casino” (“גני הקזינו”), ו-“Les Bourgeois” (“הבורגנים”)). בולטת בשיריו הרגשת האמפתיה כלפי החלשים שבחברה, אך בניגוד לאמנים אחרים בזמנו, שהדגישו את אומללותם של חלשים “אפנתיים” (פועלים, נשים, שחורים וכדומה), ברל היה קשוב למועקתם ולפגיעותם של חלשים שאינם שייכים למגזרים מוגדרים בחברה: הזקנים, השיכורים, המכוערים, ועוד. כך, למשל, אחד משיריו האחרונים, “Voir Un Ami Pleurer” (“לראות חבר בוכה”) מדגיש לא את מצוקתו של האדם הסובל, אלא דווקא את הקושי של חברו הרואה אותו בסבלו. בשיר זה הוא מדבר גם על “האלגנטיות שבהיות כושי ועל האומץ שבהיות יהודי”. על אף נטייתו האגליטרית, את הנשים תפס בדרך כלל כנמצאות בצד הפוגע ולא בצד הנפגע של המשחק החברתי.
יצירתו איננה מוגבלת לסגנון יחיד והוא שלח את ידו בכתיבה משעשעת – תדיר כזו המשלבת ביקורת חברתית אירונית – כמו גם בכתיבה לירית-סנטימנטלית. חדשנותו של ברל בשימוש במילים) ובדימויים חזותיים ורבי משמעות יוצרת רושם עז ויחד עם זאת מאופיין בפשטות. ברל נודע גם במטפורות המפתיעות שלו, כגון בשיר “Je suis un soir d’été” (“אני ערב קיץ”) בו הוא מתאר את המראות שנגלים בפני ערב היורד על העיר לייז’ – מנקודת מבטו של הערב. בשירו “La Ville S’endormait” (“העיר נרדמה”) – אחד משיריו האחרונים והרגישים ביותר – תיאר עיר שהחשכה יורדת עליה מנקודת מבטו של נווד המגיע אליה עם סוסו העייף; גם שיר זה עשיר בדימויים עזים. אהבה בת עשרים פלייבק קריוקי
גם בתחום ההלחנה התפרס על שלל סגנונות וכתב לחנים קצביים כמו גם לחנים נוגים, טקסיים וחגיגיים. סימן היכר של רבים משיריו, הוא התחלה נוגה ואיטית, וסיום עוצמתי עד כדי אקסטזה. כך למשל, בשירים: “Amsterdam”,‏ “Les Prenoms de Paris” (שמותיה של פאריס),‏ “La Valse a Mille Temps” (“הוולס בעל אלף המקצבים”),‏ “Le Diable (Ça va)‎” (“השטן”),‏ “Quand on n’a que l’amour” (“כאשר אין לנו דבר זולת האהבה”). הלחנים שלו לעתים קרובות עשירים ורבי דמיון, והוא נוקט בהם באמצעים מפתיעים ולא שגרתיים, הלקוחים לעתים מעולם המוזיקה הקלאסית. כך, למשל, השיר “ז’ורס” כתוב מראשיתו ועד סופו על נקודת עוגב הרמונית, ואילו השיר “Ces gens-là” (“אלה שם”) מבוסס על מוטיב יחיד בן שני אקורדים, המשך של מסורת מוזיקלית ארוכה של כתיבה כזו מאז הבארוק המוקדם. לעומת זאת, שירו “La Chanson des Vieux Amants” (“שיר האוהבים הזקנים”; אותו הלחין ביחד עם ז’ראר ז’ואנסט) מתאפיין בסנטימנטליות יתר (“קיטש”) מן הסוג הרומנטי הקיצוני ביותר. ראוי להדגיש, עם זאת, כי מרבית שיריו של ברל לא הולחנו על ידיו.
בין שיריו המפורסמים ביותר נמנים “Ne Me Quitte Pas” (“אל תעזבי אותי”),‏ “Amsterdam”,‏ (“אמסטרדם”),”Les bonbons” (“הסוכריות”) ועוד. השיר “Ne Me Quitte Pas” זכה לאין ספור ביצועים ותורגם לשפות רבות. התרגום לעברית הופיע והתפרסם במיוחד תחת השם “אל תלכי מכאן” בתרגומה של נעמי שמר וביצועו של יוסי בנאי, אך קיימות גם גרסאות עבריות נוספות ומבצעים נוספים לשיר. אהבה בת עשרים פלייבק קריוקי
עוד בחייו הוערך ברל כמשורר לכל דבר, וראש המפלגה הסוציאליסטית של צרפת (ולימים נשיאה) פרנסואה מיטראן ניתח את שירתו בתוכנית טלוויזיה פופולרית כיצירה פואטית לכל דבר. לאחר מותו זכתה שירתו להערכה רבה עוד יותר, תורגמה ללשונות רבות וזכתה לניתוחים ספרותיים מגוונים – וזאת למרות העובדה שמבחינת הסגנון והמבנה שלה היא כתובה ברוח “מיושנת” לתקופה שבה היא נכתבה (בדרך כלל עם חרוז ומשקל) ולמרות העובדה שנכתבה במקורה לצורך הופעות פופולריות. מבקרים רבים סבורים כי כשרונו האקספרסיבי של ברל ורגישותו עושים אותו לאחד המשוררים הצרפתיים הגדולים במאה העשרים. גם בצרפת, שבה יש כבוד ונוסטלגיה כלפי רבים מזמרי העבר, ברל נחשב ליוצר יוצא דופן ובעל תרומה תרבותית עמוקה, ולא לזמר גרידא. אהבה בת עשרים פלייבק קריוקי
הפזמון יכול להיות כל קטע בשיר, בעל אופי מוזיקלי, קצבי, קולי, או כפי שהוא בדרך כלל, שילוב של כל אלה, אשר נקלט בקלות על ידי המאזין ואשר עוזר לשיר להתבלט. מגוון העקרונות של הפקה הנחשבת לטובה בפופ הם נרחבים ולכן, כאשר האדם העומד מאחורי המוזיקה הוא כותב, או מפיק, או מעבד מוכשר, אזי, כמעט מובטח כי התוצאה הסופית תהיה מבוססת על מספר רעיונות מוזיקליים החוזרים על עצמם כדי לגרות את אוזנו ואת עניינו של המאזין.
טכניקות ההפקה של מוזיקת הפופ עוקבות מקרוב אחרי האופנות המוזיקליות השולטות. בדרך כלל, ז’אנרי משנה של מוזיקה חתרנית שאינה מוזיקת הזרם המרכזי של הפופ, הם בעלי ההשפעה העיקרית על ההפקה של הזרם המרכזי של הפופ. המפיקים המבוקשים ביותר היום, הם לעתים, מוזיקאים הנמצאים בחזית של המוזיקה החדשנית ביותר. אצל בריטני ספירס, כריסטינה אגילרה, ריהאנה, קייטי פרי, ביונסה ואמני פופ מפורסמים אחרים בשנים האחרונות, ישנן השפעות חזקות של ראפ והיפ הופ ורית’ם אנד בלוז. ההשפעה שהיא קצת יותר חדשנית כיום היא ההופעה המחודשת של הסינתסייזרים. אני איתך אברהם טל פלייבק
ברוב המקרים במוזיקת הפופ, מפיק התקליטים הוא דמות מרכזית בתהליך היצירה. הוא זה שבוחר את השירים וגם זה שקובע את הסאונד ואת אופי המוזיקה.
סוג ייחודי של מוזיקת הפופ הם השירים אשר מכונים “בלדות האהבה”. אלו הם שירים בעלי קצב איטי אשר מילותיהם מאופיינות ברגשנות ותכניהם נסובים סביב הנושא הרומנטי באהבה. אהבה בת עשרים פלייבק קריוקי
בדרך כלל, המוזיקה נגישה מיידית לכל מי שנוטה להשתתף בתרבות זו, גם אם הוא טירון מוזיקלי. מוזיקת פופ מוצלחת, שלרוב נמדדת במונחים של הצלחה מסחרית, מבוצעת בדרך כלל על ידי מבצעים צעירים, כריזמטיים, מושכים, לבושים בצורה אופנתית ואשר מסוגלים לרקוד היטב. כותבי השירים והמעבדים נשארים לרוב עלומי שם לקהל הרחב.
ראשיתה של מוזיקת הפופ היא בשנות ה-60 של המאה ה-20, מעט אחרי מהפכת הרוק אנד רול בעשור הקודם. בעוד להקות הרוק שקמו החל משנות השישים ואילך התיימרו ליצור יצירה בעלת ערך אמנותי, יוצרי הפופ של שנות השישים אמנם התרחקו בהדרגה מהצליל המקורי של הרוק אנד רול, אך נותרו נאמנים לשאיפה ליצור מוזיקה קלילה וקליטה הפונה אל הקהל הרחב.
בסוף שנות ה-80 של המאה ה-20 ניסה המפיק פרנק פריאן ליצור מופע בו המבצעים נמצאים בחזית הבמה ומבצעים תנועות בשפתיהם כאילו הם שרים, אך למעשה הקול הוא הקלטת קולם של זמרים אחרים (“תזמורת בצורת”). לתוצאה קראו מילי ונילי והיא הצליחה מסחרית עד אשר נתגלתה התרמית והתברר כי לצמד המופיעים אין שום קשר להפקה המוזיקלית. כיום, חלק מכוכבי מוזיקת הפופ עדיין משתמשים ב”פלייבקים” אך בכאלה שהוקלטו על ידם באולפן מראש. אותם כוכבים מסבירים זאת בכך שמטרתם היא לא לכסות על כישורי שירה ירודים, אלא לשמור על טיב הביצוע למרות שקשה מאוד לבצע את השיר תוך כדי הריקוד האינטנסיבי הנפוץ במוזיקת הפופ. מבקרי תופעה זו טוענים לעומתם, כי בהופעה חיה יצירת המוזיקה החיה (מושרת, מנוגנת או שתיהן יחד) היא לב העניין וצריכה לקבל קדימות על פני דברים הנחשבים בעיניהם למשניים כמו ריקוד והופעה תיאטרלית. אהבה בת עשרים פלייבק קריוקי
רבים מבקרים את המסחור של מוזיקת הפופ, ואת הנטייה, הקיימת לטענתם, לראות את רווחי חברות התקליטים, כשיקול בלעדי המתגבר על השיקולים האמנותיים. הטענה היא כי חברות התקליטים בוחרות מבצעים צעירים ונאים ללא קשר ליכולתם המוזיקלית ומשווקות אותם בכל ערוצי השיווק למטרת מכירת מוצר מוזיקלי רקיד שקהל היעד שלו הוא ילדים לפני או בתחילת גיל הנעורים. סגנון פופ זה מכונה בלעג “טין פופ” (Teen Pop, בתרגום חופשי: “פופ לבני נוער”).
תדמיתם של כוכבי הפופ נחשבת לעתים כחשובה יותר מהמוזיקה אותה הם יוצרים. עקב כך, כוכבי פופ ומנהליהם עושים מאמצים גדולים כדי להקרין את הדימוי המבוקש על ידם דרך ביגוד, קליפים המוקרנים בטלוויזיה, חדירה לידיעות באמצעי התקשורת הפופולריים ובאמצעים דומים נוספים. ואמנם, אמני ולהקות פופ רבים, מתוכננים ונבנים מראש על פי השאיפה להשיג דימוי מסוים. אהבה בת עשרים פלייבק קריוקי
רידת הפופולריות של הרוק הישראלי שהחלה בעשור הקודם, אף התגברה בעשור הראשון של המאה ה-21, מסיבות דומות. המצב הביטחוני הקשה, ובפרט האינתיפאדה השנייה בתחילת העשור הביאו להעדפה ציבורית של מוזיקה קלילה יותר, והצלחתן של תוכניות ריאליטי מוזיקליות כגון כוכב נולד חיזקו נטייה זו. במרכז המוזיקה הישראלית של תקופה זו עומדים סגנונות הפופ והמוזיקה מזרחית, ורוב היוצרים הצעירים משתייכים אליהם. עם זאת, בניגוד לתקופות קודמות נחשב הרוק בעיני המבקרים והציבור כיצירה “גבוהה” יותר מהמוזיקה הפופולרית והתגברה ההערכה ליוצרים בתחום זה.
בתחילת העשור המשיכה להיות יצירת הרוק מועטת ומרוכזת בעיקר בידי יוצרים ותיקים, אך עם זאת הופיעו יוצרים חדשים שאף נתנו ביטוי לסגנונות והשפעות חדשות. בין היוצרים הצעירים הללו התבלט כבר בשנת 2000 שלומי שבן, שבאלבום הבכורה שלו ניכרה השפעה של רקעו הקלאסי וכן שפה הומוריסטית ועשירה, מה שזיכה אותו בהערכה רבה כמו גם בהצלחה מסחרית. יוצרת צעירה אחרת שהחלה את פעילותה בתקופה זו היא רונה קינן, שאלבומה הראשון יצא בשנת 2004, וזכתה לשבחים רבים ולקהל אוהד כיוצרת של רוק אישי ומקורי. באותה שנה יצא גם אלבום הבכורה של נעם רותם, סולן להקת הבריטפופ הישראלית קרח תשע שהתפרקה מספר שנים קודם לכן, שיצירתו מתאפיינת בדומיננטיות של גיטרות חשמליות ובטקסטים אישיים. אהבה בת עשרים פלייבק קריוקי
שילובה של מוזיקה מזרחית במוזיקת הרוק שהחל בעשור הקודם עם להקות כדוגמת כנסיית השכל ואתניקס המשיך לבלוט ביצירתן של להקות אלה ואחרים. בייחוד התבלטה להקת אלג’יר שהוציאה בשנת 2004 את האלבום “מנועים קדימה” ששילב מוטיבים של מוזיקה מזרחית, מוזיקה אתנית ומוזיקה מסורתית וזכה לשבחים רבים. לאחר התפרקות הלהקה המשיכו חבריה אביב גדג’ וגבריאל בלחסן בפעילות עצמאית. יוצר בולט נוסף בתחום זה הוא דודו טסה שאלבומיו זכו להצלחה בקהל, ואף הוציא את האלבום “דודו טסה והכוויתים” בו שילב מוזיקה עיראקית ושירה בערבית. אהבה בת עשרים פלייבק קריוקי
לאחר שבמשך שנים רבות נעשתה רובה המוחלט של יצירת הרוק הישראלי בשפה העברית, החלו בתקופה זו אמנים צעירים רבים ליצור באנגלית, ועל אף שהדבר הגביל את קהל היעד שלהם קיבל יצירתם לגיטימציה שלא הייתה קיימת לפני כן. שי נובלמן הוציא בשנת 2001 את How To Be Shy עם הצליל הבריטי פסיכדלי של שנות השישים, שזכה להצלחה בינלאומית, ופתח את הדלת לרבים אחרים שהגיעו אחריו. בולט במיוחד בהקשר זה הזמר והיוצר אסף אבידן, שיחד עם להקת המוג’וז זכה להצלחה עצומה בארץ ובחו”ל. עוד פועלים באנגלית תמר אייזנמן, המערבת גם פאנק ובלוז, גבע אלון המושפע גם מפולק, להקת הפאנק יוסלס איי.די וכן אמנים אחרים המשתייכים לסצנת האינדי-רוק הישראלית. אהבה בת עשרים פלייבק קריוקי
החל מאמצע העשור ניכרה בתווך שבין הרוק לפופ תופעה של יצירה מוזיקלית רכה ושקטה יחסית הכוללת לרוב טקסטים אישיים ורגשניים. תופעה זו נוצרה בקרב חבורה של זמרים צעירים כדוגמת יוני בלוך, אפרת גוש, דניאל סלומון, אריק ברמן ואחרים שנחלו הצלחה רבה בקרב הקהל הרחב.
בניגוד לעשור הקודם חלה בתקופה זו ירידה משמעותית בכמות הלהקות הפעילות, כשלצד להקות ותיקות כדוגמת מוניקה סקס, כנסיית השכל והיהודים שהמשיכו את פעילותן, קמו מספר מועט של להקות חדשות שנטה לכיוונים מוזיקליים רכים וקליטים יותר. דוגמאות אופייניות הן הלהקות סינרגיה, שהחלה את פעילותה בשנת 2002, בית הבובות, החל משנת 2005 והפיל הכחול החל מ2007 שיצרו רוק מלודי ונוח לעיכול שאכן התקבל בהצלחה בציבור הרחב. הלהקות שייגעצ, שפעלה החל משנת 2001 ומרסדס בנד שאלבומה הראשון יצא בשנת 2004 התאפיינו בפאנק רוק. לעומת להקות אלו פעלו שתי להקות אחרות שיצרו רוק קשוח ואף טקסטים מחאתיים חריפים, מה שהקנה להם קהל אוהדים מצומצם למדי אך הערכה רבה על יצירתם המוזיקלית- להקת הג’ירפות, שפעלה בהרכבים שונים החל משנות התשעים אך התבלטה החל מתחילת שנות האלפיים עם האלבומים משוחח עם כיסא וגג, ולהקת הבילויים, שהוציאה את אלבום הבכורה שלה בשנת 2003. בנוסף התאחדו בתקופה זו מספר להקות שהתפרקו מספר שנים קודם לכן, בהן משינה, איפה הילד? ומופע הארנבות של ד”ר קספר, שחזרו להופיע וכן להוציא אלבומים חדשים.
תופעה נוספת של סוף העשור הראשון של המאה ה-21 היא פריחה של שימוש בטקסטים יהודיים, מהתנ”ך, הפיוטים ועוד בקרב מוזיקאים ישראליים בכלל ויוצרי רוק בפרט. תחילתה של תופעה זו הייתה בעלייתה של מוזיקה יהודית מקורית ופריצתם של יוצרי רוק דתיים חדשים, תחילה בתוך הציבור הדתי לאומי ומאוחר יותר גם בקרב הקהל הרחב. בין הזמרים הבולטים נמנים עדי רן, שהחל את פעילותו עוד בשנות התשעים; אודי דוידי, שאלבומו הראשון יצא ב2004 וזכה לפופולריות רבה בקהל הדתי הצעיר; וארז לב ארי עם האלבום שמחת הפרטים הקטנים שהכיל מאפיינם של מוזיקה אתנית ומוזיקת נשמה. תופעה זו השתלבה בחזרתם בתשובה של אמני רוק ישראליים בולטים שהוציאו אלבומי פיוטים וכן אלבומים מקוריים ברוח זו, ביניהם שמע קולי של מאיר בנאי; שיר חדש ורסיסי לילה של אהוד בנאי; לילה כיום יאיר של אביתר בנאי; ואבן גבירול, אדומי השפתות ואתה נמצא כאן של ברי סחרוף. אהבה בת עשרים פלייבק קריוקי
על אף הצטמצמות יצירת הרוק החדשה המשיכו רוב אמני הרוק הוותיקים להוציא אלבומים מצליחים תוך שהם שומרים על סגנונם הייחודי ואף מחפשים כיוונים מוזיקליים חדשים. בין האלבומים הבולטים בעשור זה ניתן למצוא את האחר ואתה נמצא כאן של ברי סחרוף; ענה לי של אהוד בנאי; קונגו בלו ולא יפריד דבר של דני סנדרסון; עיר קטנה של יהודית רביץ; כל דבר מזכיר לי של יהודה פוליקר; שפויים ואושר אקספרס של שלמה ארצי; והחבר אני של רמי פורטיס.
מקלט 18 במופע “מחוה לאריק איינשטיין” בחמדת ימים אהבה בת עשרים פלייבק קריוקי
לצד יצירת הרוק הפופולרי מתקיימת בישראל סצנת אינדי רוק משמעותית, שהתפתחה בעיקר במאה ה-21 עם דחיקת הרוק מהמיינסטרים המוזיקלי ועליית כוחה של רשת האינטרנט, וכוללת יוצרים והרכבים רבים ומגוונים. בדומה לסגנונות מוזיקליים אחרים הפועלים תחת הכותרת אינדי מתאפיינת גם יצירת הרוק המחתרתי הישראלי בקו טקסטואלי חריג ובסאונד שונה מהמיינסטרים, המקשה על התקבלותה בקהל הרחב. יוצרים אלו לרוב פועלים שלא במסגרת חברת תקליטים ונשענים על תמיכת הקהל הפועל למענם במדיות שונות, בעיקר דרך בלוגים, רשתות חברתיות ופרויקטים לגיוס כספים. מרכז סצנה זו הוא בתל אביב, במועדונים דוגמת תמונע ו”לבונטין 7″, בתחנות רדיו כמו 88FM או קול הקמפוס, וכן בפסטיבלים ייעודיים דוגמת פסטיבל יערות מנשה והאינדינגב.
על אף המרחק מהעין הציבורית, היו אמנים לא מעטים שפרצו את גבולות הסצנה וזכו להצלחה בקהל הרחב, כדוגמת רונה קינן, תמר אייזנמן ואסף אבידן שאף זכה להצלחה נרחבת בחו”ל. עם זאת יוצרים רבים רואים ביצירה המחתרתית ערך בפני עצמו בשל החופש האמנותי והעצמאות שהיא מאפשרת.
בין היוצרים הבולטים ניתן למנות את שלום גד שהוציא אלבומים רבים החל משנת 1996 ובהם טרילוגיית “המצב”, שלושה אלבומים העוסקים בפנים שונות של החברה הישראלית; רם אוריון שפעל במסגרת הלהקות נושאי המגבעת, הפה והטלפיים ועוד ועבר ליצירת סולו; שי נובלמן שזכה להצלחה בארץ ומעבר לים עם אלבומיו בשפה האנגלית ועבר אחר כך ליצירה בשפה העברית. וכן אמנים רבים נוספים בהם יובל גורביץ’, יהוא ירון, אבי בללי, אביב גדג’ ואורי קליאן. בסצנה זו פועלות גם מספר רב של להקות צעירות, בהן ששרות בעברית כדוגמת נערות ריינס, דפנה והעוגיות ומריונטה סול לצד להקות הפועלות באנגלית כדוגמת הקולקטיב ואלקטרה.
מבחינה סגנונית קיים גם בסצנה זו מגוון רחב, החל מיוצרים כדוגמת אלון עדר החוזרים לרוק המתקדם של שנות ה-70, דרך מוזיקת המחאה של קוואמי והבילויים, פאנק רוק של כל החתיכים אצלי וכלה בפולק רוק באנגלית של עמית ארז וגבע אלון. בנוסף, מאז שנות השמונים הייתה בישראל סצנה מחתרתית פעילה של אמנים אלטרנטיביים שניגנו דת’ מטאל, דום מטאל ובלאק מטאל. להקות המטאל הישראליות הידועות ביותר הן סיילם ואורפנד לנד המשלבות מטאל ואלמנטים מזרחיים עם מילים המתמקדות בנושאים ישראליים ויהודיים, ולהקת הבלאק מטאל מלכאש. המיזוג בין מוזיקה יהודית מזרחית ומטאל נקרא “מטאל אוריינטלי” והוא מזוהה בעולם עם סצנת המטאל הישראלית. בתחום המטאל הפופולרי יותר (הארד רוק) בולטים קרוספייר, לאוד נ’ קלייר וריח מטאל. מחוזקים לעולם פלייבק קריוקי
רבים משירי המחאה לאורך השנים התייחסו למצב הפוליטי-ביטחוני ובפרט למלחמות ישראל, כמו גם לסכסוך הישראלי-פלסטיני כשלא פעם רגישותו הרבה של הנושא הביא לפסילתם משידור. ראשון משירי המחאה בנושא זה ברוק הישראלי היה השיר “חייל של שוקולד” שכתב חנוך לוין לשלישיית החלונות הגבוהים בתחילת 1967 ונפסל לשידור לאור הרגישות הציבורית ביחס לחללי צה”ל. באותה שנה, לאחר מלחמת ששת הימים, הוציא מאיר אריאל את אלבום הבכורה שלו ובו השיר ירושלים של ברזל שנכתב כפרפרזה על השיר ירושלים של זהב, ובניגוד אליו עסק בצידה השלילי של המלחמה. אהבה בת עשרים פלייבק קריוקי
לאחר מלחמת יום כיפור ועם פריצת הרוק הישראלי למרכז הבמה הפכה הביקורת ממוקדת יותר. את הצעד הראשון עשתה להקת כוורת בשירה “נתתי לה חיי” שייצג את ישראל באירוויזיון 1974 ותחת מסווה של שיר אהבה קליל כלל מחאה כנגד ראש הממשלה דאז גולדה מאיר ובעד הקמת מדינה פלסטינית, שלא הובחנה על ידי הציבור הישראלי של זמנו. למלחמת לבנון הראשונה בשנת 1982 התייחסו שירים שמחו על הפער בין החיילים הלוחמים בלבנון לבין האזרחים השלווים כביכול, ביניהם “חצבים פורחים” של להקת תיסלם ו”התותח מצלצל פעמיים” ו”רכבת לילה לקהיר” של להקת משינה. האינתיפאדה הראשונה בסוף שנות השמונים גררה אחריה שירי מחאה רבים, ובתחום הרוק בלטו במיוחד האלבום מחכים למשיח של שלום חנוך עם שירים כדוגמת “לא עוצר באדום”, ולונדון של חוה אלברשטיין ובו שירים כדוגמת “לונדון” העוסק בירידה מהארץ ו”חד גדיא” שתיאר את מחיר הדמים של השליטה הישראלית ביהודה ושומרון ונאסר אף הוא לשידור.
העיסוק בנושאי מלחמה ושלום בשנות התשעים בלט בשיריו של אביב גפן שהרבה לעסוק בנושאי מלחמה, שלום והגיוס לצבא ומאוחר יותר ברצח רבין. להקת אתניקס אף היא התייחסה למצב הביטחוני ולשאיפה לשלום, כשהמפורסם משירים אלו הוא השיר “תותים”. ב-1998 בלטה גם להקת הרוק הרך בג”ץ, שאלבומה “כשאלוהים הלך לישון” כלל שירים שמחו על היהדות, אלוהים, מעשי צה”ל בשטחים והתרבות הישראלית בכלל, ועורר סערה רבה (על עטיפת האלבום נכתב ש”ההאזנה לאלבום מזיקה לבריאות” – כלומר, שהשילוב של השירים המלודיים יחד עם מילותיהם המחאתיות יעורר אנטגוניזם).
בתחילת שנות האלפיים התבלטה להקת הבילויים שהרבתה לבקר בשיריה את החברה הישראלית, בין השאר ביחס למילטריזם ולמחיר המלחמות ואף הוציאה שיר בשם “שאול מופז” על שם הרמטכ”ל של אותה תקופה. בשנת 2012 הוציא יזהר אשדות את השיר עניין של הרגל שמתח ביקורת על השפעת שליטת צה”ל ביהודה ושומרון על החיילים ונפסל לשידור בגלי צה”ל תוך שהוא מעורר מחלוקת ציבורית רחבה.
מול עמדתם השמאלית של רוב האמנים היו גם דוגמאות לעמדה ימנית, שבולטת בהן תמיכתו של אריאל זילבר במחאה נגד תוכנית ההתנתקות, שפרסם מספר שירים שתמכו במאבק ובמתיישבים. אני איתך אברהם טל פלייבק
השסע העדתי בישראל התבטא אף הוא ברוק הישראלי, כשבולט בהקשר זה האלבום אהוד בנאי והפליטים משנת 1987, בשיר “עבודה שחורה” ביחס לעולים מאתיופיה. האלבום כלל שירי מחאה נוספים ונחשב לאבן דרך במוזיקה הישראלית גם מבחינה זו ואהוד בנאי עצמו הרבה לעסוק בנושאים הקשורים למצב החברתי בארץ בהמשך דרכו. מחאה ביחס לקשיי החיים בפריפריה הישראלית בלטה בעיקר בשיריה של להקת טיפקס, שחבריה היו תושבי שדרות, כמו גם בשירים שונים של להקת אתניקס. אהבה בת עשרים פלייבק קריוקי
בנוסף לסוגיות הייחודיות לחברה הישראלית עסקו יוצרים רבים בביקורת על מאפייני החברה המודרנית. להקת תיסלם בשירה “פרצופה של המדינה” יצאה כנגד התרבות הפוליטית בישראל ובשיר “ככלות הקול והתמונה” ביקרה את תופעת הידוענים. ביקורת על החברה המודרנית ותרבות הצריכה היא קו בולט באלבום רדיו בלה בלה של להקת החברים של נטאשה, באלבום קונספט העוסק בחייו של אדם בעולם המודרני. קו דומה אך קודר יותר קיים באלבום רישומי פחם של מאיר אריאל משנת 1995 העוסק בהתמודדותו של האדם בעידן הקפיטליזם והטכנולוגיה. ברי סחרוף הרבה לבטא ביקורת חברתית מעין זו ביצירתו שבלטה באלבומו האחר שנת 2001. אביב גדג’, באלבומו ילדים של מהגרים משנת 2013, ביטא ביקורת חריפה על החברה הישראלית שמאותה תקופה, מזווית חברתית ומזווית פוליטית-ציבורית.
ביקורת אנטי-ממסדית בוטאה באלבומו של שמוליק קראוס “מדינת ישראל נגד קראוז שמואל” משנת 1977, שפורסם לאחר שחרורו של קראוס ממאסר עקב עבירות אלימות. הקליפ לשיר “שישי חם” שיצא מתוכו אף נפסל לשידור בטענה שהוא מרמז לסמי הזיה.
המצב הכלכלי מוצא אף הוא ביטוי בשירים כדוגמת שיר הנושא של האלבום מחכים למשיח של שלום חנוך משנת 1985 שהתייחס למשבר הכלכלי של התקופה ושיר הנושא של האלבום עברנו את פרעה של מאיר אריאל משנת 1990, שתיאר את המצב מתוך נקודת מבט אופטימית. בעקבות מחאת האוהלים של קיץ 2011 פרסמה להקת הג’ירפות שיר בשם “דפני דפני” כמחווה לדפני ליף, ממובילות המחאה, וכן שיר בשם “קיץ 2”.